|
ויליאם פרי
ויליאם ג'יימס פרי (באנגלית: William James Perry; נולד ב-11 באוקטובר 1927) הוא מתמטיקאי, מהנדס ואיש עסקים אמריקאי שכיהן כמזכיר ההגנה של ארצות הברית מ-3 בפברואר 1994 ועד 23 בינואר 1997 בממשלו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון[1]. הוא גם שימש כסגן מזכיר ההגנה בין השנים 1993–1994 וכתת-מזכיר ההגנה למחקר והנדסה בין השנים 1977–1981. פרי הוא פרופסור אמריטוס במינוי משותף של מוסד פרימן ספוגלי ללימודים בינלאומיים ושל בית הספר להנדסה של אוניברסיטת סטנפורד[2]. הוא גם חבר בכיר ב"מוסד הובר למלחמה, מהפכה ושלום" של האוניברסיטה. הוא משמש כמנהל של "מיזם ההגנה המונעת"[3]. הוא מומחה בתחומי מדיניות החוץ והביטחון הלאומי של ארצות הברית ובתחום הבקרה על הנשק. ב-2013 הוא הקים את "מיזם ויליאם ג. פרי", גוף ללא כוונת רווח לחינוך הציבור בנוגע לסכנות העכשוויות של הנשק הגרעיני[4]. לפרי גם ניסיון רחב בתחום העסקי והוא משמש כחבר במועצות מנהלים של כמה חברות היי-טק. הוא חבר באקדמיה הלאומית להנדסה ובאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בין הפרסים הרבים שהוענקו לפרי ניתן למנות את מדליית החירות הנשיאותית שהוענקה לו ב-1997, אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית שהוענק לו ב-1998 ועיטור דרגה ראשונה של מסדר השמש העולה שהוענק לו ב-2002 על ידי קיסר יפן. ראשית חייופרי נולד בוונדרגריפט (Vandergrift) שבפנסילבניה. הוא למד במכינה הצבאית קלבר שבאינדיאנה, אך לא סיים את לימודיו שם. ב-1945 הוא סיים את בית הספר התיכון בטלר שבפנסילבניה ובין השנים 1946–1947 הוא שירת בצבא ארצות הברית, כולל שירות בממשל הצבאי האמריקאי ביפן[5]. בהמשך הוא קיבל מינוי קצין בכוחות המילואים של הצבא ושירת שם בין השנים 1950–1955. ב-1949 קיבל פרי את התואר בוגר במדעים, ב-1950 את התואר השני מאוניברסיטת סטנפורד וב-1957 את התואר דוקטור לפילוסופיה במתמטיקה מאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה[6]. בין השנים 1954–1964 הוא שימש כמנהל המעבדות של משרד ההגנה לאלקטרוניקה ב-קליפורניה, ובין השנים 1964–1977 הוא שימש כנשיא חברת "מעבדת מערכות אלקטרומגנטיות" (Electromagnetic Systems Laboratory – ESL), שאותה הוא ייסד[7]. הוא סייע להדגמת היתכנות הטכנולוגית של הפקת מודיעין אותות מברית המועצות באמצעות מערכת תדר הרדיו של לוויין התצפית אקווקייד/ריולייט[8]. ב-1967 נשכר פרי כיועץ טכני למחלקת ההגנה. בין השנים 1977 – 1981, בתקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, הוא שימש כתת-מזכיר ההגנה למחקר והנדסה, תחום בו הוא היה אחראי על רכש מערכות נשק ומחקר ופיתוח. בין שאר הישגיו הוא השפיע מאוד על פיתוח טכנולוגיית החמקנות, אך לא כל התוכניות שהוא ניהל זכו להערכה, כפי שכתב העיתונאי פול גלסטריס במגזין Washington Monthly:
בחמש השנים לאחר סיום תפקידו כתת-מזכיר ההגנה ב-1981, היה פרי לדירקטור ב-Hambrecht & Quist, בנק השקעות שמטהו בסן פרנסיסקו ש"התמחה בחברות היי-טק ובתעשיות ביטחוניות". ב-1983 הוא מונה על ידי הנשיא רונלד רייגן כחבר בוועדת הנשיא לכוחות אסטרטגיים. מאוחר יותר במהלך שנות השמונים ועד 1993, לפני ששב אל הפנטגון כסגן מזכיר ההגנה, שימש פרי כמייסד ויושב ראש של "שיתוף הפעולה הטכנולוגי אסטרטגי", כפרופסור בבית הספר להנדסה של אוניברסיטת סטנפורד, וכמנהל שותף של מיזם ההגנה המונעת ב"מרכז לביטחון בינלאומי ושיתוף פעולה" של האוניברסיטה. הוא גם היה חבר ב"ועדת פקרד"[10]. מזכיר ההגנה פרי נכנס לתפקידו כמזכיר ההגנה כשלרשותו ניסיון רב בתחום הביטחון הלאומי, הן במגזר התעשייתי והן בממשלה, ועם הבנה של האתגרים שעמדו בפניו. הוא הקדיש את תשומת ליבו הן לפעילות הפנימית בפנטגון והן לנושאי ביטחון בינלאומיים. הוא פעל בשיתוף פעולה עם סגניו (ג'ון דויטש בין השנים 1994–1995 וג'ון וייט בין השנים 1995–1997), והוא נפגש באופן סדיר עם מזכירי המחלקות של הזרועות השונות, דאג לעדכן אותם בכל שנדרש ולקבל את עצותיהם בסוגיות שונות. הוא תיאר את סגנון עבודתו כ"ניהול באמצעות הסתובבות" (management by walking around)[11][12]. פרי אימץ את גישת "ההגנה המונעת" (preventive defense) כקו המנחה שלו למדיניות ההגנה בעולם שלאחר המלחמה הקרה. בתקופת המלחמה הקרה נסמכה ארצות הברית על הרתעה יותר מאשר על מניעה, כעקרון המרכזי של האסטרטגיה הביטחונית שלה. פרי התווה שלושה עקרונות בסיסיים לאסטרטגיה המניעתית: מניעת הופעתם של האיומים; הרתעת אלו שהופיעו בפועל; ואם המניעה וההרתעה כשלו, חיסול האיום באמצעו כוח צבאי. בשפה מעשית הסתמכה אסטרטגיה זו על תוכניות להפחתת האיומים (צמצום מערך הנשק הגרעיני של ברית המועצות לשעבר), מאמצים למניעת שגשוג הנשק הגרעיני, יוזמת השותפות לשלום של ברית נאט"ו והרחבת שורותיה, והחזקתם של כוחות צבאיים ומערכות נשק במוכנות לפעולה על פי הצורך. כדי להוציא לפועל את האסטרטגיה הזאת, סבר פרי שיהיה זה נחוץ לשמור על כוח צבאי מודרני בעל מוכנות, שמסוגל להילחם בשתי מלחמות אזוריות ראשיות בו-זמנית. תקציב ההגנהכמו אצל כל מזכירי ההגנה, הכנתו של תקציב ההגנה והעברתו בקונגרס הייתה אחת ממטלותיו החשובות של פרי. הבעיה כיצד להתמודד עם מחסורים רחבים צפויים בתקציב ההגנה בין השנים 1995–2000, סוגיה שהחלישה את מעמדו של קודמו בתפקיד של פרי, לס אספין, והובילה להתפטרותו, נמשכה גם עם כניסתו של פרי לתפקיד. מיד כאשר הוא הגיש את הצעת התקציב שלו לשנת 1995, שהוגדר כ"תקציב שלאחר המלחמה הקרה", ציין פרי שמחלקת ההגנה זקוקה לעוד כמה שנים של צמצום ושתשתיותיה צריכות גם הן להתייעל. הצעת התקציב, הוא אמר, השומרת על כוח בעל מוכנות ללחימה, מוכוונת לתוכנית התייעלות (כולל תוכנית רצינית למחקר ופיתוח), מניעה תוכנית לניהול העסק באופן שונה (רפורמות בתחום הרכש), ומובילה להשקעה מחדש של התקציב המתפנה בכלכלת ארצות הברית. פרי הגיש הצעה של 252.2 מיליארד דולר לשנת התקציב 1995, כולל הוצאות על מספר רב של מערכות נשק, כמו נושאת מטוסים חדשה, שלוש סיירות מצוידות במערכת הנשק הימית "אגיס" ושישה מטוסי תובלה בואינג C-17 גלובמאסטר III. התקציב שיקף הפחתה צפויה נוספת של 85,500 איש בכוחות המזוינים הפעילים, והשארתם בשירות של 1.52 מיליון איש[13]. בסופו של דבר אישר הקונגרס תקציב של 253.9 מיליארד דולר, כ-2 מיליארד דולר יותר מהתקציב של 1994, אך למעשה קיצוץ של 1.2% במונחים ריאליים. בפברואר 1995 הגיש פרי הצעת תקציב של 246 מיליארד דולר לשנת התקציב 1996. הצעה זו הפכה לנושא למחלוקת במהלך אותה שנה בהקשר למסמך "החוזה עם אמריקה" (Contract with America) של נציגי הקונגרס הרפובליקנים, מאמציהם להוציא יותר על הגנה בהשוואה לשאיפות הממשל, והצורך המתמשך לצמצום הגרעון התקציבי. פרי הזהיר את הקונגרס בספטמבר בנוגע לאפשרות שהנשיא קלינטון יטיל וטו על חוק תקציב ההגנה לשנת 1996 בשל העובדה שהקונגרס הוסיף 7 מיליארד דולר על ההוצאה הכוללת, בעיקר עבור מערכות נשק שמחלקת ההגנה לא הייתה מעוניינת בהן ובשל ההגבלות על מבצעים מתוכננים שהקונגרס הוסיף לנוסח החוק. שלושה חודשים מאוחר יותר הוא המליץ שהנשיא יטיל וטו על החוק. כאשר בסופו של דבר יישבו הקונגרס והממשל את המחלוקת על התקציב, אושר למחלקת ההגנה תקציב של 254.4 מיליארד דולר, סכום קטן במעט מזה של 1995, אך נמוך ב-2% ממנו במונחים ריאלים. שאלת מערכת ההגנה הלאומית בלטה במיוחד במאבקים שניהל פרי על התקציב. אספין הכריז על ביטולה של יוזמת ההגנה האסטרטגית ("מלחמת הכוכבים"), אך תומכים ותיקים בה, בקונגרס ומחוצה לו, קראו להחייאתה, בעיקר כאשר התנהלו הדיונים על תקציב ההגנה. פרי דחה את הקריאות להחייאת היוזמה, בטענה שהתקציב שהוקצה עבורה ישמש למטרות ראויות יותר כמו הגנות נגד טילים בשדה הקרב ולמודרניזציה של הכוחות. הוא גם טען שארצות הברית לא ניצבה באותה עת בפני איום של ממש ושאם המערכות ייבנו ויושמשו, הדבר יסכן את היחסים עם רוסיה. פרי חפץ להמשיך לממן את עבודות הפיתוח של מערכת לאומית, כך שאם יתעורר הצורך, ארצות הברית תוכל לבנות אותה ולהפוך אותה למבצעית בתוך שלוש שנים. בראשית שנת 1996 חתם הנשיא קלינטון על תקציב ההגנה לאותה שנה רק לאחר שהקונגרס הסכים למחוק ממנו את המימון למערכת הגנה לאומית נגד טילים. זמן קצר לפני הגשת תקציב 1997 במרץ 1996, הזהיר פרי שארצות הברית עלולה לוותר על האסטרטגיה של מוכנות של הכוחות המזוינים לשני עימותים אזוריים ראשיים, אם יוטל עליהם קיצוץ נוסף. תוכנית ההתחדשות החמש-שנתית שהגיש פרי במרץ 1996 שיקפה את הנחות היסוד שלו שתקציב ההגנה לא יפחת בשנת 1997 ואף יגדל. התוכנית אף מימשה חסכון משמעותי מקיצוצים בתשתיות, בעיקר סגירתם של בסיסים צבאיים. חיסכון נוסף הגיע מביטול פעולות סיוע רבות והתחדשות של מערכת הרכש הביטחונית. עבור שנת התקציב 1997 הגיש ממשל קלינטון הצעת לתקציב הגנה בגובה של 242.6 מיליארד דולר, כ-6% פחות בהתאמה אינפלציונית בהשוואה לתקציב של השנה שקדמה לה. הצעת התקציב דחתה את תהליך ההתחדשות בשנה אחת, אף על פי שקודם להן נאמר מטעם הממשל שהוא ימליץ להגדיל את המימון עבור כלי נשק ומערכות ציוד חדשים בשנה זו. ההצעה כללה מימון רחב למבצעי מגירה צבאיים, שבשנה הקודמת מומנו באמצעות תקציבי השלמה. גידול ריאלי צנוע בתקציב ההגנה לא יתרחש עד שנת התקציב 2000, במסגרת תחזיות שש-שנתיות של מחלקת ההגנה. במהלך אותה תקופה יגדל תקציב הרכש מ-38.9 מיליארד דולר בשנת 1997 ל-60.1 מיליארד דולר בשנת 2001. בנוגע לתקציב 1997, אישר הקונגרס בסופו של דבר 244 מיליארד דולר, כולל מימון לכמה מערכות נשק שממשל קלינטון לא היה מעוניין בהן. אף על פי שהוא לא היה סבור כך קודם לכן, האמין פרי בראשית 1997 שהאפשרות להתחדשות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית היא סבירה גם על בסיס תקציב פדרלי מאוזן. פרי דחף לקיומו של סדר כוחות של קצת פחות מ-1.5 מיליון איש כמינימום ההכרחי לשמור על תפקידיה העולמיים של ארצות הברית. קיצוצים נוספים בתקציב ההגנה לאחר 1997 יצריכו הקטנות בגודל הכוחות ויהיה זה בלתי אפשרי שארצות הברית תמשיך להיות מעצמת-על. ייעול התשתיות הצבאיותפרי הקדיש חלק נכבד מזמנו לארגון מחדש של מדיניות ונוהלי הרכש עוד בתקופה שכיהן כסגן מזכיר ההגנה. שישה ימים לאחר כניסתו לתפקיד מזכיר ההגנה הוא פרסם מסמך שהתווה מגוון של שינויים מוצעים בנוהלי הרכש, כולל פישוט של תהליכי רכש בעלות של מתחת ל-100,000 דולר; היסמכות מרבית על מוצרי מדף; התאמת החוזים הצבאיים, המכרזים, מערכת החשבונאות והליכים עסקיים אחרים לשיטות עבודה עסקיות ככל האפשר; ביטול תקנות שעבר זמנן אשר עיכבו תהליכי רכש; והכרזה על דרישות רכש צבאיות על בסיס חילופי נתונים שבאופן נורמלי נעשה בהן שימוש על ידי המגזר העסקי הפרטי להגברת התחרות בין הספקים. ביוני 1994 חתם פרי על הוראה ניהולית לכוחות המזוינים לרכוש מוצרים ורכיבים ממקורות שמציעים רכיבי מדף ככל שזה מתאפשר ולהעדיף זאת על פני רכש מקבלנים צבאיים, ובכך סימן את נטישת "התקן הצבאי של ארצות הברית" (Milspec) בנוגע ליותר מ-30,000 מפרטים ותקנים שלמעשה גרמו לניפוח ההוצאה על פריטים צבאיים. במרץ 1996 אישר פרי מדיניות רכש מקיפה חדשה ששמה את הדגש על הליכים ומוצרים מסחריים. לראשי התוכניות ולפקידי רכש אחרים ניתנה הסמכות לעשות שימוש בשיקול דעתם המקצועי בתהליכי הרכש. התוכנית ביטלה יותר משלושים מזכרי מדיניות רכש ותבניות דיווח והחליפה מסמכי מדיניות קיימים בחדשים שהיו קצרים בכ-90%. פרי ראה ברפורמה זו את אחד מהישגיו החשובים ביותר ואת החיסכון שנבע מהנהלים החדשים כחלק מהמפתח לתקצוב הנאות של מערכת הביטחון בעידן של תקציבים שהיו מוקפדים בצורה תמידית. במאמץ נוסף לחסוך בעלויות ביצע פרי סגירה של בסיסים ותכנון מחודש שלהם. במאי 1994 הכריזו פרי ויושב ראש המטות המשולבים, גנרל ג'ון שאליקשווילי שהביטחון יישמר, כפי שנדרש על פי החוק, וסבב סגירת הבסיסים של 1995 יימשך. בכך מערכת הביטחון תשקול את ההשלכות הכלכליות על הקהילות שתושפענה מכך ואת היכולת לנהל את השימושים החדשים של המתקנים שייסגרו. במרץ 1995 פרסם פרי את תוכנית "ההתאמה מחדש וסגירת הבסיסים" (Base Realignment and Closure - BRAC ), בהמליצו על 146 פעולות. הוא העריך שיישום תוכנית זו יוביל לחיסכון חד פעמי של 3.8 מיליארד דולר וחיסכון של 4 מיליארד דולר לשנה בתקופה של שש שנים. יחסי חוץ בעת מינויו לתפקיד מזכיר ההגנה לא נצפה שפרי יהיה מעורב באופן אגרסיבי במדיניות החוץ. עד מהרה הוא הפריך את הרושם הזה. תוך ימים ספורים מכניסתו לתפקיד הוא עזב את וושינגטון למסעו הראשון מעבר לים לפגישה של שרי ההגנה של אירופה. באפריל 1994, נכתב במאמר בעיתון האקונומיסט שכותרתו הייתה Perrypatetic: "האיש שהחל להישמע כמו מזכיר המדינה הוא למעשה מזכיר ההגנה, ויליאם פרי. ...הוא מופיע בציבור בכל מקום אפשרי ונכנס לעניינים אסטרטגיים בגדול". למעשה בתקופת כהונתו בת שלוש השנים בילה פרי בנסיעות מעבר לים יותר מכל אחד מקודמיו בתפקיד. שלא כמו רוב קודמיו, פרי הקדיש תשומת לב למדינות האחרות של יבשת אמריקה, ואירח את ועידת שרי ההגנה הראשונה של היבשת בויליאמסבורג, וירג'יניה ב-1995 והשתתף בוועידה השנייה שהתקיימה בשנה שלאחר מכן בארגנטינה. נסיעותיו התכופות תאמו את סגנונו הישיר. במסעותיו הוא שם דגש על מגעים ישירים עם בכירי הצבאות בארצות בהן ביקר. נסיעותיו התכופות גם שיקפו את המספר הרב של המשברים הבינלאומיים שהתרחשו בתקופת כהונתו, כולל כמה מקרים שהצריכו את הצבתם המהירה של הכוחות האמריקאים במקומות שונים. נאט"ופרי היה תומך נלהב של ברית נאט"ו. הוא נקט במאמצים כבדים לקדם את יוזמת שותפות לשלום, שבה ראה ממשל קלינטון כדרך לקשור את נאט"ו עם הדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה, כולל רוסיה, וכפשרה בין שאיפותיהן של מספר מדינות מזרח אירופאיות להפוך לחברות מלאות בנאט"ו לבין התנגדותה הנחושה של רוסיה לכך. המדינות השונות יכלו להצטרף למיזם השותפות לשלום במסגרת הסכם נפרד עם נאט"ו, ורבות אכן עשו כן, כך שהתאפשר להן להשתתף באימונים ותרגילים צבאיים משותפים של נאט"ו מבלי להיות חברים בארגון באופן רשמי. פרי נועד מספר פעמים עם שר ההגנה של רוסיה, פאבל גרצ'וב, במאמץ להרגיע את חששותיה של רוסיה בנוגע לכך וכדי להבטיח את חברותה בשותפות של שלום. הסוגיה המשיכה להיות במרכז העניינים עד תום כהונתו של פרי בראשית 1997, ועד לאותה עת פיתחה נאט"ו תוכניות חלופיות לצירופן של כמה חברות לשעבר של ברית ורשה במהלך קיץ אותה שנה. רוסיה אף על פי שהוא הכיר בעובדה שהרפורמה ברוסיה לא תנחל הצלחה, עשה פרי ככל שעלה בידו לשפר את היחסים עם מוסקבה. הוא הדגיש את הצורך להמשך שיתוף הפעולה הצבאי ולסיוע למדינות ברית המועצות לשעבר לאפשר את פירוק הנשק הגרעיני שברשותן. הוא עשה שימוש בחוק "הפחתת האיום המשותפת" (Cooperative Threat Reduction) שחוקק בשנת 1992, שהקצה מימון לפירוק נשק גרעיני ברוסיה, באוקראינה, בבלארוס ובקזחסטן, כדי להסיר את האיום הגרעיני. הוא האיץ בקונגרס להמשיך את התוכנית והגן עליו מול טענות שלמעשה היא שימשה לסיוע צבאי לרוסיה. ביוני 1996, כאשר פרי נסע לאוקראינה כדי לצפות בהשלמת תהליך העברת ראשי הנפץ הגרעיניים שלה לרוסיה, היו הטילים היחידים של ברית המועצות לשעבר מחוץ לרוסיה רק בבלארוס. פרי תמך באשרור הסכם START II ב-1996. באוקטובר אותה שנה הוא נאם בישיבה של הדומה הרוסית במוסקבה והאיץ בחבריה לאשרר את ההסכם. אסיהבאסיה, כמו מזכיר ההגנה שכיהן עשור לפניו, השתדל פרי לשפר את היחסים, הן עם סין והן עם יפן. הוא היה מזכיר ההגנה הראשון שקיים ביקור בסין לאחר אירועי כיכר טיין-אן-מן ב-1989, כאשר הרשויות בסין ריסקו בכוח את תנועת ההתנגדות. בעוד שהוא לא התעלם מבעיות ארוכות שנים כמו מכירת כלי הנשק על ידי סין והפרת זכויות האדם בה, הוא האמין שארצות הברית וסין צריכות לשתף פעולה בתחום הצבאי. פרי עשה התקדמות מסוימת, אף על פי שכאשר סין איימה על טאיוואן זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות שהתקדמו בזו האחרונה במרץ 1996, שיגרה ארצות הברית שתי נושאות מטוסים על כוחות המשימה שלהן אל האזור כדי שיהוו משקל נגד לפעולותיה של סין. ב-1995 נאנסה נערה צעירה על ידי שלושה חיילים אמריקאים שהיו מוצבים ב אוקינאווה שביפן. פשע זה גרם לדרישות שארצות הברית תסיים את נוכחותה הצבאית באי. ב-1996 הסכימה ארצות הברית לפנות 20% משטחי הקרקע שהיא החזיקה באי ולסגור חלק מהמתקנים הצבאים שלה שם, כולל הבסיס האווירי של חיל הנחתים בפוטנמה. היפנים הסכימו ש-28,000 החיילים שנותרו באי ימשיכו להיות מוצבים בו. מלחמת בוסניההמשבר הבינלאומי המתמשך הרציני ביותר בתקופת כהונתו של פרי הייתה מלחמת בוסניה. כאשר נכנס פרי לתפקידו ב-1994, צרו הבוסנים הסרבים על סרייבו, בירתה של בוסניה, אך הסרבים אולצו לסגת לנוכח האולטימטום של האו"ם והאזהרות על מתקפות אוויריות. זמן קצר לאחר מכן איימו הסרבים להציף את העיר המוסלמית גורז'דה שבמזרח המדינה. בתחילה שלל פרי אפשרות של פעולה צבאית אמריקאית, אך באפריל 1994 השתתפו מטוסי קרב אמריקאים בתקיפה האווירית של האו"ם על העיר, וגרמו לבוסנים הסרבים לסגת. בהצהרה על בוסניה שנשא פרי ביוני 1994 הוא ניסה להבהיר את מדיניותה של ארצות הברית שם, והכריז שהעימות קשור לאינטרסים הלאומיים של ארצות הברית, הומניטריים או אחרים, אך לא לאינטרסים "עליונים". כדי לצמצם את היקף האלימות בבוסניה, התחייבה ארצות הברית להקצות כוח אווירי במסגרת נאט"ו כדי לבלום את ההפצצות של הערים הבוסניות, לספק סיוע אווירי לכוחות האו"ם ולבצע משימות הומניטריות. פרי והבית הלבן עמדו בפני לחצים בקונגרס להסיר את האמברגו שהוטל קודם לכן על ידי האו"ם על כל הצדדים המעורבים בסכסוך. בשנים 1994–1995 שאפו כמה סנאטורים כולל מנהיג הרפובליקנים, בוב דול, שהאמברגו נגד המוסלמים הבוסנים יוסר כדי לאפשר להם להתמודד נגד הסרבים בצורה יעילה יותר. למעשה המוסלמים הבוסנים קיבלו כלי נשק מגורמים חיצוניים. בינתיים, אף על פי שהוא הצהיר שוב ושוב שהוא לא ישלח כוחות קרקעיים לבוסניה, הביע ממשל קלינטון בדצמבר 1994 את רצונו לשגר כוחות אמריקאים שיסייעו לכוחות שמירת השלום של האו"ם בבוסניה, אם אלה ייסוגו. במאי 1995, לאחר שהבוסנים הסרבים חטפו כ-3,000 אנשי כוח שמירת השלום, היו ארצות הברית, צרפת, גרמניה ורוסיה נחושות בדעתן להקים כוח מצויד יותר של האו"ם. לאחר הפעלת לחץ רב, עלה בידי ארצות הברית בנובמבר 1995 לשכנע את נשיאי סרביה, בוסניה וקרואטיה להשתתף בוועידה בדייטון, אוהיו, שלאחר ויכוחים רבים הצליחה להניב הסכם שלום, שנחתם באופן רשמי בפריז באמצע דצמבר. על פי ההסכם הופסקו מעשי האיבה, הכוחות נסוגו לקווים מוסכמים, נוצר אזור הפרדה והוצב כוח האכיפה (IFOR) בבוסניה. המועצה הצפון-אטלנטית, בהשתתפותו של פרי, החליטה בספטמבר אותה שנה להקים כוח בהובלת נאט"ו שלטובת הסכם שלום כל שהוא, ימנה 60,000 איש, כולל 20,000 אמריקאים. בעדות לפני הקונגרס בנובמבר הסביר פרי מדוע על חיילי ארצות הברית להיות בבוסניה: המלחמה איימה על אינטרסים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים של ארצות הברית באירופה; הייתה זו הזדמנות אמיתית להפסיק את שפיכות הדמים; ארצות הברית הייתה האומה היחידה שיכלה להוביל את כוח נאט"ו כדי ליישם את הסכם השלום; והסיכון לארצות הברית בהמשך המלחמה היה גדול יותר בהשוואה לסיכונים שבמבצע צבאי מתוכנן. החיילים האמריקאים הראשונים נכנסו לבוסניה בראשית דצמבר 1995 ובינואר 1996 הושלמה הצבתו של כל הכוח שמנה כאמור 20,000 חיילים. אף על פי שפרי אמר מוקדם יותר שהם יעזבו את בוסניה תוך שנה, ביוני 1996 הוא רמז על שהייה ארוכה יותר אם נאט"ו תחליט שהשלום בבוסניה לא יחזיק מעמד בלעדיהם. פרי הסכים להצעה שהוגשה בספטמבר 1996 על ידי שרי ההגנה של נאט"ו לכוח ממשיך ל-IFOR. בסופו של דבר, בנובמבר 1996, לאחר הבחירות לנשיאות, הודיע הנשיא קלינטון, בתמיכתו של פרי, שארצות הברית תציב 8,500 חיילים כחלקה בכוח ההמשך של נאט"ו. כוחות ארצות הברית צומצמו בהדרגה ב-1997 וב-1998 עד לנסיגתם הסופית ביוני 1998. המשבר בהאיטיפרי גם ירש מאספין את בעיית האיטי, שם המשיך המשטר הצבאי לסרב להשיב לכהונתו את הנשיא המודח, ז'אן-ברטראן אריסטיד. באביב 1994 התנהל ויכוח בקונגרס על השאלה אם להתערב בכוח צבאי כדי להדיח את ראול סדרס, מנהיג המשטר הצבאי, כדי להשיב את אריסטיד למשרתו. הנשיא קלינטון אמר שארצות הברית לא שוללת שימוש בכוח צבאי ואף הציע את האפשרות שצוותים צבאיים יישלחו להאיטי כדי לאמן את כוחות הביטחון והמשטרה המקומיים. בינתיים, מספרים גדולים של פליטים נמלטו מהאיטי בסירות, מתוך תקווה להיכנס לארצות הברית. כלי שיט אמריקאים לכדו את רובם בים והעבירו אותם לבסיס של הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו בקובה. על אף לחץ מתמשך והכנות ברורות לפלישה אמריקאית להאיטי, סירב המשטר הצבאי להיעתר לדרישה. ב-19 בספטמבר 1994, זמן קצר לאחר שהנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ניהל דיונים על הסכם, שיגרה ארצות הברית כוחות באישור האו"ם. ב-15 באוקטובר הסכימו המנהיגים דה פקטו של האיטי, כולל סדרס, לפרוש, כך שאריסטיד יוכל לשוב לכס הנשיאות. בסוף ספטמבר כבר מנה הכוח האמריקאי בהאיטי 19,600 חיילים והוא היה חלק מ"מבצע קיום הדמוקרטיה" (Operation Uphold Democracy). בסוף מרץ 1995, תפס את הפיקוד מפקד מטעם האו"ם וארצות הברית הציבה 2,400 חיילים מתוך 6,000 של כלל כוח האו"ם שנשאר בהאיטי עד פברואר 1996. על רקע ההתנגדות לפעולה עם תחילתה, דאגתה העיקרית של ארצות הברית הייתה לבצע את משימותיה המוגבלות ולהימנע ככל האפשר מאבדות בקרב החיילים. עם הנסיגה הסופית של כוחות ארצות הברית, ובחירתו של יורש חוקי לאריסטיד בפברואר 1996, יכלו הפנטגון וממשל קלינטון להכריז על המבצע בהאיטי כמוצלח. קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית הציבה בעיה נוספת בפני פרי, שגיבה את מדיניות הממשל ללחוץ על המשטר הקומוניסטי שלה לאפשר את הפיקוח על מתקניה הגרעיניים על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. מפברואר ועד אוקטובר 1994 הגבירה ארצות הברית את הלחצים שלה על קוריאה הצפונית. במרץ הזהיר פרי שארצות הברית לא תאפשר את פיתוח ארסנל הנשק הגרעיני. מלחמה לא הייתה ממשמשת ובאה, הוא אמר, אך הוא ציין שהוא הורה על הכנות צבאיות לקראת עימות צפוי. זמן קצר לאחר מכן הצהיר פרי שארצות הברית תציע לאו"ם להטיל סנקציות כלכליות אם קוריאה הצפונית לא תאפשר פיקוח בינלאומי על הוצאת הדלק הגרעיני המתוכננת מכור גרעיני שהכיל מספיק פלוטוניום לארבע או חמש פצצות גרעיניות. במאי 1994 החלה קוריאה הצפונית לפנות משם דלק גרעיני מבלי לאפשר סמכויות פיקוח לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ומאוחר יותר הודיעה שהיא תפרוש ממנה. ב-21 באוקטובר 1994 חתמו ארצות הברית וקוריאה הצפונית על הסכם לאחר שיחות ממושכות שהתקיימו בז'נבה שבשווייץ, ושוב בסיועו של הנשיא לשעבר קרטר. ארצות הברית, יפן, קוריאה הדרומית ובעלות ברית אזוריות נוספות הבטיחו לספק לקוריאה הצפונית שני כורים מבוססי מים קלים, בעלות כוללת של 4 מיליארד דולר, לצורך החלפתם במתקנים קיימים או מתקנים שנמצאים בבניה שניתן להפיק מהם פלוטוניום עבור כלי נשק גרעיני. קוריאה הצפונית הסכימה אז לפתוח את מתקניה הגרעיניים לפיקוח בינלאומי וארצות הברית התחייבה להסיר את המגבלות המסחריות ולספק לקוריאה הצפונית דלק לתחנות כוח חשמליות. פרי ראה בהסכם זה כאפשרות טובה יותר בהשוואה לסיכון של מלחמה חצי האי הקוריאני והמשך התוכנית הגרעינית הצפון קוריאנית. הוא הבטיח שהוא יבקש מהקונגרס מימון לבניית הכוחות הצבאיים של ארצות הברית בקוריאה הדרומית אם ההסכם ייכשל. שוב מצב קריטי הגיע לידי רגיעה, אך יישום ההסכם הוכח כקשה. עד סוף כהונתו של פרי בתפקידו נותרו עוד כמה נושאים פתוחים והמתח בין שתי הקוריאות התלקח מעת לעת. המזרח התיכון באזור המפרץ הפרסי המשיכה עיראק לחולל בעיות, כשסדאם חוסיין מבצע מעת לעת צעדים פרובוקטיביים שגרמו לפעולות צבאיות של ארצות הברית. לאחר מלחמת המפרץ של 1991, כשהיא פועלת על פי החלטות האו"ם, ארגנה ארצות הברית קואליציה שתאכוף את האזור האסור לטיסה בין קווי רוחב 36 עד 32 צפון. בתאונה טראגית שהתרחשה באפריל 1994, הפילו שני מטוסי F-15 איגל של חיל האוויר של ארצות הברית, שפעלו באזור האסור לטיסה מצפון לקו הרוחב 36, שני מסוקים של צבא ארצות הברית, לאחר שזיהו אותם בטעות כמסוקים עיראקים. תקרית זו, עם מחיר הדמים הגבוה שהיא גבתה, הבליטה באופן דרמטי את המורכבות של הטיפול בעיראק בשנים שלאחר מלחמת המפרץ. בהמשך, באוקטובר 1994, כאשר החלו כמה יחידות עילית של צבא עיראק לנוע לכיוון הגבול עם כווית, גייסה ארצות הברית כוחות אוויר, יבשה וים באזור כדי לקדם את פני המתקפה. פרי הזהיר את עיראק שכוחות ארצות הברית ינקטו בצעדים אם היא לא תזיז את כוחות המשמר הרפובליקני שלה אל מצפון לקו רוחב 35. כתוצאה מכך, העבירה מועצת הביטחון החלטה הקוראת לעיראק להסיג את כוחותיה למרחק של לפחות 240 ק"מ מהגבול עם כווית. גם איראן פעלה באופן אגרסיבי ובמרץ 1995 היא מיקמה לפחות 6,000 חיילים על שלושה איים על חוף המפרץ הפרסי שהן איראן והן איחוד האמירויות הערביות טענו לריבונות עליהם. פרי ציין שצעדיה של איראן איימו על תנועת הספנות במצר הורמוז, נתיב מים שדרכו עובר חלק משמעותי של ייצור הנפט העולמי. ארצות הברית פעלה יחד עם בעלות בריתה במפרץ הפרסי כדי לחזק את יכולותיהן להגן על עצמן ולעשות שימוש בכוחן המשותף במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. יתרה מכך, על פי שיקול דעתו של פרי, הייתה ארצות הברית נחושה להחזיק יכולות הגנה אזורית חזקה עם מטוסים וספינות, ציוד מוכן מראש, תוכניות מבצעיות לעת הצורך והסכמי נגישות עם שותפיה במפרץ הפרסי. צעדי התגרות נוספים מצדה של עיראק אילצו את ארצות הברית לנקוט שוב בפעולה. כאשר סדאם חוסין התערב באופן חד צדדי בספטמבר 1996 על ידי שליחת 40,000 חיילים לסיוע לאחד הצדדים בסכסוך הפנימי של הכורדים בצפון עיראק, הוא הראה שאין הוא נרתע מאזהרותיה של ארצות הברית שלא להפעיל כוח צבאי. פרי הבהיר שבעוד שלא נפגעו שום אינטרסים אמריקאים משמעותיים בעימות זה, שמירה על היציבות באזור ככלל הייתה חיונית לביטחונה של ארצות הברית והיא תגיב על כך. ב-2 וב-3 בספטמבר תקפו מטוסים אמריקאים שתי עמדות קבועות של טילי קרקע־אוויר ומתקני פיקוד אנטי אוויריים בדרום, זאת, על פי הסבריו של פרי, בשל העובדה שארצות הברית ראתה את האיום שבהם על כווית. אירוע טראגי נוסף שאירע ב-25 ביוני 1996, חשף את המתיחות התמידית במזרח התיכון ואת הסכנות הנשקפות לנוכחות הצבאית האמריקאית. טרוריסטים פוצצו מכונית תופת במתחם חיילי ארצות הברית בח'ובאר שבדהראן, ערב הסעודית, והרגו 19 ופצעו 500. בספטמבר 1996 המליץ צוות חקירה שהוקם על ידי פרי לנקוט בצעדים נמרצים להרתיע, למנוע או להקל על תוצאות אירועי טרור עתידיים נגד כוחות ארצות הברית המוצבים מעבר לים. הצוות הגיע למסקנה שהיחידה שהותקפה בדהראן לא נקטה בשום אמצעי זהירות להגנתה. בסופו של דבר העבירה מחלקת ההגנה יחידות מדהראן לאזורים מרוחקים יותר בערב הסעודית כדי לספק להן הגנה טובה יותר. סומליהמעורבותה של ארצות הברית בסומליה, בעיה רצינית במהלך כהונתו של אספין, הסתיימה ב-1994. בחיפוים של כוחות חיל הנחתים על ספינות שעגנו מול החוף, עזבו כוחות ארצות הברית האחרונים את סומליה עד סוף מרץ אותה שנה, זאת על פי לוח הזמנים שהנשיא קלינטון החליט עליו מוקדם יותר. בהמשך, בפברואר 1995, יותר מ-7,000 חיילים אמריקאים סייעו לפינויים של שאר כוחות שמירת השלום של האו"ם על כלי נשקם מסומליה במבצע מוצלח. רואנדה בפעילות אחרת באפריקה ב-1994, החלה ארצות הברית להיות מעורבת במאמצים ההומניטריים ברואנדה. מלחמת האזרחים בין שתי הקבוצות האתניות היריבות, ההוטו והטוטסי, הובילה למעשי טבח וחורבן נרחבים ולמנוסתם של מאות אלפי פליטים מרואנדה אל המדינות השכנות, כולל זאיר. אף על פי שלא לקחה חלק במבצע שמירת השלם של האו"ם ברואנדה, הגישה ארצות הברית סיוע הומניטרי בצורת מים מטוהרים, תרופות, תברואה ואמצעים נוספים. ביולי שלח הפנטגון במטוסים כוח של כ-3,000 חיילים, רובם לזאיר. כוחות ארצות הברית לקחו על עצמם את הפיקוח על בנייתו מחדש של נמל התעופה הבין-לאומי קיגאלי, בירת רואנדה, כדי שתתאפשר הטסת אספקת מזון, תרופות וסוגי אספקה נוספים אליו. אי התגובה של ארצות הברית לרצח העם ברואנדה נראתה מאוחר יותר ככשל משמעותי במדיניות החוץ של ממשל קלינטון והוא נבע עקב חששות מהישנות המקרה של קרב מוגדישו[14]. הישגיו ופרישתואין ספק שעומס רב היה על כתפיו של פרי במהלך כהונתו כמזכיר ההגנה בין השנים 1994–1997. כוונון עדין של התקציב, צמצום כוחם של הכוחות המזוינים וניהול מבצעים צבאיים, הומניטריים ומבצעי שמירת שלום, גרמו לסדר יומו להיות מלא. בינואר 1996 הוא דיבר על חוויותיו במשך השנים הקודמות שלא עלה בדעתו שהן עשויות להיות מנת חלקו של מזכיר ההגנה. בראש הרשימה הייתה השתתפותה של בריגדה רוסית במסגרת הדיוויזיה האמריקאית במבצע שמירת השלום בבוסניה. החוויות האחרות, ועידת דייטון, שהפכה לשם נרדף לשלום בבלקן; סיוע לשר ההגנה הרוסי לפוצץ סילו של טלי LGM-30 מיניטמן במיזורי; צפייה בחיילים אמריקאים ורוסים מתאמנים יחדיו בקנזס; קבלת פני כוחות לשעבר של ברית ורשה בלואיזיאנה; הפעלת בית ספר בגרמיש, גרמניה ללימוד קצינים לשעבר של צבאות ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה על דמוקרטיה, תקצוב ומתן עדות לפני הפרלמנט; חיסול מערכת המפרטים הצבאיים לרכש; חיתוך אזנו של חזיר בקזחסטן; ואכילת שומן קרפד מנצ'ורי שהוגש לו בסין. חוויות אלו, אמר פרי, מדגימות "עד כמה העולם משתנה, כיצד הביטחון שלנו משתנה, כיצד מחלקת ההגנה משתנה וכיצד תפקידי השתנה". זמן קצר לאחר בחירתו מחדש של הנשיא קלינטון לנשיאות ב-1996 ביקש פרי להודיע על החלטתו לסיים את תפקידו. הוא דיבר על התסכול ההולך וגבר שלו מעבודתו עם הקונגרס שהייתה פוליטית באופייה והזיקה לממסד הצבאי ואמר שהוא לא העלה בדעתו שתוצאות הבחירות לקונגרס באותה שנה יפגעו בשיתוף הפעולה אתו. מאוחר יותר הוא הסביר שהחלטתו לפרוש הייתה "בעיקר בשל המתח המתמיד של שליחת כוחות צבאיים אמריקאים למשימות מסכנות חיים"[15]. עם עזיבתו את הפנטגון פירט פרי את מה שהוא ראה כהישגיו הגדולים ביותר: מיסוד מערכת יחסים יעילה עם מפקדי הכוחות המזוינים; שיפור ייעודם של הכוחות המזוינים, בעיקר הגברים והנשים המגויסים; ניהול תהליכי צמצום סדר הכוחות; הנהגת רפורמות חשובות בתהליכי הרכש; פיתוח יחסי קרבה עם שרי הגנה זרים רבים; העסקה יעילה של כוחות ומשאבים צבאיים בבוסניה, האיטי, קוריאה והמפרץ הפרסי; צמצום דרמטי של הירושה הגרעינית מימי המלחמה הקרה; וקידום השותפות לשלום בנאט"ו. הוא פרט גם את אכזבותיו שכללו כישלון בהשגת אשרור של הרוסים להסכם START II; התהליכים האיטיים בהבטחת הגדלת התקציב למערכות נשק חדישות; והתפיסות הלקויות של תסמונת החוליים של מלחמת המפרץ כפי שהוחזקו על ידי כמה אנשי תקשורת ועל ידי חלק ניכר של הציבור. בטקס הפרידה מפרי בינואר 1997 ציין גנרל שאליקשווילי את מערכת היחסים של המזכיר הפורש עם הכוחות המזוינים. "ברור" אמר שאליקשווילי, "שביל פרי היה מזכיר ההגנה של החיילים. כשנשאל על הישגו הגדול ביותר כמזכיר ההגנה לא ציין ביל פרי מבצע כלשהו או מערכת נשק כלשהי. הוא אמר שהישגו הגדול ביותר היה הקשר ההדוק שלו עם הגברים והנשים שלנו במדים". הקריירה של פרי במחלקת ההגנה התמשכה על פני שמונה שנים של שינויים מעמיקים – ארבע שנים כתת-המזכיר למחקר והנדסה בין השנים 1977–1981, שנה כסגן המזכיר בין השנים 1993–1994 ושלוש שנים כמזכיר ההגנה. לאחר הפרישה לאחר שעזב את הפנטגון שב פרי לסן פרנסיסקו כדי להצטרף למועצת המנהלים של בנק ההשקעות Hambrecht & Quist כיועץ בכיר. הוא גם שב לסגל אוניברסיטת סטנפורד כפרופסור במוסד פרימן ספוגלי ללימודים בינלאומיים של אוניברסיטת סטנפורד, כמנהל שותף של "מיזם ההגנה המונעת" במרכז לביטחון ושיתוף פעולה בינלאומי של אוניברסיטת סטנפורד וכחבר במועצה המייעצת של מוסד רוזוולט. פרי משמש כחבר במועצת המנהלים של חברת לוס אלמוס לביטחון לאומי, חברה שמפעילה את המעבדה הלאומית לוס אלמוס, וכחבר במועצת המנהלים של חברת LGS Innovations, החבר המנהלת של מעבדות נוקיה בל[16]. פרי היה חבר מועצה מייסד של "יוזמת האיום הגרעיני" (Nuclear Threat Initiative), מוסד ללא כוונת רווח א-פוליטי הפועל לצמצום האיום הנשקף מנשק גרעיני, נשק כימי ונשק ביולוגי. כיום הוא חבר אמריטוס במועצה. פרי הוא חבר במועצה המייעצת של "שותפות לאמריקה בטוחה" (Partnership for a Secure America), ארגון ללא כוונת רווח המוקדש ליצירה מחדש של המרכז הלאומי הדו-מפלגתי למדיניות חוץ וביטחון. הוא משמש כיושב ראש מועצת נותני החסות של "הבולטין של מדעני האטום" (Bulletin of the Atomic Scientists)[17], ונואם באופן קבוע באירועים שלו. הוא חבר במועצה המפקחת של "פורום לוקסמבורג הבינלאומי למניעת שואה גרעינית" (International Luxembourg Forum on Preventing Nuclear Catastrophe). פרי חבר במועצה המייעצת של "קהילת מועדון קליפורניה" (Commonwealth Club of California) ארגון חינוכי ללא מטרת רווח, ובמועצת המנהלים של "המרכז לביטחון אמריקאי חדש" (Center for a New American Security), צוות חשיבה שיושב בוושינגטון ושמתמחה בסוגיות ביטחון לאומיות. הוא גם חבר במועצה המייעצת של "מיזם טרומן לביטחון לאומי" (Truman National Security Project), מוסד מנהיגות מתקדם שמכשיר את הדור הבא של מנהיגים בתחום החוץ והביטחון הלאומי. ב-1999 הוענקר לפרי "פרס ג'יימס ואן פליט" מטעם "החבר הקוריאנית". במרץ 2006 הוא מונה ל"קבוצת המחקר של עיראק" (Iraq Study Group), שהוקמה כדי לייעץ לממשלת ארצות הברית בנוגע למדיניותה כלפי עיראק. ב-17 ביוני 2006 נשא פרי נאום בפני הבוגרים בהנדסה ובמדעים של אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. ב-2008 הצטרף פרי למועצה הפיננסית של חברת הייצור שבסיסה בתאילנד, פברינט (Fabrinet). הוא היה חבר במועצת המנהלים של "תרנוס" (Theranos), חברת ביוטכנולוגיה לשעבר בעמק הסיליקון[18]. ב-16 באוקטובר 2008 הוענק לפרי "פרס סילבנוס תייר" על ידי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. ב-2007 הצטרף פרי לשלושה מדינאים בולטים, מזכירי המדינה ג'ורג' שולץ והנרי קיסינג'ר וסנאטור, סאם נאן, בקריאה לארצות הברית לקחת את ההובלה בצמצום כלי נשק גרעיניים. מאמר הדעה "עולם ללא נשק גרעיני", שפורסם בעיתון וול סטריט ג'ורנל, זכה להדים בכל רחבי העולם והוא אחד מגורמי המפתח ששכנעו מנהיגים פוליטיים ומומחים בכל רחבי העולם שהתנאים בשלו להשגת מטרה זו. ארבעת האישים פרסמו לאחר מכן ארבעה מאמרי דעה בוול סטריט ג'ורנל, שהאחרון שביניהם, שפורסם ב-5 במרץ 2013, נשא את הכותרת "הצעדים הבאים בהפחתת הסיכונים הגרעיניים: קצב עבודת אי-השגשוג כיום לא תואם לדחיפות האיום". לאחר מכן הם הקימו את "מיזם הביטחון הלאומי", להמריץ את הפעולה העולמית להפחתת סכנות גרעיניות מידיות ולסייע לקידום החזון שלהם ולנקוט בצעדים להשגתו. "יוזמת האיום הגרעיני", ארגון א-פוליטי ללא כוונת רווח, בראשותו של סאם נאן, משמש כמוסד תיאום של המיזם בשיתוף מוסד הובר של אוניברסיטת סטנפורד. ב-2010 הפיקו הארבעה את הסרט התיעודי "נקודת המפנה הגרעינית" (Nuclear Tipping Point) את הסרט הנחה הגנרל קולין פאוול והקריין בו היה מייקל דאגלס והוא כלל ראיונות עם מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר ועם נשיא ברית המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב. _(cropped).jpg) ב-2011 הצטרף פרי לצוות של פקידי ממשל לשעבר ממדינות שונות שהוקם בחסותו של מושל מחוז הירושימה הידהיקו יוזאקי להכנת תוכנית לחיסול מוחלט של הנשק הגרעיני בשם "הירושימה למען שלום עולמי" (Hiroshima for Global Peace). ב-2013 הקים פרי את המיזם הקרוי על שמו לקידום מודעות ציבורית גדולה יותר בנוגע לנשק הגרעיני ולהעסקת יותר אנשים לטובת צמצום האיום הגדל שהוא מהווה לאנושות. זהו מיזם ללא כוונת רווח שנתמך בכספים שגויסו מאנשים פרטיים והוא בחסות "יוזמת האיום הגרעיני"[4]. ב-2015 פרסם פרי את ספר זיכרונותיו "המסע שלי אל הסף הגרעיני" (My Journey at the Nuclear Brink) בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, עם הקדמה מאת ג'ורג' שולץ. הספר מתאר את תהליך ההזדקנות בשחר העידן הגרעיני ואת תפקידיו האחרונים של פרי בניהול האיום הגרעיני[19]. ב-30 בספטמבר 2012 פרסם הניו יורק טיימס מאמר דעה של פרי שבו נאמר: "...ארצות הברית יכולה לפרק בבטחה את כוח ההטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים שלה..."[20]. פרי צוטט באתר של חבר הקונגרס מלוס אנג'לס טד ליו כמי שתמך בהצעת החקיקה של ליו ושל הסנאטור הדמוקרטי ממסצ'וסטס אד מרקי, שתגביל את סמכותו העתידית של הנשיא דונלד טראמפ לשגר את המכה הראשונה הגרעינית כנגד מדינה זרה על ידי התנייתו באישור מוקדם מהקונגרס. הציטוט שיוחס לפרי באתר של ליו היה: "במהלך תקופת כהונתי כמזכיר ההגנה, מעולם לא התמודדתי עם מצב, או אפילו יכולתי לדמיין אפשרות, שבה עלי להמליץ בפני הנשיא ליזום את המכה הראשונה של נשק גרעיני, בהביני שמצב כזה, תהא ההתגרות אשר תהא, תוביל בהכרח לקץ האנושות. אני מאמין שהחקיקה המוצעת על ידי חבר הקונגרס ליו והסנאטור מרקי מכירה במציאות איומה זו. החלטה שללא ספק היא הרת גורל לאנושות צריכה שיהיו לה האיזונים והבלמים שהוגדרו בחוקה שלנו"[21]. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)