|
אריה אליאב
אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 1921 – 30 במאי 2010) היה פעיל עלייה, התיישבות ושלום, חבר הכנסת, סופר והוגה דעות, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשמ"ח (1988). ביוגרפיה ופעילותו הציבורית  .jpg)     נולד בשנת 1921 בשם אריה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ, וניתן לו שם החיבה לובה. אבי סב-סבתו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה. בעקבות השתתפותו בתחרות חיבורים נקשר קשר מיוחד בין אריה ליפשיץ הילד ובין ביאליק בשנות חייו האחרונות (1932–1934), וביאליק ורעייתו מניה העריריים אמצוהו כמעין בן.[1] באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה כללית וסוציולוגיה. בשנת 1936 הצטרף כנער לארגון "ההגנה". בהגיעו לגיל 18 עברת את שמו לאליאב, והסביר זאת: "'אליאב' פירושו אבי הוא אליעזר ליפשיץ יוסף".[2] במלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948 שימש כעוזרו של שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', ועסק בשליחותו בתחומים שונים הקשורים להכנת ניצולים ופליטים יהודיים להעפלה לארץ ישראל. בדצמבר 1946 ובינואר ופברואר 1947 פיקד על מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.[3][4] במלחמת העצמאות היה מלווה-שיירות בחזית ירושלים, גויס לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים - מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. ב-1954, עם שובו מלימודיו באנגליה, התנדב לקלוט בארץ את העולים בני קהילת יהודי קוצ'ין וישב במושב נבטים, שם שימש קולט ומדריך של קבוצת העולים שהתיישבה במקום. בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם, במסגרת פעולה זו, שכונתה מבצע תושייה, הצטרפו אליאב, אברהם דר וחייל נוסף לכוח הנחיתה הצרפתי, כשהם לובשים מדים צרפתיים. הם שכנעו 67 מיהודי פורט סעיד לעזוב את מצרים באמצעות שתי ספינות ישראליות שהתקרבו לנמל, ולעלות לישראל. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית. ב־1963 עמד בראש צוות ישראלי מטעם תה"ל לשיקום חבל קאזווין באיראן לאחר שהתרחשה שם רעידת אדמה חמורה, שמוטטה גם את מערכת המים הקדומה. ב-1964 התבקש לצאת למרוקו ולייעץ למלך חסן השני בתחום הפיתוח האזורי בדרום המדינה. הוא החל את מסעו בעיר אגאדיר, שהוכתה ברעש אדמה חמור ודן עם מושל המחוז וראש העיר על בעיות שיקומה לאור ניסיונו בחבל קאזווין. משם המשיך לאזורים שבהם נדרש פיתוח נמרץ. הוא סייר בעשרות ערים וכפרים ונפגש עם מושלי המחוזות, ההנהגות המקומיות, המומחים המקומיים ועובדי רשויות הפיתוח. פרקי הדו"ח כללו בעיקר את תחומי התשתית והמים, התחבורה והקרקעות. נוסף על כך חזון פיתוחה של תיירות המדבר במרוקו. את הדו"ח המלא הגיש למלך בפגישת סיכום בארמונו.[5] כעבור שנים, ב-1972, עמד בראש משלחת למנגואה, ניקרגואה, שגם בה אירע רעש אדמה קטלני. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975. בין השנים 1966–1967 שימש סגן שר (לתיעוש אזורי הפיתוח) במשרד המסחר והתעשייה. בקיץ 1966 התבקש על-ידי ראש הממשלה לוי אשכול לצאת לכורדיסטן בראש משלחת ישראלית חשאית ובה גם בית חולים שדה על מלוא ציודו. הוא נשלח להיפגש עם מנהיג כורדיסטן העיראקית הנאבקת על עצמאותה, מולא מוסטפא בארזאני, לפי הצעתו של מאיר עמית, ראש אמ"ן וראש המוסד כאחד. לבקשת אשכול ועמית נשלח למשימות עלומות גם למלזיה, סינגפור ולמדינות נוספות[6]. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, סייר במשך כחצי שנה במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך תקופה זאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. כאחרים תמך אליאב בעידוד הגירה מרצועת עזה, אבל קבע בתוקף שאסור להניח שההגירה תפתור את הבעיה הדמוגרפית. הוא ראה בסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים (אונר"א, UNRWA) "גוף סרטני", שינציח את בעיית הפליטים במקום לפתור אותה. לכן יש להכין תוכנית מקיפה.[7] הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול התנגד ליוזמה ופטר את אליאב באמירה "שיברחו כולם...לארצות ערב". טענתו של אליאב ש"הם לא יברחו לשום מקום ואף אחד לא יקבל אותם שם... היום אפילו אי־אפשר לומר שיברחו. כבר אין להם לאן לברוח" - נשארה ללא תשובה.[8] אליאב פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 1968–1969 שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. גולדה מאיר, שהפכה בינתיים לראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש את דבריו, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין גולדה מאיר ובכירים אחרים בהנהגת מפלגת העבודה. נתן אלתרמן יצא נגדו בלשון חריפה ללא תקדים, כינה הרצאה שאליאב נשא "שטחית ודוחה" והאשים אותו ב"יצירת עם ערבי פלשתינאי ובאחריות לחורבן הציונות". שהרי, לדבריו, "מאותו רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עם קיים (ובכך)... אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידונינו בלבד".[9][10] בקיץ 1970, לאחר כישלון שליחות השלום של נחום גולדמן לגמאל עבד אל נאצר, הועברה באמצעות הסופר פעיל-השלום מארק האלטר והקולונל אחמד חמרוש, מקורבו של נאצר, פנייה בשמו לאליאב, והוא הוזמן למצרים לדון על הסדר בין ישראל למצרים. אליאב קיבל את אישורה של מאיר ואת הסכמתם של משה דיין וישראל גלילי. הפגישה נקבעה ל-7-8 באוגוסט (מועד ההסכם על הפסקת מלחמת ההתשה), אך מועד הפגישה נדחה שוב ושוב, גם בשל אירועי ספטמבר השחור ומחלת הלב של נאצר, ובסופו של דבר לא יצאה לפועל בשל מותו של הנשיא המצרי בסוף ספטמבר 1970[11]. באפריל 1971 הודיע אליאב שלא יתמודד על קדנציה נוספת בתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.[12]. לאחר פרישתו מתפקיד המזכ"ל הקדיש את רוב זמנו לכתיבת "ארץ הצבי" (יצא לאור במאי 1972), שבו פרס את חזונו לעתיד ארץ ישראל. הספר עורר עניין רב וויכוח פוליטי, בעיקר על הפרקים המדיניים שבו. ב-15 בספטמבר 1973 כתב "משל קצר" (כהגדרתו האישית) - "השחף". המשל מספר על ספינת תענוגות, שמלחיה כבולים לשרשראות וחותרים ללא הרף, נוסעיה "מדושני עונג ומפוטמים" ועל גשר הפיקוד ניצבים קברניטיה "שיכורים מיין תהילתם" ו"בוטחים בעצמם ובמעמדם". רק שחף אחד המעופף מעל ראשיהם מנסה להזהיר אותם מפני השרטון שנמצא במסלול הספינה - לשווא. הוא ביקש לפרסמו בגיליון ראש השנה תשל"ד של "דבר", אך חנה זמר, עורכת העיתון, התנגדה תחילה לפרסם אותו, בטענה שהביקורת על מנהיגי "העבודה" והמדינה שקופה, וכי אליאב התנגש זה עתה חזיתית עם אותה הנהגה - בדיון על מסמך גלילי. לבסוף הוסכם לפרסם את משל השחף בגיליון החג של שמחת תורה. מלחמת יום כיפור, שפרצה כעבור שלושה שבועות (ב-6 באוקטובר 1973), דחתה את מועד הפרסום עוד בכמה שבועות, עם פרסום העובדה שהמשל נכתב לפני המלחמה.[13] בעקבות מלחמת יום כיפור התחזק אליאב בדעתו כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-1974 יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה, שלום לוין, שניאור זלמן אברמוב ובנימין הלוי, ב"מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית "מתוך עמדת כוח" למען הסדר שלום. המנשר עורר סערה בליכוד בשל תוכנו וזהות כותביו, ועקב כך פרש הלוי ממפלגת "חרות" (וסיעת גח"ל שבראש הליכוד).[14] באפריל 1975 פרש אליאב ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בשנים 1976–1977 קיים באירופה סדרת פגישות עם נציגי אש"ף וביניהם עיסאם סרטאווי. בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י, שזכתה בשני מנדטים. בינואר 1979 פרש מהכנסת ופינה לפי הסכם את מקומו לחבר סיעתו אורי אבנרי. הוא נטל פסק זמן מפעילותו הציבורית והפוליטית ויצא לאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. שם שימש בשנים 1979 - 1980 עמית מחקר במרכז לעניינים בינלאומיים ואחר-כך כפרופסור אורח בבית הספר ע"ש קנדי באוניברסיטה. שם הרצה בסמינר "האופציות הפתוחות בפני ישראל". במסגרת זאת הציג את חזון השלום שלו משני עברי הירדן, פדרציה שאותה כינה "יִש-פַל-אוּר" - ישראל-פלסטין-אורדון (ירדן). הוא הציג תוכנית כלכלית (תעשייתית, מדעית, תחבורתית), דמוגרפית, תשתיתית ומדינית-גאופוליטית במסגרת הסכם שלום משולש בין שלוש המדינות.[15] בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984), לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, התמודד ברשימה עצמאית אישית - "לובה אליאב לכנסת"[16]. הוא קיבל כ-15,000 קולות ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולחזור לכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה, נבחר במרכז המפלגה בבחירות חשאיות במקום השני ברשימת הפאנל של המועמדים לכנסת, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992). התנגד להצטרפות העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר והודיע שלא יציג את מועמדותו לתפקיד שר. במהלך שנות ה-80 עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כסניטר מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב. במקביל, בשנים 1984–1985 קיים מגעים עם ארגוני טרור פלסטיניים, שהחזיקו חיילים שבויים, והיה דמות מפתח בהשלמת עסקת ג'יבריל בה שוחררו מחבלים פלסטינים תמורת חיילים ישראליים. ב-1986 הקים (בסיוע אורי גורדון והסוכנות היהודית) את הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על גבול ישראל-מצרים, בה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד 2008. ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל בבחירות במרכז המפלגה, אך הפסיד לעזר ויצמן. בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, אך אחרי הבחירות לא חידש את חברותו במפלגת העבודה. בשנים 1996–1997 הוזמן אליאב כפרופסור אורח ללמד ב"טריניטי קולג'" (בהרטפורד, קונטיקט). המוסד העניק החל ב-1999 פרסים לסטודנטים מצטיינים מ"קרן על שם טניה ואריה אליאב". לקראת סוף חייו עדיין עסק בפעילות חינוכית במרכזי חינוך של ילדים של מהגרי עבודה ופליטים. בשנה האחרונה לחייו התערערה בריאותו של אליאב והוא נפטר בשנת 2010 בבית החולים איכילוב בתל אביב,[17][18] בגיל 88, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. במעבר על-פני הארון ובמסע הלווייה השתתפו אלפים רבים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בישיבת אזכרה במליאת הכנסת אמרה יושבת ראש האופוזיציה, ציפי לבני, כי "לובה חסר בעיקר בשל מה שהיה בחייו, בשל מה שסימל. ונדמה שבעיקר היום יש תחושה עמוקה וקשה כמה הוא לא רק חסר, אלא כמה צריך גם בבית הזה אנשים כמוהו. אנחנו בני דורות אחרים ואנשים כמוהו הם אותם אנשים ישרי דרך, מלאי אמונה, שמוכנים לעמוד על אמונתם גם במחיר פוליטי כזה או אחר, גם במחיר של הליכה למדבר ממש, כפי שעשה. והכל מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לא לו עצמו, אלא לבני עמו".[19] אליאב ואשתו, טניה (1924 - 10 במרץ 2020), הניחו בת ושני בנים. אחותו לאה נישאה לתעשיין ישראל סחרוב. פרסים ותאריםבשנת 1979 הוענק לו פרס ברונו קרייסקי. בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה.[20] בשנת 1995 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[21] ב-1998 קיבל את אות הנשיא למתנדב כ"הערכה למי שמצוי למעלה מיובל שנים בלב העשייה החלוצית"[22]. אליאב זכה באות אביר איכות השלטון בקטגוריית "מפעל חיים" בשנת 2000.[23] ב-2003 זכה בפרס בן-גוריון על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. אליאב נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן,[24] ובכך היה למי שקיבל את התואר הזה מטעם כל האוניברסיטאות בישראל. הנצחתוניצנה, שאותה ייסד והקים, נושאת את שמו - הקהילייה החינוכית-התיישבותית על שם אריה (לובה) אליאב. על שמו נקרא גם היישוב אליאב בחבל לכיש, שאבן הפינה להקמתו הונחה בידי חברי היישוב ביום פטירתו של אליאב. כמו כן, נקראים על שמו "פארק לובה אליאב" ליד הכניסה הצפונית של קרית-גת, בירת חבל לכיש, ובתי הספר היסודיים בלכיש ובראשון לציון. מכינת בינה, מכינה קדם-צבאית בישיבה החילונית בדרום תל אביב נקראת אף היא על שמו. בחבל ניצנה נקרא על שם לובה אליאב גם מעבר ניצנה על גבול ישראל-מצרים בקרבת הקהיליה החינוכית ניצנה. בתל אביב נמצאת "דרך אריה לובה אליאב", הדרך התת-קרקעית מתחת למתחם שרונה, לאזור הקריה, תחנת הרכבת השלום ומגדלי עזריאלי. גם בחיפה, ליד קריית הטכניון, ובאשדוד נקראו על שמו רחובות, ובלוד - כיכר בשכונת גני אביב. ספריואליאב פרסם 17 ספרים, אחדים מהם וכן חלקים מספרים נוספים תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, הולנדית, איטלקית, שוודית, רוסית וערבית. ספרו החשוב ביותר הוא "ארץ הצבי" שפורסם בשנת 1972, ובו הוא פורס את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית.
מאמריו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
