|
חנן פורת
חנן פורת (ח' בכסלו ה'תש"ד[1], 5 בדצמבר 1943 – ו' בתשרי ה'תשע"ב, 4 באוקטובר 2011) היה רב והוגה דעות ומנהיג פוליטי ישראלי, שימש כיו"ר האיחוד הלאומי, וכחבר הכנסת. נמנה עם מחדשי ההתיישבות היהודית בגוש עציון. הרב פורת נחשב לסמלה של תנועת גוש אמונים, למנהיגה הכריזמטי ובפועל לאיש שייסד את מפעל ההתנחלויות. ביוגרפיהנולד כ"חנן שפיצר" בכפר פינס. אביו, יוסף, שירת ב"הגנה" תחת שם הקוד "פורת" ומשפחתו אימצה שם זה. כשהיה בן כחצי שנה הצטרפו הוריו לקיבוץ וההתנחלות כפר עציון, שממנו פונה עם שאר ילדי המקום בתחילת מלחמת העצמאות. אביו היה ממארגני השיירות ולכן ניצל מגורלם של רוב הגברים בקיבוץ, שנהרגו על ידי אנשי הלגיון הירדני וערבים נוספים שהשתלטו על המקום.  למד בישיבה התיכונית כפר הרא"ה ולאחר מכן בישיבת כרם ביבנה ובישיבת מרכז הרב בעיקר אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק, שאותו ראה כרבו המובהק, ואצל הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, והוסמך לרבנות. בצעירותו השתתף בפעילויות של סמינר "גשר", שעסקו בהידברות בין דתיים לחילוניים ובהעמקת הזהות היהודית. שירת בצנחנים, לחם במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים והשתתף בשחרור העיר העתיקה. לאחר המלחמה פעל לחידוש ההתיישבות היהודית בכפר עציון[2]. הוא נמנה עם מייסדי ישיבת הר עציון באלון שבות והיה אחראי לפנייה לרב יהודה עמיטל בבקשה לעמוד בראשה[3]. במלחמת יום כיפור שירת בחזית הדרום ונפצע קשה בתעלת סואץ מפגז מרגמה שפגע ישירות בכתפו אך לא התפוצץ. לאחר מלחמת יום כיפור, היה ממקימי גוש אמונים וההתיישבות ביש"ע ופעיל במפד"ל. שמו זוהה עם פעילות ההתיישבות[4]. באלול התשנ"ח הקים את המכינה הקדם צבאית "אלישע" בחבל יריחו. הוא היה לדמות נערצת על בני נוער רבים ולמורה דרך למחפשים את דרכם לאמונה. דוגמה לכך היא ספרו "את ענת אנכי מבקש", קובץ מכתבים שכתב לאחר מלחמת ששת הימים לנערה חילונית שעברה תהליך של חזרה בתשובה והתכתבה איתו בחיפוש דרכה. המכתבים עוסקים במגוון נושאים בתחומי אמונה, ארץ ישראל, גאולה ועוד. בפוליטיקה_(cropped).jpg) בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, הקים עם יובל נאמן וגאולה כהן את מפלגת התחיה ובמסגרתה נבחר לכנסת העשירית ב-1981. ב-1983 חבר לפורשי המפד"ל, שהקימו את סיעת מצ"ד, מכיוון שהאמין בצורך בשילוב של המאבק למען ארץ ישראל עם מאבק למען התורה. עם זאת נמנע מלקחת את המנדט שלו לסיעה החדשה ובמרץ 1984 התפטר מהכנסת. בבחירות לכנסת ה-11 הוצב במקום הרביעי ולא נבחר לכנסת. בשנות ה-80 לימד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים[5]. פעל עם הרב בני אלון להקמת ישיבת בית אורות בסמוך להר הזיתים[6] כהנצחה למפקדו גיורא אשכנזי[7], שנהרג בסמיכות מקום[8]. ב-1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם המפד"ל, שאליה שב עם אנשי מצ"ד, ובמסגרתה כיהן בכנסת ברציפות עד 1999. בכנסת ה-14 כיהן כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. כחבר הכנסת יזם בין היתר את חקיקתם של חוק יום ירושלים, החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע (עם דדי צוקר), חוק האוסר על פרסום שירותי זנות, וחוק לא תעמוד על דם רעך. בפורים תשנ"ד (1994), זמן קצר לאחר טבח מערת המכפלה, שודר בטלוויזיה קטע שבו צולם בקריית ארבע כשהוא מאחל "פורים שמח". נטען שהמשך הצילום, בו גינה את הטבח באוזני הכתבת רינה מצליח, לא שודר[9][10]. לאורך השנים נטען כלפיו ששמח על הטבח, ואילו הוא אמר שהצגת הצילומים באופן קטוע ומגמתי עשתה עמו עוול גדול[11]. בראיון עמו אמר:
בתקופת החתימה על הסכם אוסלו ב' נאבק עם אישים נוספים להשארת קבר רחל בשליטה ישראלית. לפגישתם של פורת ומנחם פרוש עם ראש הממשלה, יצחק רבין, הייתה השפעה מכריעה על החלטתו הסופית של רבין בעניין[12]. בבחירות המקדימות במפד"ל לרשימה לכנסת ה-15 נדחק למקום ה-11, אשר נחשב לא ריאלי, ובעקבות הסכם ואי פרש מהמפד"ל ועבר למפלגת תקומה שהייתה חלק מהאיחוד הלאומי. בבחירות זכתה האיחוד הלאומי רק בארבעה מנדטים ובאוקטובר 1999 פרש פורת מהכנסת, כדי לפנות את מקומו לח"כ צבי הנדל, שפרש עמו מהמפד"ל, על אף שהוצב במקום החמישי (הריאלי) במפד"ל. פעילותו לאחר הפרישה מהפוליטיקה.jpg) מאז פרישתו לימד הרב פורת במכללת הרצוג שליד ישיבת הר עציון, בישיבת בית אורות ובישיבת ברכת משה במעלה אדומים. דרכו שילבה בין עמדה לאומית מובהקת ופתיחות לשיטות לימוד חדשניות, כולל כאלו שבאו מחוץ לעולם הדתי. הרב פורת היה פעיל בהנהגת "תקומה", ערך את העלון "מעט מן האור" וכתב בו את הטור הראשי. אחד המאפיינים הבולטים של כתיבתו בעלון היה הבאתו של שיר עברי מדי שבוע וחיבורו לתוכן מאמרו על פרשת השבוע[13]. טורים אלו קובצו לסדרת ספרים על חמישה חומשי תורה והגדה של פסח. בעלון השבועי "מעט מן האור" פרסם הרב פורת כמה שירים בסתר, תחת שם העט "גיא בן אצל". את עובדת היותו מחבר השירים לא גילה לאיש, עד סמוך למותו אז אמר זאת לבני משפחתו, את משמעות השם שבחר לעצמו לא הספיק להסביר והצעה לפיענוח העניין פורסמה לאחר מותו על ידי יהודה עציון, יחד עם התייחסות לתוכן השירים, בעיתון מקור ראשון[14]. הרב פורת נמנה עם מקימי עמותת "אורות חסד" המספקת מוצרי מזון, חשמל ובגדים למעוטי יכולת, ועמד בראשה. בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות היה מבכירי המתיישבים שנאבקו נגד הפינוי ובתוך כך חיבר תפילה מיוחדת לשלום ההתיישבות בגוש קטיף[15]. עם התחלת השידורים בתחנת הרדיו גלי ישראל, ב-2010, החל להגיש בה תוכנית קבועה. ב-2011 זכה בפרס מוסקוביץ' לציונות. בדברי הפרס נאמר עליו: "פורת הפך למודל לחיקוי כדמות אשר נוהגת בהתאם להשקפותיו האידאולוגיות"[16]. בה'תשע"א קיבל את 'פרס היצירה היהודית' מאת 'הקתדרה לתורה ולחכמה' בגבעת שמואל[17]. מותוב-2010 פורסם כי לקה במחלת הסרטן. בראיון עמו בערוץ 1 אמר שאינו פוחד מהמוות כיוון שאינו מאמין ש"עם המוות כביכול מסתיימים החיים. הם עוברים שינוי, הם עוברים הארה גדולה"[9]. הוא נפטר ממחלתו בו' בתשרי תשע"ב, 4 באוקטובר 2011. על מצבתו נחקקו לפי בקשתו המילים "בנפשו יביא חלומו", ציטוט שנלקח מתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל 'אלטנוילנד', מילים שנכתבו בהשראת שורה מן הפיוט 'ונתנה תוקף' שבה נאמר "בנפשו יביא לחמו". בספרו כתב הרצל: "אין החלום נבדל כל כך מן המעש כפי שסבורים כמה וכמה מן הבריות. כל מעשה האדם יסודו מחלום וסופו לחלום, ובנפשו יביא חלומו"[18]. בעת הלווייתו של הרב פורת שרו את הניגון ארבע בבות. משפחתו.JPG) הרב חנן פורת היה נשוי לרחל. לבני הזוג נולדו עשרה ילדים והם גידלו ילדה נוספת כמשפחת אומנה. באחרית ימיו התגורר בקיבוץ כפר עציון. בנו השני, אמיתי פורת, היה מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי (2016–2021) ושובץ במקום השלישי ברשימת "הבית היהודי" מטעם "הימין החדש" בבחירות לכנסת העשרים וחמש. גיסו הוא הרב יגאל אריאל ובן דודו הוא חבר הכנסת לשעבר מוטי יוגב. ספריו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
