|
אהרן חטר-ישי
אהרן חטר-ישי (1 בינואר 1905 – 20 במאי 2003)[1] היה עורך דין ישראלי, הקים את המערכת המשפטית של צה"ל, שימש ראש השירות המשפטי הצבאי השני והפרקליט הצבאי הראשי הראשון[2], ממחברי החוק הצבאי הראשון של צה"ל (החוקה הצבאית תש"ח). נעוריו ותחילת דרכואהרן חוטורצקי נולד בשנת 1905 באימפריה הרוסית (בתחומי אוקראינה של ימינו) ועלה לארץ ישראל בגיל שמונה עם אחותו התאומה מרים ואחיו בן העשר ראובן. הוריו עלו לארץ ישראל מאוחר יותר עם שתי אחיותיו הנותרות. בשנים 1914–1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, התגורר עם משפחתו בחדרה, שם רכשו הוריו משק. במהלך המלחמה עבד בחקלאות עקב המצב הכלכלי הקשה בתקופת המלחמה. לאחר המלחמה חזר ללמוד בתל אביב, בגימנסיה הרצליה, ונבחר ליושב ראש ועד התלמידים שלה. בהמשך התמנה ליושב ראש ועד תלמידי בתי הספר התיכוניים בתל אביב וחיבר את חוקת התלמידים בגימנסיה. פעילות לאומיתחטר-ישי היה ממייסדי גדוד מגיני השפה העברית, שאחרי כן עמד בראשו[3]. לאחר מכן, בעובדו כפועל בחדרה, הקים גם בחיפה סניף של "גדוד מגיני השפה העברית" ולצדו להקה, שהגישה הצגות בעברית בלבד. היה בין מקימי האגודה למלחמה על תוצרת הארץ והפעיל בה תלמידים ואגודות נוער. בשנת 1927 היה חניך הקורס הראשון למפקדי "ההגנה". בשנה זו העניק לחברתו (ולימים אשתו), את הציור של אבל פן על פרעות קישינוב, עם ההקדשה: "לרחלי היקרה, מחברך אשר נשבע לייבש את דמעות עמו הדווי". הרצה באופן קבוע בסופי שבוע, לאגודות צופים ולארגוני נוער בתל אביב ובמושבות, בנושאי ציונות, חבר הלאומים, ועדת מנדטים, דומיניון וכו'[4][5][6]. לאחר שקבל את רישיון עורך הדין, נלחם למען הכנסת דיונים בעברית בבתי המשפט המנדטוריים. עריכת דיןבשנת 1920, עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, עזר למילוט משפחות יהודיות משכונות עג'מי ונווה שלום מפני מרצחים ערבים.[דרוש מקור] בשל העובדה שהיה דובר ערבית, גבה עדויות מפי עדי ראייה. בעקבות התרשמותו מן החקירה שניהל עורך הדין היהודי, שהוזמן במיוחד מאנגליה[דרושה הבהרה], שחקר את העדים הערביים ואת קציני המשטרה, הערבים והבריטים, הוא שינה את כיוון חייו מחקלאות לעריכת דין. בשנת 1926 החל לומד משפטים בערב בבית הספר המנדטורי למשפטים בירושלים. בשנים 1927–1929 עבד כמתמחה במשרד עו"ד פרבשטיין - בן מאיר. שם ארגן את המתמחים להטבת תנאי עבודתם. בשנת 1930 הוסמך כעורך דין[7]. פעולתו הראשונה כעורך דין הייתה כתיבה והוצאה לאור של מדריך משפטי שכלל מידע מקיף על זכויות האזרח, כדי לחסוך מן הקוראים בציבור הרחב הוצאות שכר טרחת עורך דין.  בשנים 1930–1935 התגורר בחיפה, בה היו לו, בזכות ידיעת השפה הערבית, לקוחות רבים בקרב הדרוזים וערביי ארץ ישראל. קשריו הטובים עם הקהילה הערבית ועם הקהילה הדרוזית עמדו לו, לאחר מכן, בפעולותיו עבור "ההגנה". הוא הופיע במאות משפטים של עלייה בלתי לגלית[8][9][10], החזקת נשק בלתי לגלי[11], הכאת ערבים[12], עלייה על הקרקע, חריש וקציר פלילי, הריגה ורצח. למעט שני מקרים, שלמה בן-יוסף והשוטר מרדכי שוורץ, שהועלו לגרדום, בכל שאר המקרים הצליח להציל את הנאשמים מחבל הגרדום, וכן למנוע את גירושם של העולים הבלתי לגליים או מאסרם של מחזיקי הנשק הבלתי לגלי. במלחמת העולם השנייה בשנת 1941, בגיל 36, התנדב לצבא הבריטי במסגרת ההתגייסות ביישוב היהודי לסייע לבריטניה במלחמת העולם השנייה. בתחילת שירותו השתתף בעצרות עם שקראו להתגייסות[13][14]. בשנת 1942, במסגרת שירותו זה קיבל דרגת קצונה לאחר שסיים קורס קצינים. בהמשך התמנה כמפקד מחלקה בפלוגה 16 בבאפס, שהועברה לשמירה על מחנה המעצר בלטרון, ובו כ-10,000 שבויים איטלקיים. הוא הגן על חיילים יהודים מפני התעללות אנטישמית מצד הקצונה הבריטית, גם אם הדבר עלה לו בסכסוכים אישיים עם הפיקוד. למרות הסכסוכים, הועלה באופן חריג לדרגת קפטן. בשנת 1943 התמנה לשליש של הגדוד השני, שחמש פלוגותיו רוכזו במחנה אלנבי בבת גלים.[דרושה הבהרה] ארגן את חיי התרבות של הגדוד ונתן אפשרות לאמנים, מוזיקאים ומלחינים מחיילי הגדוד לתרום מיכולתם ומכישרונותיהם.[15] בחניית הגדוד בבנגאזי אפשר את הפעולה החינוכית בקרב יהודי לוב, בחסותו כשליש הגדוד, של החיילים שהועסקו בפעולות תרבות וחינוך בין ניצולי יהדות טריפולי וקירנאיקה. בשנת 1944 הועברה הבריגדה לחזית באיטליה. בנוסף לתפקידו כמפקד פלוגת המטה של הגדוד השני שימש גם כדובר החטיבה כולה. במהלך שירותו נשלח לקורס בן חודשיים בחבלה ופירוק מוקשים. פעולתו למען שארית הפליטהב-1945 שכנע את מפקדי הבריגדה להקים את "ועדת הסעד" של הבריגדה בראשותו לשם פעילות בקרב פליטי השואה. לפי טענותו של חטר-ישי בעדותו במשפט אייכמן ובספרו "הבריגדה ושארית הפליטה", יוזמה זו ננקטה בעקבות ביקורו של שליח המוסד לעלייה ב', יהודה ארזי, שהציג דרישה דחופה מצד המוסד למצוא 5,000 יהודים על מנת להעבירם ארצה ללא כל דחייה, עם סרטיפיקטים או בלעדיהם, כמלחמה בספר הלבן. עם זאת, ההיסטוריון יואב גלבר הטיל ספק בטענה שלמוסד לעלייה ב' היה קשר לפעילותו של חטר-ישי בקרב פליטי השואה או ליוזמה לנקיטתה[16]. חטר-ישי הסתובב ברחבי אירופה כדי לאתר את היהודים, ומצא רבבות פליטי השואה במחנות הריכוז, התברר לו כי מצבם של היהודים נורא וכי רבים אשר חזרו לארץ מוצאם כלל לא נותרו בחיים בשל שנאת התושבים המקומיים. בעקבות זאת, דרש להפסיק לאלתר את הרפטריאציה של היהודים לארצותיהם ולהיטיב את תנאי המחיה שלהם. הוא התמודד מול אנשי פיקוד, בריגדירים ומפקדי צבאות אמריקאיים ובזכות כל זאת ועוד הציל את חייהם של אנשי שארית הפליטה. הצלחה זו לא זקף חטר-ישי לעצמו, בספרו "הבריגאדה ושארית הפליטה", כתב:
חטר-ישי הפעיל לחץ על דוד בן-גוריון, שלא לשוב מהוועידה בלונדון באוקטובר 1945, בלי לבקר קודם במחנות ובלי להיפגש עם פיקוד הצבא האמריקאי, כדי להבטיח מחדש ובאופן רשמי את מצבם וזכויותיהם של העקורים היהודיים, גם לאחר שהרפטריאציה נפסקה והם היו היחידים שנשארו בתוך המחנות. כמו כן, טיפל בארגון כנס החיילים היהודים מכל צבאות בעלות הברית, שהתקיים בפריז, בבית הכנסת של רוטשילד, שמשתתפיו תמכו בדרישת היישוב למתן 100,000 סרטיפיקטים. לאחר תום המלחמה ועד מלחמת השחרורעם סיום המלחמה מונה לרכז את הפעולות הכרוכות בהחזרת החיילים לחיים האזרחיים. במסגרת זו טיפל בהקמת קורסים לימאים בהולנד, קורסים ליהלומנים באמסטרדם, חוות חקלאיות למועמדים לחברות בקיבוצים ובמושבים ועוד. חטר-ישי ריכז ראיות ועדויות למשפטי נירנברג, וריכז חומר על הרכוש היהודי שנשדד על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה. במסגרת זו גם עלה על עקבותיו של אדולף אייכמן והיה הראשון שמסר ידיעות עליו ל"צייד הנאצים" שמעון ויזנטל[דרוש מקור] ולאחר מכן, לסגירת המעגל, היה העד האחרון במשפטו של אייכמן בירושלים.[17] השתתף בריכוז כספים לעזרה למשפחות השכולות או הנמצאות בקשיים, וקופות אלה, אשר כיהן כחבר במועצות הנאמנים שלהן, היוו בסיס לייסוד "בנק אוצר החייל". בינואר 1946, עם שובו לארץ ישראל, שימש כסניגורם של שני קצינים בצבא הבריטי שהואשמו בהשמעת נאומים פוליטיים[18]. במרץ 1946 הוא ייצג את הנאשמים שנעצרו בעלייה לביריה[19][20]. כן ייצג את בעלי אניית המעפילים "מקס נורדאו" במשפט החרמתה[21]. באותם חודשים היה פעיל במגבית ההתגייסות שאספה כספים לסיוע לשארית הפליטה במחנות העקורים[22]. יוסף שפרינצק הציע לו לעבוד בוועד הפועל של ההסתדרות. משה שרת הציע לו למלא את מקומו של קולונל פרדריק קיש שנפל במלחמה, ולעבוד כמקשר בין השלטונות האזרחיים והצבאיים. הוועדה המרכזת של ההסתדרות ביקשה שישמש כיועץ המשפטי שלה. חטר-ישי עסק בקליטתם של החיילים המשוחררים ובין היתר יזם והשתתף בהקמת שכונות מגורים בחיפה, בחדרה, בתל אביב (אפקה, צהלה), לחיילי החי"ל וקציניה. עם הפסקת המגעים עם השלטונות הבריטיים, האזרחיים והצבאיים, בעקבות השבת השחורה ומעצר מנהיגי היישוב, נבחר, יחד עם עו"ד יעקב שמשון שפירא ועו"ד יעקב סלומון, לוועדת המצב, לטיפול בקשרים עם מוסדות השלטון האזרחיים והצבא הבריטי. שפירא יצא לירושלים למלא את מקומו של דב יוסף, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנעצר בלטרון. יעקב סלומון טיפל ביחסים עם הקצונה הגבוהה, וחטר-ישי טיפל ב-2,000 עצורי הקיבוצים במחנה המעצר בעתלית. במלחמת השחרור ועם קום המדינהלאחר שבן-גוריון קיבל את תיק הביטחון יצא חטר-ישי עם גרשון אגרון, עורך הפלסטיין פוסט, לדרום אפריקה לגיוס כספים לרכש. בנוסף, הבריח בארגז מכוניתו יהודים מלבנון לארץ.[דרושה הבהרה] באוקטובר 1947 נתפסו חמישה חברי פלמ"ח שסיירו בגבול לבנון ליד חניתה על ידי הז'נדרמיה הלבנונית. הם והועמדו לדין בלבנון וההאשמה הייתה ריגול עם נשק, כשהעונש היה עלול להיות מוות. חטר-ישי נשלח לסיע בהגנתם. הוא גייס להגנתם את שר התחבורה של לבנון, פיליפ תקלה, לימים נציג לבנון באו"ם, יחד עם בנו של נשיא לבנון, עורכי דין שניהם. הם עצמם חששו להופיע באולם המשפט, אבל חטר-ישי נכח שם אישית, מחופש לעורך דין יוגוסלבי. לאחר מכן ביקר את הנדונים בבית הכלא ודאג להסדיר את מזונם לכל תקופת מאסרם, והמשיך וטיפל בהם עד לשחרורם[דרושה הבהרה] במרץ 1949, לאחר הסכמי שביתת הנשק עם לבנון. ב-1947 הממשלה הזמנית[דרושה הבהרה] החליטה על גיוס כללי של אנשים מבני 17 ומעלה. חטר-ישי התמנה לגייס של חיפה והמחוז. סיסמתו לקריאה להתנדבות הייתה: "נוער! עמך וארצך קוראים לך! התגייס!" והיא הוקרנה בכל בתי הקולנוע ופורסמה ברבים. בערב פסח תש"ח שוחררה חיפה. כדי למנוע שוד וביזה כפי שקרה בירושלים, בטבריה וביפו, התמנה חטר-ישי למרכז הוועדה לענייני ערבים[דרושה הבהרה], שתחת רשותה וסמכותה הועמדה כל חיפה התחתית הערבית שתושביה עזבוה. חטר-ישי גייס 80 מורים, כשומרים על הרכוש, מחסנים וחנויות שבעיר, דרש וקיבל ממפקד ההגנה בחיפה, יעקב לובליני, צו של "מחוץ לתחום" לחיפה הערבית, עם התראה שכל מי שיימצא בשטח ללא רישיון יירה. בערב ליל הסדר התברר לו שכ-500 עד 600 ערבים נעצרו תוך הקרבות, והם עצורים בחורבה ערבית עזובה על הכרמל. הוא ריכז צוות ונסע לשם ועסק כל הלילה ולמחרתו במיון העצורים ושחרורם. לאחר שבן-גוריון הטיל על שלמה שמיר להקים את חטיבה 7, חטיבה משוריינת שתפרוץ את הדרך לירושלים ביקש שמיר מחטר-ישי, עמו שירת בגדוד השני של הבריגדה, שיתמנה כקצין מנהלה לגיוס החטיבה. חטר-ישי נענה, ועזר לגייס את חטיבה 7 ולהכינה לקרב. חטר-ישי ארגן את מבנה המערכת השיפוטית בחטיבה 7 במתכונת של הצבא הבריטי, ששימשה דוגמה ליחידות צה"ל האחרות, ששלחו לחטיבה 7 את התובעים הכלליים שלהן, ללמוד את השיטה וליישם אותם אצלן. כעבור זמן מה, השתתף בהכנות של חטיבה 7 למתקפה של כרמלי לשחרור הגליל. ביוני 1948 השביע בטקס חגיגי את חטיבה 7 לצה"ל. בן-גוריון הטיל על אהרן חטר-ישי ונחום חת, היועץ המשפטי של משרד הביטחון, לכתוב חוק צבאי לצה"ל. הם ניסחו את תקנות שעת חרום (חוקת השיפוט), התש"ח-1948, שהסדירו את המשפט הצבאי בצה"ל. התקנות התבססו על תקנון "ההגנה", והיוו את התשתית לחוק השיפוט הצבאי, שנחקק ב-1955. חטר-ישי הופיע בישיבות של ועדת חוק ומשפט, ועדת החוץ והביטחון ואחר-כך גם במליאת הכנסת, כדי לקבל אישור לחוקה ולתיקונים המוצעים של ידו מדי פעם. הקמת המערכת השיפוטית של צה"ל וניהולהעם הקמת צה"ל היה תפקיד בשם התובע הכללי של צה"ל, אותו מילא אברהם גורלי. בסוף דצמבר 1948 החליף אותו חטר-ישי שהחליף את התביעה הצבאית לפרקליטות הצבאית, והיה לפרקליט הצבאי הראשי הראשון בתחילת 1949. עם הקמת המערכת השיפוטית של צה"ל הוא אייש את כל התפקידים במערכת: שופטים, פרקליטים, תובעים וסנגורים. בתפקידו כפצ"ר מילא גם את התפקיד של יועץ משפטי לשר הביטחון. הוא יזם וכינס ישיבה מיוחדת עם דוד בן-גוריון כשר הביטחון, שר המשפטים פנחס רוזן, היועץ המשפטי יעקב שמשון שפירא והרמטכ"ל יעקב דורי, שקבעה את השוואת דרגתם ומשכורותיהם של השופטים הצבאיים לזו של השופטים במערכת השיפוט האזרחית, בדרגה אחת נמוכה בלבד, וכן את זכות השופטים הצבאיים להיקלט כשופטים במערכת השיפוט האזרחית, בצד חובת השופטים האזרחיים לכהן במילואים כשופטים צבאיים, מה שהבטיח להערכתו את רמת השיפוט הצבאי. כן שריין את מעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי כחבר קבוע במועצה השיפוטית של המדינה[דרוש מקור]. בהמשך ביטל את בתי הכלא הפרטיים במסגרת הש"י ויזם את מינויה של הוועדה הממונה על מאסרים מנהליים שבהרכבה היו שופט בית המשפט העליון מנחם דונקלבלום, והרב שמחה אסף ואורי מנהלן[דרוש מקור]. חטר-ישי הקים את כל מוסדות השירות המשפטי בצה"ל ואייש את כל התפקידים. הוא ניהל מאבק חריף עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, על עצמאות המערכת המשפטית[23]. לפי בקשת שר המשטרה טיפל בשכנוע קצינים במשטרת המנדט להישאר לשרת במשטרת ישראל[דרושה הבהרה]. אלמנתו של סרן מאיר טוביאנסקי, שנשפט למוות כבוגד והוצא להורג על ידי כיתת יורים, פנתה לבן-גוריון באמצעות עו"ד אשר לויצקי, ותבעה חקירה מחדש. היא כפרה בגרסה הצבאית של בית דין השדה וטענה לחפותו של בעלה. חטר-ישי, שנדרש על ידי שר הביטחון לבדוק את הפרשה מחדש, מצא כי טוביאנסקי היה חף מפשע, פסק דינו וגזר דינו היו משגה חמור ומצער, והמליץ לפרסם עובדה זו לניקוי שמו, לערוך לו הלוויה צבאית, להחזיר לו את דרגתו ולהחשיב את אלמנתו ואת בנו כשאירים של חייל צה"ל, הזכאים לתשלומים ממשרד הביטחון. הממשלה אימצה את כל המלצותיו. התמנה על ידי בן-גוריון, יחד עם השופט בנימין זהר ואבא חושי, כחבר ועדת חקירה לטבח כפר קאסם[24] וכן כחבר בוועדות אחרות. לאחר שחרורו מצה"ל בין השנים 1952–1954 השתחרר חטר-ישי מתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי בדרגת אלוף-משנה וחזר למשרדו בחיפה. "שורת המתנדבים" ביקשה שינהל אותה. המשמרת הצעירה של מפא"י ביקשה שיבוא לרכז אותה ואבא חושי, ראש עיריית חיפה, הציע לו לעבוד עמו. חטר-ישי נענה לבקשת המגבית היהודית המאוחדת ויצא בשנית לשלושה חודשים למגבית בקנדה. בהמשך פתח משרד לייעוץ חינם בשפרעם לבני העדה הדרוזית, לבקשתו וכתמיכה בח"כ סאלח-חסן ח'ניפס, שלדעתו קופח על ידי מפא"י, אף על פי שנבחר לכנסת מטעמה. חטר-ישי הגן על ראג'י עיסא וסאלח קונטר שנידונו למוות על רצח שני מחבלים ועונשם הומר במאסר עולם, וקיים על חשבונו את אשתו ושני ילדיו של קונטר במשך למעלה משנתיים, עד שחרורם של השניים מהכלא בחנינה שהשיג עבורם מהנשיא חיים ויצמן בהמלצת בן-גוריון. בשנת 1958 כתב אהרן חטר-ישי את הספר "רק אתמול". עזרתו לבן-גוריון בפרשת לבוןבין השנים 1963–1965 נענה לפנייתם של נתן אלתרמן ואורי לובראני, מנהל לשכת ראש הממשלה, וירד לשדה בוקר, לעזור לבן-גוריון בעניין "פרשת לבון". לאחר ששכנע את בן-גוריון שלא נשלח על ידי שום מפלגה אלא בא לעזור לו בעניין "פרשת לבון" מתוך התנדבות אישית, קיבל לעיונו את כל החומר, לו הקדיש חודשים אחדים[25]. כשהגיע למסקנה שוועדת השבעה טעתה במסקנתה שלבון לא נתן את הפקודה "לקצין השלישי", הזמין את ידידו, עו"ד יצחק טוניק, לערוך עמו ניתוח משפטי ודו"ח מסכם על פעולת ועדת השבעה. הדו"ח של חטר-ישי וטוניק הוגש על ידי בן-גוריון לשר המשפטים וליועץ המשפטי. האחרון קבע, שהדו"ח "לא השאיר מתום ממסקנותיה והחלטתה של "ועדת השבעה". תפקידים שוניםבתחילת 1964 התמנה, לפי בקשתם של לוי אשכול ושר החינוך זלמן ארן, ליו"ר ההתאחדות לספורט[26], במטרה לחבר תקנון להתאחדות הספורט שמצד אחד יאפשר קבלת החלטות ברוב ומצד שני ימנע דורסנות של הרוב. בנוסף, ביקש חטר-ישי להביא לחקיקת חוק ספורט בכנסת שיעזור במאבק באלימות הקהל בספורט. עם כניסתו לתפקיד העריך שמלאכתו תושלם תוך שישה חודשים[27], אולם רק לאחר קרוב לשנתיים הצליח במשימה[28]. הוא הכין בשיתוף עם הנהלותיהן של אגודות הספורט "מכבי", "הפועל", "בית"ר", "אליצור", ו"איסט"א" טיוטה מוסכמת לחוקה ספורט בארץ. היה חבר במשך שנים רבות בוועדה ביד ושם, המעניקה את התואר "חסיד אומות העולם", ודן בקרוב ל-2,000 המלצות. היה חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה[29]. בשנת 1973, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, עבר לגור בקיבוץ עין גב, בעקבות הזמנת חברי הקיבוץ, עמם היה קשור עוד טרם הוקם הקיבוץ. סייע לקיבוץ ולחבריו בבעיות משפטיות. התנדב לעזרתה של קבוצת עולים מרוסיה שהתארגנה בשם "עליה 70", ושמטרתה - הקמת יישוב של אנשי מדע ליצירת מקומות עבודה לעולים אנשי מדע, תוך התנגדות עקרונית לקבלת תקציב כלשהו, ועומדת על קיום עצמי ממפעלים שהקימו במקום. הרעיון של קיבוצים הבנויים על תעשייה היה חדש, ועברו עליהם קשיים רבים, כאשר חטר-ישי ליווה אותם גם בהלוואות אישיות והשקיע בהם זמן ועבודה רבה במשך זמן ממושך. רעייתו רחל התנדבה ולימדה עברית את כל חברי הקבוצה במשך חודשים ארוכים, כשהיא נוסעת יום יום מעין גב לקיבוצם, שהוא כיום המושב אניעם. בשנת 1991 פרסם את ספרו "קו ההגנה", ובו משפטים ואירועים שהשתתף בהם בשנים 1936–1939. הספר מספר על הקו שנקטה "ההגנה" נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. "קו ההגנה" הוא גם אותו קו בו נקט חטר-ישי כעורך הדין של "ההגנה" בהיותו מייצג את הנאשמים במשפטים שונים. אחרית ימיובשנת 1992 עבר חטר-ישי אירוע מוחי, שגרם לו לשיתוק מחצית הגוף ואובדן כוח הדיבור. מאז ועד למותו התמקד בשני ספרים נוספים: על פעילותו בשנים 1945–1946 כראש ועדת הסעד של החטיבה היהודית הלוחמת, שבמסגרתה פעלו היחידות העבריות בגרמניה בקשר עם הצלת פליטי השואה וריכוזם לשם הבאתם ארצה (ספר שפורסם תחת הכותרת "הבריגדה ושארית הפליטה"), ועל פעילותו באירועי שנות 1947–1948, שנה לפני קום המדינה ושנה לאחריה (ספר שלא פורסם)[30]. יחד עם אחיותיו יהודית קרסיק, מרים איצקוביץ ואמה מריוט הגיש חטר-ישי בשנת 1996 עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בדרישה להשיב לידיהם קרקע ליד גבעת אולגה שהופקעה על ידי המדינה לפני שנים רבות, בשל חלוף הצורך הציבורי שהצדיק את ההפקעה; העתירה הביאה לקביעת הלכה חשובה (בג"ץ קרסיק) בדיני ההפקעות[31]. חטר-ישי נישא בשנת 1930 לרחל לבית רבינוביץ. לשניים נולדו שלושה ילדים: שני בנים - און, ודרור חוטר ישי, לימים ראש לשכת עורכי הדין בישראל, ובת, סמדר אוטולנגי, משפטנית. הרעיה רחל נפטרה בשנת 1993. חטר-ישי נפטר ב-20 במאי 2003, והובא למנוחות בקיבוץ עין גב לצד אשתו רחל, שנפטרה עשר שנים קודם לכן. ספריו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
