|
אברהם מאפו
אברהם מַאפּוּ (י' בטבת ה'תקס"ח,[1] 9 בינואר 1808, סְלובּודְקָה, קובנה, האימפריה הרוסית – י' בתשרי (יום הכיפורים) ה'תרכ"ח, 9 באוקטובר 1867, קניגסברג, פרוסיה) היה סופר ומשורר עברי בן תנועת ההשכלה, אשר ספריו נתנו השראה לתחיית הלשון העברית, ללימוד תנ"ך, לעלייה לא"י, ולציונות. חיבורו אהבת ציון, הנחשב לרומן הראשון בשפה העברית, הוא לדעת המשורר יעקב פיכמן פסגת ספרות ההשכלה. בין יצירותיו של מאפו בולט סיפור הילדים העברי הראשון: "בית חנן". תולדות חייו פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: תיאור ספרותי ולא אנציקלופדי.ילדותומאפו נולד בסְלובּודְקָה,[1] הסמוכה לקובנה, בפלך קובנה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בליטא). אביו, יקותיאל, היה מלמד עני שהורה גמרא לנערים בסגנון שחציו שם דגש על טעם וסברה וחציו על הממדים הפייטניים והרגשניים.[דרושה הבהרה] אמו הייתה אישה צנועה וגומלת חסד, חולנית רוב ימיה, אשר סבלה את מחסורה ועונייה בשלוות נפש. בטרם מלאו לאברהם מאפו שבע הכניסו אביו לחדרו ללמוד עם תלמידיו הגדולים. כן היה מלמדו תורה בביתו בבוקר ובלילה. נערותו בגיל שתים-עשרה, לאחר שראה יקותיאל כי יפה כוחו של בנו בסברה ישרה ובפלפולים חריפים, ועל כל אלה אצורות בזכרונו מסכתות אחדות, הרשה לבנו ללמוד תורה בעצמו בבית המדרש. בבית המדרש הוסיף הנער לשקוד ולמלא את כרסו בש"ס, וגם למד רמב"ם וטור. במהרה, על אף ביישנותו וצניעותו, התפרסם מאפו בעירו ובסביבתה כעילוי. בד בבד עם היותו שקוע בארבע אמותיה של ההלכה, בסתר נפשו התרקם עולם חזיונות ודמיונות. חושו הפיוטי הרווה את צמאונו בספרי קבלה. מגיל שש-עשרה היה יושב מתבודד בסוכה בהר אלקסוטי, במשך שנתיים מנסה לשווא להיות "רואה ולא נראה". כן אהב את השיר והזמרה, שומע את כל החזנים שבאו להתפלל בסלובודקה ובקובנה בשבתות ויום טוב; או מטייל מחוץ לעיר ולמראה הטבע מזמר במלוא קולו וברגש רב.[1] בגיל שבע-עשרה השיאוהו הוריו אישה, בת של אחד מבעלי הבתים האמידים וההגונים שבקובנה. חותנו סיפק לו במשך שנים אחדות את כל מחסורו. מאפו המשיך להגות בתורה יומם ולילה, ובהשפעת חסיד נלהב, רבי אליעזר, שהיה נכנס ויוצא בבית חותנו התחבר אל החסידים; אלא שאמו לא יכלה לשאת את הדבר, עד שפעם אחת התפרצה אליהם ובכתה ודרשה מהם להשיב לה את בנם אשר גזלו, ומאפו נבוך ונדהם, לא חפץ להכעיס את אמו, עזב את עדת החסידים. אז למד תורה במשך שנים אחדות אצל רבי אליהו רגולר, רבה של סלובודקה, והיה לתלמיד החביב ביותר עליו. מאפו שנא את השררה, ולכן לא שמע לעצת אביו וחותנו לישב על כיסא הרבנות ולדרוש תורה ברבים, וגם לא נענה לחסידים שחפצו למנותו לרב באחת הקהילות שלהם.[1] שנותיו הראשונות בבית הרב רגולר, מאפו מצא ספר תהילים עם תרגום ללטינית. מאפו, משתוקק לגלות את תעלומות הלשון הלטינית, לקח לביתו את ספר התהלים, ובהמשך את התרגום הלטיני של כל התנ"ך, ומדי יום במשך כמה שעות רצופות למד לטינית על ידי השוואת התרגום למקור העברי. שקידתו העצומה וכשרונותיו המיוחדים הביאו לכך שקנה ידיעה של הלשון הלטינית, כן שם לב אל המקור העברי וקנה בקיאות בתנ"ך ובמפרשיו רש"י וראב"ע. כשהרוזן ויטגנשטיין בא לבקר בעיר, מאפו חיבר עבורו אגרת ברכה בלטינית בשם ראשי הקהילה. זו הייתה עבודתו הספרותית הראשונה. האגרת מצאה חן בעיני הרוזן, ומאז מאפו נודע בעיר כידען גדול של הלשון הלטינית. לאחר שחותנו לא יכל עוד לפרנסו, מאפו התפרנס כמלמד חומש לבניו של מוזג בבית מרזח של חוכר כפר הסמוך לקובנה. במהלך שבתו בכפר השיג ספרים בלטינית וקרא את המשוררים הלטינים הקלאסים. כעבור חצי שנה, שב לקובנה, ולמד בעצמו את השפות צרפתית, גרמנית ורוסית. היה קורא ספרי-חול בעזרת הנשים של בית הכנסת או בעליית בית אביו או ביער הסמוך לעיר או בהר אלקסוטי, מסתיר את השכלתו. לא עברו ימים רבים ו"'קלונו" נתגלה ברבים למרות זהירותו, אז הקנאים היו שולחים בו את לשונם, וההמון הפשוט היה מראה עליו באצבע לאמר כי נתפקר ונתחמץ. בשנת 1830, בהיותו בן עשרים ושתיים, נולד בראשו הרעיון לחבר את הרומן "אהבת ציון". במשך שנה הגה בחזיונו, מטייל על הר אלקסוטי, כותב את חזיונותיו על הגיליון. בשנת 1832 היה למורה בבית אחד העשירים בעיר יורבורג. בביתו של בעל הבית האמיד והנוח לבריות, מצא מרגוע לנפשו, חי חיי רווחה באווירה שקטה, נעימה ותרבותית. ביובורג מאפו קרא ולמד באופן חופשי, מתמסר להשתלמות עצמית, ומעלה את הגיגיו אל הכתב. מדי יום היה מהלך לו לאיטו בירכתי העיר ונעלם בין הגבעות שמעבר לאופק, או מהלך על גדות נהרות העיר, מציץ במימיהם הצלולים. נופי יורבורג המרהיבים החיו בו את אווירת העולם התנכ"י הקדום, ושימשו כרקע ליצירתו הספרות. בעת שהותו ביורבורג המשיך לכתוב וללטש את ספרו "אהבת ציון"; וחיבר, כעזר לתלמידיו, את ספר לימוד הלשון העברית "אמון פדגוג" הכולל את סיפור הילדים "בית חנן".[2] כעבור שנים אחדות התיישב עם בני ביתו בראסיין והיה שם למורה לנערי ישראל. בשעותיו הפנויות היה יושב בחברת המשכילים, שהיו מחדדים את שכלם והגיונם על ידי ויכוחים ושיחות אודות ספרים חדשים שיצאו לאור בספרות האשכנזית והצרפתית, בתחילה כתלמיד הדן לפני רבותיו, וכעבור שנים אחדות כראש החבורה. בראסיין התיידד ידידות נאמנה עם שניאור זק"ש, שהשפיע מאד על מאפו הצעיר, מלמדו להבין את ימי קדם ולהרגיש את היופי שבכתבי הקודש, ומוכיחו שלא להקדיש רוב עתותיו ללימוד לשונות זרות, אלא לעבוד את עבודתו על הרי ישראל, מעורר בו את החפץ והתשוקה להיות חוזה לעמו. מאפו אהב את ימי שבתו בראסיין, מכנה אותה: "עיר חכמי לב, אוהבי עמם ושפת קדשו".[1] בגרותו בשנת 1844 שב לקובנה. כעבור זמן קצר נפטרה רעייתו. בקובנה חילק את עתותיו בין תלמידים רבים בעבור שכר מועט מאוד. אזי נאות לשמש כמורה לבנו יחידו של ה"גביר" הווילנאי יודל אפאטוב, לוקח עמו לוילנה את בנו ומפקיד את בתו הקטנה אצל סבתה. בבית אפאטוב ראה את החיים מן הצד שלא הכיר קודם לכן. מאפו התוודע למשכילי וילנה אד"ם הכהן, שמואל יוסף פין, קלמן שולמן ואחרים, שרובם הביטו עליו מגבוה ובבוז, והוא לא מצא בהם את קרבת הרוח והלב שביקש.[3]  בשנת 1848 נתמנה מאפו למורה בבית הספר הממשלתי לנערי ישראל שבקובנה, משרה בה המשיך להחזיק כל ימי חייו. בשנת 1852 שלח מאפו את כתב היד של "אהבת ציון" להדפיסו בווילנה. כעבור שנה יצא הספר לאור, עשה רעש גדול בקרב קהל הקוראים בעברית, זכה הן להערצה גדולה אצל המשכילים והן לשנאה עזה אצל האדוקים[4], פתח תקופה חדשה בספרות העברית, ותורגם לשפות רבות. הוא הוסיף לכתוב ספרים, ועם זאת לא הצליח לשווק היטב את ספריו בחייו, ונאלץ להיתמך כלכלית על ידי אחיו מתתיהו. לאחר שלקה בשיתוק בידו הימנית החל כותב ביד שמאל. ב-1867 נסע עקב מחלה לקניגסברג שם מסר לדפוס את ספרו האחרון, אמון פדגוג – ספר לימוד. ב-1858 חיבר מאפו ספר לימוד נוסף לעברית בשם חנוך לנער. לאחר מסירת אמון פדגוג לדפוס עסק בכתיבת ספר על אודות סיפור חייו של שבתי צבי. חלק מכתב היד שנמצא בעזבונו, נדפס בשם חוזה חזיונות. חלקים אחרים של כתב היד נמצאו לאחרונה.  מאפו נפטר בי' בתשרי (יום הכיפורים) ה'תרכ"ח (1867) בקניגסברג שבפרוסיה. מאפו היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה נולד בנו יקותיאל.[5] את אשתו השנייה טויבה נשא לאישה ב-1851 ומנישואים אלה נולדה הבת דינה דורותיאה. אחרית דברספריו של אברהם מאפו, ובמיוחד "אהבת ציון", זכו לאהדה גדולה ברחבי העולם היהודי. הספר תורגם לשפות יהודיות רבות, בהן יידיש, לדינו, ערבית יהודית ופרסית יהודית, וכן לשפות זרות. על מתרגמיו נמנים הרב יחיאל מיכל פינס וד"ר זאב וילהלם הרצברג, שלמה מנדלקרן (גרמנית); הרב שלמה תווינא, מסעוד מעארך, הרב יוסף גנאסיא (ערבית יהודית); דוד פרסקו (לאדינו); הרב שמעון חכם (פרסית יהודית); מנחם בריש עפעלבוים (יידיש)[6]; שלום אלדאודי, מוראד פרג (ערבית ספרותית); פרנק יפה, א. מ. שפירו, ג'וזף מרימונט (אנגלית), אמיל ז'ונה, ברנאר שפירא (צרפתית), ואחרים. בשנת 1947 העולתה ב"הבימה" ההצגה "אהבת ציון" בעיבוד חיים טהרלב בעקבות ספרו. "אשמת שומרון", ספרו המאוחר של מאפו, היה בסיס לאופרה הראשונה שנכתבה ביידיש על ידי סמואל אלמן. המשורר גבריאל פרייל כתב על מאפו: "אֻשַּׁרְתָּ רַבִּי אַבְרָהָם עַל שֶׁיָּצָאתָ מַזְהִיר לִקְרָאת עָבָר/ מְאֻכְלָס רוֹעֶה וּמֶלֶךְ, עוֹלֶה בַּתָּמָר וּבַזַּיִת, מְזַמֵּר בְּקוֹל־צִפֳּרִים." הנצחהב-8 באוקטובר 1968, דאר ישראל הנפיק בול דאר להנצחת זכרו של מאפו שעליו מופיע דיוקנו. הבול עוצב על ידי האמן אוסוולד אדלר. בתקופת מכירת הבול, מכר דאר ישראל 1,080,000 בולים אלה. על השובל מופיעה הכיתובית: מחבר"אהבת ציון", וברקע עט עשוי נוצה לבנה.[7] בערים רבות בישראל נקראו רחובות על שמו, מהם:תל אביב, ירושלים, חיפה, חולון, רעננה, פתח תקווה, ראשון לציון, וקריית אתא. בחוץ - לארץ, נקרא על שמו הרחוב ברובע היהודי של קובנה, בו שכן בית הספר שבו לימד. ספריית מאפו, הספרייה היהודית הגדולה שהוקמה על שמו על ידי אבא לפין בקובנה, הועלתה באש ערב פלישת הגרמנים לליטא, אך אלפי ספרים ניצלו והועברו לספרייה הלאומית בירושלים ולספריית דימונה. יצירתוכתב צבי שרפשטיין: "אברהם מאפו היה הראשון והיחידי בין המשכילים באותם הימים, שנלחם אמנם גם הוא עם האפלה אשר ברחוב היהודים, אבל החיים הזרים לא משכו את לבו ותחת להראות על שמש המערב, הפנה את מבט צעירי המשכילים העברים לשמש המזרח... ברוחו הכבירה הכבירה ובהרגשתו הטבעית הלאומית הכיר, כי חיים חדשים יכולים להבנות רק על יסוד חיי העבר, ולא אותו עבר הקרוב, האפל, הגלותי עם כל מראותיו וחזיונותיו החשוכים, עם ההריגות והשחיטות והחיים המצומצמים, אלא אותו העבר המעודד והמזהיר כברק עזו שבימי חפשתנו וחירותנו. הרועה בהרי יהודה, הכורם בהר הכרמל והיוגב בעמק יזרעאל - אלה היו גבוריו הגשמיים, האידיאל של חיי הכלכלה; ישעיהו הנביא, חזקיהו המלך ודומיהם היו גבוריו הרוחניים, האידיאל של חיי הרוח... גבורי מאפו הם יהודים רכים ופיוטיים, מלאים גאוה לאומית ובעלי נשמה יהודית שלמה. הגבורים הללו חדרו אל מעמקי הנשמה ובראו את אותם הגעגועים הטמירים-החזקים לחיי שלמות, שהתבטאו אחר כך בתנועה הציונית... וזהו פתרון השפעתו העצומה של מאפו בימים ההם ובין קירות בית המדרש - גם בזמן הזה. 'אהבת ציון' ו-'אשמת שומרון', אלו היו הספרים היותר חביבים, אותם קראו בצמאון בחשכת הלילה לאור נר כהה תחת דפי הגמרא נפשות צעירות למאות ולאלפים".[8] אהבת ציון כתב ראובן בריינין: "במשך שנה שלמה היה מאפו שקוע בכל מחשבותיו והגיונותיו, בכל רגשותיו וחוּשיו ביצירת תוכנית ספורו 'אהבת-ציון', עד כי לא שם את לבו לכל מחשבה ודעה אשר כתבו אחרים, ובדברו עם רעיו היו רק נפשות יצורי-דמיונו על לשונו, אולם לא האזין אל שיחתם הם. זאת הייתה יצירתו הפנימית בכל חֹם התלהבותה וצמיחתה הראשונה בטרם שנתקלקלה על ידי שחור-הדפוס ופיח הקטורת. בשנת תקצ“א כתב מאפו פרקים אחדים מספורו 'אהבת-ציון' ויכין רק חומר לפרקים הבאים. וכבן ארבעים שנה היה מאפו בצאת ספורו זה (בשנת תרי"ג, 1852) מבית-הדפוס. מזה אנו רואים כי החזיק את ספורו זה עשרים ושלש שנים[9] תחת ידו ולא ערב את לבו להוציאו לאור, מיראו פן לא ימצא חן בעיני הקוראים המבינים. ובכל אותן כ”ג השנים לא חדל מאפו לתקן ולהגיה בו, ללטוש כל מבטא, להוסיף על הפרקים ולגרוע מהם; וכמובן אין כל שווּי ודמיון בין ה'אהבת ציון' שיצא מעטו לראשונה ובין הנוסחא האחרונה אשר קבעה לדפוס. תבניות רבות ושונות ברא מאפו לספורו זה, כתב ומחק, מחק וכתב, עד אשר יצא הספר בתבניתו אשר לפנינו עתה... ואת התבנית הראשונה של ספורו זה כתב מאפו לא בחדרו הצר, לא בעליַת-בית אביו הקטנה, כי אם, על פי רוב, תחת כפת השמים, בַּמֶּרְחַבְיָה."[1] כתב מרדכי רבינזון: "בטרם יצא לאור הספור 'אהבת ציון' הייתה הספרות העברית דלה ועניה ביותר... הנחיצות ברומאן מקורי, הלקוח מחיי היהודים, הורגשה יותר ויותר, והספור 'אהבת ציון' שמלא דרישה זו באמת עשה מהפכה רוחנית בעולמנו. תוכן הספור 'אהבת ציון' לקוח משועי יהודה ועשיריה בימי המלכים אחז וחזקיהו, היינו בהתקופה היותר עשירה ברוחה בזמן הבית הראשון, שבה חי הנביא הגדול ישעיהו. זרע המוסר ואהבת-הצדק, שזרעו הנביאים במשך מאתים שנה, כבר נשא אז פרי-ברכה, ורבים מבני יהודה הצטיינו במידותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענוה וחביבות. אולם בקריה גדולה ורבת-עם כירושלים לא חסרו אז, כמובן, גם חנפים, צבועים, רוקמים מזמות-פשע ופועלי-און, מאפו מתאר לנו אפוא את תחבולותיהם ומעלליהם הרעים של חרשי-המשחית הללו, החודרים על ידי שקר וערמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באשרם של התמימים. הם יסכסכו הורים ובנים אלה באלה, יפרידו בין ידידים וישלחו מדנים בין אוהבים ואהבותיהם. אולם אחרית רשעים היא מרה, וסופו של הצדק לנצח... אמנון ותמר שניהם צעירים וישרים, יפים בחזותם, נוחים ועדינים בהליכותיהם ואוהבים נדיבות, שירה ורוממות. אהבתם נוסדה יותר על מעלות-רוחם נאשר על יפי-תארם... מאפו אינו מבדיל את תמונותיו זו מזו על ידי שרטוטים מדויקים, ואין אנו מכירים היטב את חזותן החיצונית ואת פרצופן הרוחני המיוחד של הנפשות הפועלות בספוריו... אולם צריך-להודות, כי בכח הדמיון והשירה לא נפל מאפו מהסופרים הרומאנטיים הגדולים".[10] כתב יוסף קלוזנר: "הספר 'אהבת ציון' אינו לא 'תמונה' (אידיליה) ולא 'סיפור רועים' (פאסטוראלה), כמו שהגדירו אותו מבקרים שונים, ואף רומן ממש אינו, שהרי אין בו התפתחות והשתנות של תכונות ה"גבורים" וה"גבורות" במרוצת הרומן, אלא הוא פואמה בפרוזה. ידידיה ותרצה, אמנון ותמר, תימן ופנינה, זמרי ועזריקם אינם טיפוסים ריאליים או אידיאליים, אלא הן הגשמות של הטוב והרע, היפה והמכוער."[4]  על היחס בין "אהבת ציון" לבין המחזה "מגדל עוז" של הרמח"ל, כתב פישל לחובר: "הפבולה של 'אהבת ציון' קרובה מאד אל הפבולה של 'מגדל עוז'. מלבד מה שפה כמו שם, נחלף בן–נדיבים בבן–עולה, והוא, בן–הנדיבים התם וישר, אוהב אהבה תמה וישרה בת–נדיבים, הדומה אליו בתומתה וישרה ויעודה לו, והאהבה הזאת תרומם אותו לשבת בין נדיבים, יש פה אהבת מעכה לאמנון, הדומה לאהבת עדה את שלום, ושתיהן אינן מונעות את עצמן מכל דבר שיש בו כדי להרחיק את האוהב באמת מן האהובה באמת ומשתמשות בתחבולה של שימת רעל בסיר. ההוצאה הראשונה של 'מגדל עוז' יצאה בשנת תקצ“ז, ט”ז שנה לפני צאת 'אהבת ציון', ואם גם מאפו התחיל בכתיבת 'אהבת ציון' עוד שנים אחדות קודם–לכן, הנה המהדורה האחרונה שלו, זו שראתה אור, בוודאי נכתבה שנים אחדות אחרי צאת 'מגדל עוז'".[11]  כתב שמואל ליב ציטרון: "כבר עברו קרוב לשבעים שנה מן העת שנתפרסם ה'אהבת ציון' בדפוס ועדיין לא סר קסמו, הוא כמעט הספור היחיד והמיוחד מיצירות תקופת-ההשכלה, הנקרא בהתעניינות מרובה עד היום, ולא עוד, אלא שגם נמצאים אנשים, המתרגמים אותו ללשונות אירופיות, למרות שאינו ממלא אפילו במקצת את התביעות האמנותיות המודרניות. ה'אהבת ציון' נעשה אם כן מסוג הספרים הקלאסיים, שאינם עניין רק לזמנם, כי אם לדורות, וזהו, מפני שכל דור ודור מוצא בו מהרהורי לבו ומאידיאליו".[3] עד כמה אהוב היה ספרו של מאפו, אפשר ללמוד מדברי מתרגמו הרב שמעון חכם:
אשמת שומרון כתב שמואל לייב ציטרון: "קבלת-הפנים הנלבבת שערך קהל-הקוראים ל'אהבת ציון', אמצה את ידי מאפו לכתוב רומאן היסטורי שני וגדול פי שנים מן הראשון, הוא הספור 'אשמת שומרון', המצייר את החיים העבריים בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל, הספור הזה הוא היסטורי באמת תחלתו ועד סופו... הכוחות הופעלים בספור הזה הם האהבה, הקנאה והנקמה ותקופתם על הפרוד הפוליטי בין יהודה ואפרים".[3] כתב ראובן בריינין: "מאפו היה בעת כתבו את הספור הזה מושפע במחשבותיו ויצירתו מהספר 'מורה נבוכי הזמן' של קרוכמל, אשר הגה בו בשנים ההן בעיון רב ובתשוקה גדולה. המספר היה בעל חוּש היסטורי. למען דעת והבין את ההיסטוריה לא די ללמוד ולחקור את ספריה, תעודותיה ומצבותיה, כי אם גם, או יותר מכל, צריך לחוש אותה בהרגשה נבואית או, נאמר, פיוּטית. וחוש כזה היה למאפו. לכן די היה לו רמזים אחדים בספר 'מורה נבכי הזמן', למען ירגיש ויחוש ולמען יראה בדמיונו כבאספקלריה מאירה את תקופת 'הצמיחה והגִּדוּל', את מועד העוז והמפעל של אומתנו".[1] כתב יעקב פיכמן: "אם 'אהבת ציון' אינה בעיקרה אלא אידיליה תמימה, שבה עוברים לפנינו גבורים וגבורות, שמלבד אהבתם אין להם כמעט בעולמם דבר, - מתגלים לפנינו ב'אשמת שומרון' עולמות מלאים ושלמים ומרובי צבעים, אשר הוד של אפוס לאומי נסוך עליהם ועל הפועלים בהם, לא רק שרי יהודה ושרי שומרון בחיי המשפחה שלהם ובעת מלחמה, לא רק הכהנים והנביאים, כי אם כל ההמון בשלל צבעיו מתנועע לפנינו במומנטים שונים, ואנחנו חיים עם קריאת האפופיאה המצוינה הזאת לא רק חייהם של פרטים, כי אם חיים-כלליים, אשר בההיקף הרחב שלהם נכנס גם בן-המלך היושב על כסאו וגם השפחה אשר אחר הרחים. בני יהודה ובני אפרים ביחסם אלה לאלה ובהתנגשותם בימי-מלחמה ובימי-שלום - מכל אלה כבר יש קוים בודדים גם ב'אהבת ציון', ואלם ב'אשמת שומרון' מקבל כל זה צורה אפית בולטת ורחבה. החיים הפרטיים של הגבורים מתמזגים כאן עם הטראגדיה הלאומית של שנאת אחים, ולפני עינינו עוברים כמה טפוסים חיים, אפיים, אשר כל אחד הנהו חוליה של שרשרת החברה והעם, שעליהם הוא נמנה".[3] כתב יוסף קלוזנר: "אין עוד ב'אשמת שומרון' אותה הפשטות, אותו החום ואותה האי-אמצעיות שב'אהבת ציון'. אף הגיבורים החיוביים שברומן השני מחזיקים בכלל: 'עם עיקש תתפתל'... העיקר ב'אשמת שומרון' הם הציורים על בד רחב של עלילות כהני-האוון שבבית-אל, של רופאי האליל שבגלעד, של חגי האשרה, שחוגגים השומרונים באי בית אל, והתפילות של עוזיאל ושולמית, שהן מלאות השתפכות נפש כמזמורי תהילים ממש. וכהני בית-אל כאן אינם פרטים מושחתים כזמרי, אלא חבורה שלמה, מעמד מיוחד, שיש לו המון מעריצים ומעריצות, שמקלקלים את החיים המדיניים והחברותיים של מלכות שומרון כולה, לא של פרטים ויחידים מתוכה בלבד... ואף האהבה ב'אשמת שומרון' שונה מזו שב'אהבת ציון': כאן יש התאהבות ממבט ראשון, מתוך נקיפת לב ראשונה; אבל יש כאן גם אהבת בעל לאשתו, שהיא משתמרת כיין ישן, ה'יין המשומר', והולכת ומשתבחת כמותו במרוצת השנים. פרידה של שש - עשרה שנה אינה מכבה את אש אהבתו של עוזיאל למרים אשת נעוריו".[4] עיט צבוע כתב מרדכי רבינזון: "בספור הזה מעביר מאפו לפנינו צבוע בשם ר' צדוק, שהצליח בערמתו להיות ל'תקיף' ומשפיע בקהלה היהודית. זה איש שאין בידו לא תורה ולא חכמה, ושאין בלבו שום רגש אנושי. ובכל זאת מכבדים אותו בני עירו כלמדן וצדיק, כי חותנו העשיר, געל, תומך בידו... גם בספורו זה, הלקוח ממציאות הריאלית (הממשית), נשאר מאפו חוזה רומנטי. הדמיון שלו מוגזם ביותר. ר' צדוק הוא לא רק צבוע אלא גם זד, נוכל ושופך דמים, בעוד שנחמיה הוא כליל כל המעלות ונקי מכל שגיאה. כן מנצח בהכרח הצדק -- והרשעה כעשן תכלה."[10] בית-חנןמאפו חיבר את ספר הלימוד "אמון פדגוג" להקל על ילדים את קניין השפה העברית. הספר כולל סיפור ילדים, שיוסף קלוזנר הוציא לאור בשנת תר"ף (1920) בשם "בית-חנן". כתב עליו שמואל ליב ציטרון: "בחבורו זה אנו מוצאים ספור מחיי הנערים, שהוא כולו מלאכת מחשבת, הראויה למכחולו של אמן גדול. בספור זה מכניס מאפו את הקורא לפני ולפנים מן 'העולם הקטן' עם 'עצבו ומשושו, שברו ומאוייו'. הננו רואים בעינינו את הקטנים בתקופת-המעבר שלהם, כשהם הולכים ומתפתחים התפתחות גופנית ושכלית ונעשים לגדולים עם חליפות נטיותיהם, אינטריסיהם, שאיפותיהם, דאגותיהם ומלחמותיהם. הננו רואים את יחוסם אל אבותיהם ומחנכיהם, אל בית-הספר ואל הלמודים ואל מאורעות-החיים השונים; הננו מכירים לדעת את השקפותיהם על מושגי הטוב והרע, על המוסר ונועם-המדות; הרינו מלוים אותם צעד אחר צעד בששת ימי המעשה ובימי-השבתות ומועדי-ישראל."[3] השפעתו של מאפו מקובל להתייחס לרומנים של מאפו כחלוצי הרומן העברי המודרני, ולכן כפותחים את עידן הספרות העברית המודרנית. לספרי מאפו, ובמיוחד ל"אהבת ציון", הייתה השפעה עצומה על הציבור הרחב. הלשון התנכית הפלאית, חזיונות המוסר של ספריו והמידות של גיבוריו, הוד הקדומים והתמונות הטבעיות האציליות של ארץ ישראל ושל חיי עבודת האדמה, הזכירו לרבים את תפארתה של האומה בימי קדם; ולנוכח חיי הגלות הדלים התגלה לפני קוראיו חזון של שיבת ציון, מה שעורר אצל רבים רצון לעלות לארץ ישראל, לחונן את עפרה ולשקם את הריסותיה, לבנות את עריה ולהפריח את שדותיה, להם ולבניהם ולדורות הבאים. רוב אנשי העלייה הראשונה ורוב אנשי העלייה השנייה קראו את "אהבת ציון" בילדותם. הספר היה אהוב במיוחד בקהילות המזרח, ואף תורגם לערבית-יהודית ולפרסית-יהודית. מאפו לא השפיע רק על אנשי מעשה, אלא גם על אנשי רוח. על חסידיו של מאפו נמנו הרב יחיאל מיכל פינס, הרב שמעון חכם, הרב סלימאן מנחם מני, הרב שלמה תווינא, אברהם משה לונץ, אליעזר בן יהודה, ישראל בלקינד, דוד ילין, יצחק אפשטיין, פרץ סמולנסקין, בר טוביה, יוסף קלוזנר, יעקב פיכמן, יעקב רבינוביץ, ורבים אחרים. יעקב פיכמן סיפר שכאשר הפער בין חזון למציאות בא"י היה מדכא את רוחו, הוא היה מתיישב לחוף הים ומתנחם בקוראו שוב את "אהבת ציון". כתב מרדכי רבינזון: "השפעת 'אהבת ציון' על הקוראים הייתה גדולה מאוד. רבבות זקנים וילדים, המחונכים על התנ"ך, קראו את הסיפור בתשוקה רבה, ובן הישיבה כהמשכיל התענגו על חזיונותיו. הוא עורר כמה צעירים לחיים ולהשכלה, והפיץ בין העם את ידיעת הלשון העברית. האוהבים והאהובות שלנו קראו אז לעצמם בשם 'אמנון' ו'תמר', ורבים ניסו לחקות את מליצותיו של הרומן. ומזה נתפתחו הכישרונות הספרותיים, ומספרים חדשים נולדו בספרותנו".[10] כתב ראובן בריינין: "עתה שהספרות היפה בכלל התפשטה בכמה לשונות בין רוב עמנו – עתה כעבור כמעט יובל שנים מן העת ההיא, קשה לנו לחוּש ולהרגיש אף מעין ששים שבששים מאותו הטעם המיוחד שהרגישו וטעמו הקוראים העברים במחזות ה'אהבת-ציון'. הספור הזה עקרם מעולמם השפל, הסיח את דעתם מהקטנות הנמבזות שהיו שקועים בהם עד אזניהם ויביאם בדמיונותיו וחזיונותיו לעולם חדש, ובזה עורר את כחותיהם הרוחניים הנרדמים. אם נבוא לשפוט היום את ה'אהבת-ציון' על פי ערכו מצד האמנוּת, הרגשת-היופי וחקירת הנפשות העושות בו, אז נִוָּכח כי הוא ספור בינוני. אולם אם נשפוט אותו על פי הפעולה שפעל בדורו להרחבת ההשכלה האנושית ויחד עם זה להרחבת האהבה לשפת עבר ולציון, אז תֵּחשב בעינינו הופעת ספור זה למאורע רב-תוצאות ולעלילה פורִיָה מאוד. ואם נשוֶה את השפה היפה שבה כתוב ה“אהבת-ציון” לשפה העברית שכתבו בה אז יתר הסופרים, אז נשַלם להמסַפר גם היום מס השתוממות".[1]  כתב שלום שטרייט: "ומאפו, זה שנחשב לאבי הרומנטיקנים בספרותנו? אמנם, לא יוכל שום אדם להפשיט מעל הספרים 'אהבת ציון' ו'אשמת שומרון' את אדרתם הרומנטית. אולם למתבונן היטב יתברר, שאם אמנם תוכן הספרים הללו הנהו רומנטי במובן הכי פּרימיטיבי וחיצוני – בזה שהם נראים בעצמם כאלמנט של העבר הקדום, וספוגים גם רגשות געגועים לימות התפארה הללו – הרי תפיסתו האמנותית של מחברם אינה אלא ריאליסטית. איני חושש לומר: הספר 'אהבת ציון' יותר משהרחיב אצלנו את ההשגה הרומנטית, היה בספרותנו הספור הריאליסטי הראשון של תקופת-חיים קדומה, שנתן לספרותנו את הדחיפה הנמרצה למסלולה המציאותי. לא נמצאו למאפו, כידוע, תלמידים רומנטיקנים שילכו בעקבותיו ויבחרו להם כמוהו תוכן היסטורי, מפני שב'אהבת ציון' יותר חשוב ויותר מצוין היה ההוי בתור דוגמה בשביל בנין הספרות הריאליסטית ההווית, מאשר הצד הרומנטי הכלול בתוכן ההיסטורי ובסגנון התנכ"י. וכל כמה שיראה הדבר כפרדוקס, הרי זוהי עובדה: ההמשך הטבעי והמודרג של מאפו היה דווקא מנדלי, ולא פרץ".[12] הרעיונות הרומנטיים-לאומיים שבספרי מאפו שימשו כבסיס רעיוני לתנועה הציונית. דוד בן-גוריון הצהיר באוטוביוגרפיה שלו שלצד אוהל הדוד תום, אהבת ציון היה הספר שהרשים אותו ביותר בנעוריו, ושהגביר בו "את הערגה לארץ ישראל".[13] כדוגמה אחת מני רבות, דברי משה לוין על השפעת "אהבת ציון" על הנוער בעיירת הולדתו שבפולין, סמוך לתקופה של הצהרת בלפור: "השפעה גדולה מאד על תלמידינו ועל צעירינו הייתה בייחוד לשלשת הספרים, שהובאו על ידינו אל הספרייה שנוסדה בעיירתנו: 'אהבת ציון' של אברהם מאפו, 'שירת הזמיר' של בוקי בן יגלי, 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת' של א. ל. לוינסקי. התיאורים הנהדרים מחיי בני עמנו בימים מקדם וכן תיאורי הנופים מרהיבי העין של ארצנו, שבספר 'אהבת ציון', העמיקו לחדור אל לבותיהם של בנינו ובנותינו, ועוררו בהם אהבה בלי מצרים לארצנו היקרה. רבים מתלמידינו ידעו חלק גדול מהתיאורים הנפלאים הללו על פה... לעיתים לא רחוקות אפשר היה לראות נער או נערה השקועים בקריאת אחד הספרים האלה ועל לחייהם מתגלגלים ויורדים נטפי דמעות - דמעות געגועים, דמעות ילדי תום יקרים ותמימים, הנכספים למולדת".[14] סגנונו של מאפו
מאפו לא כתב במשיכת קולמוס, אלא בנה והרס שוב ושוב את יצירתו, להביע כראוי את דקות חזיונותיו ושטף רעיונותיו. כמו הרבה יוצרים רומנטיים, הוא העמיס ויצק יותר מדי תוכן ליצירתו. כך לפעמים יצירתו דומה לרוח גדולה המושכת את הקורא ומכבירה עליו מילים, מעין השתפכות לב הנעדרת אמת-בניין של אמן המושל באמנותו. במידה רבה זה החן של יצירתו אך גם חסרונה. ספריו של מאפו הם אפוסים, שירת עם, מבוססים על המקרא וכתובים בלשון תנכית נשגבת, לשון שהייתה טבעית למאפו, אך בצורה של רומן בהשפעת הסופרים הצרפתים הרומנטיים בני דורו (אז'ן סי, אלכסנדר דיומא האב, ויקטור הוגו). כשמאפו הקשיב לקולו הפנימי, והוא מרבה להקשיב לקולו הפנימי, שירתו מתעלה והוא כותב חזיונות נפלאים. אולם כשנגרר יותר מדי אחר היפיפות של הסופרים הצרפתים, התכונות המייחדות את אמנותו נעלמות. ומה הן? מחשבות נאצלות ורגשי מוסר רודפי צדק ויושר, אהבת טבע ויופי ותום, שנאת שקר וכזב, טוב-טעם ודעת, חן וכנות, תמימות. להלן תמונה אידילית אופיינית מ"אהבת ציון":
כתב יל"ג: "ספריו אהבת ציון, עיט צבוע, אשמת שומרון מפורסמים וידועים לכל: המה יעידו על רוחו הכביר לברוא עולמות בכח דמיונו וברוח פיו כל צבאם, על רוחב ידיעתו בדרך חיי אבותינו הקדמונים, במנהגיהם ובנמוסיהם בעוד היותם על אדמתם. שפתו יפה וברה כשפת ספרי קֹדש, מושכת ולוקחת נפשות".[1] כתב שמואל ליב ציטרון: "מאפו עומד בסגנונו העברי יחיד ובודד בספרותנו. לא היה סופר לפניו, ועד היום גם לאחריו, שסגל לו את לשון המקרא כמאפו. מימות 'המאספים' לא חסרו, אמנם, כותבי 'מליצה' אצלנו, אבל זו הייתה מליצה מלאכותית, אם יורשה לומר כך, מטלית טלואה משברי-פסוקים, שאינם מתאחים, בעוד שלשונו של מאפו היא מקורית, טבעית-ביבלאית, וברק ועוז לה, המזכירים לנו את שפת הנביאים... נבראת אצלנו האילוזיה, כי אנחנו רואים כאן לפנינו את קלסתר פני החיים הישראליים כצורתם וכהויתם לפני אלפים וחמש מאות שנה. אבל מובן מאליו, כי יש תנאי קודם לבריאת אילוזיה זו, והוא -- ידיעת כתבי-הקדש, ששמשו סמך וסעד להצייר ושמהם ינק את שירת-העבר. מי שאינו יודע את המסופר בתנ"ך, המקור היחיד והמיוחד להכרת אותם חיים הקדמונים, אין לו שום קריטריון לבקש על פיו את האמת המציאותית בספוריו ההיסטוריים של מאפו, ובקראו את הדברים הוא נדון מלמפרע להיות מגשש באפלה ותועה בין אמונה ופקפוק".[3] לדוגמה, פסקא מ"אשמת שומרון" הכתובה ברוח המקרא ומליצתו:
כתב פישל לחובר: "כל ה'משכילים' שקדמו לאברהם בן יקותיאל מאפו, וגם אלה שהיו בימיו, כולם אהבו את התנ"ך, וספרי הנביאים והכתובים היו לכולם מעין לא-אכזב, אשר אליו ירדו והתקדשו בו והטהרו מאבק הדורות וממנו הרוו את צמאונם ליופי ולחיים; אולם לא היה ביניהם אף אחד שידע כמאפו להקשיב לשפת המעין הטמיר, לשמוע לקול לחש הגלים, להמית סודם – סוד בראשית... לא די למאפו ביפה, שהוא יפה בעלמא, אלא עליו להיות גם נשגב. עליו להיות מעורר את הרגשות, מעלה אותם ומרוממם. על הרגש להיות רגש כביר, המביא את האדם לידי תמהון והשתוממות. הטבע, כמו שרואה אותו מאפו, לא זה בלבד שהוא שופע רוב טובה וברכה, אלא שהוא גם שופע חיים; הוא לא רק משביע את עיניו ואת לבו של האדם, אלא גם מעורר אותו למחשבות ורגשות, מוציא אותו מעולמו הקטן והפשוט ומכניס אותו לעולם יותר גבוה ונעלה. לא תמונה של מישור יפה ורחב, רב האור והצל, מגולל לפנינו מאפו בספוריו, אלא הוא עולה אתנו הרים ויורד גבעות, בכל אשר אנו פונים הרים מסביב לנו או מראות ומחזות נשגבים אחרים, המביאים אותנו לידי השתוממות ולידי התפעלות. גם בני האדם אשר בספוריו מביאים אותנו לידי השתוממות כזו. הרעים כמו הטובים, כי הרעים הם רעים מאד ומכוערים מאוד, והטובים הם טובים מאד וגם יפים מאד (הטוב והיפה הם למאפו תארים נרדפים). בחרדת לב אנו מתבוננים למעשה הרב של אמנון הרועה, הנלחם עם הארי, למען הצל נפש יפה ונקיה, ולמעשי עוזיאל הבודד, הבא לשכון בין כפירים והררי-טרף, הכל מעורר פה את לבנו ואת נפשנו ומביא אותנו לידי התעוררות. התעוררות זו מלאים כל ספוריו של מאפו. בני האדם שבספוריו של מאפו מתפללים, לא רק ערב בוקר וצהרים, אלא כפעם בפעם הם שופכים את שיחם לאלהים. הם מודים ומשבחים לו על רוב טובה ומפללים ומתחננים אליו בימי רעה. נפשם מלאה התעוררות והיא מתרוממת כפעם בפעם ועולה ומשתפכת למעלה. כל פה מלא פה תפלה. מתפלל עוזיאל הבודד, מתפללת שולמית החמודה ונושאת כפיה למרום, מתפללת גם אלישבע היפה, מתפלל גם ירוחם וכן רבים אחרים, כולם מתפללים ותפלתם רחמים ותחנונים וגעגועים ווידויים... גם האהבה שספוריו של מאפו יש בה מעין ודוי והשתפכות של נפש הקשורה ודבקה בנפש אחרת..."[15] אברהם מאפו האיש אברהם מאפו היה אדם חכם, חוזה ומשורר אשר שאר רוח אמיתי לו, איש שמידותיו תרומיות: טוב לבב, עדין נפש, מתון בהליכותיו. בנו, הד"ר ל. מאפו, סיפר: "הקוים היסודיים שבתכונת אבי המנוח המה: רגש הישר ומדת הרחמנות. הוא היה בעל לב טוב, רחמן, עושה חסד לבריות, צנוע וענָו בהליכותיו. הוא היה בעל לב רגש. הדבר היותר קטן היה נוגע עד לבו ומביאו לידי דמעות”.[1] הסופר אברהם שלום פרידברג כתב עליו: "עטו היה חד וידקור בו את הקנאים והמופקרים, אולם לשונו הייתה רכה והליכותיו עם הבריות נעימות בדברו את איש לא הרים מעולם את קולו ולא התרגז. פניו ועיניו הפיקו טוב-לבבו, רעוּתו ותמימותו אשר יקר היה למצוא כמוהם; עליו הננו יכולים באמת להמליץ את השבח: 'איש בלי מְרַרָה'".[1]  הסופר אברהם קפלן תיארו: "קולו בנחת נשמע ואמרותיו צרופות ונעימות. בשלום ובמישור התרועע את כל אדם. לא גבה לבו ולא רמו עיניו, לא דבר שוא ולא נשבע אל חנם. לא קצף, לא קלל ולא נשא חרפה על כל איש. יש אשר עלה חמתו באפו, והייתה חמתו עד רגע כאכל אש קש יבש. לא הֵרע לאיש ולא התחרה את בעל אף ומבקש מדנים, וירחק מאד מאנשי כחש אשר לא אמוּן בם. לו היה לב טוב ונפש ברכה, ותמיד פעמתהו רוח חנינה וחמלה. הוא אהב את עמו בהֵראותו לו מעוּטר במוסר מישרים ובמדות טובות כחק לישראל מעולם. ויתעב מאד מזמותיהם ותהפוכותיהם השנואות והבזויות. לא שגה ביין ולא תעה בשכר, אף לא עִשֵׁן רק לעיתים רחוקות, ואך למצער הביא סיגַרה אל פיהו. ואולם היה נפתה בדעתו להאמין לכל איש אשר ידע לצודד לבו בחלקות שפתיו, ופעמים רבות נראה מתהפך בדעת פעם כה ופעם כה (אונשטאנדהאַפט), ורק מֵתִתו אומן לאיש ואיש אשר פתהו במתק שפתים דולקות וירמהו, כי כל אדם היה בחזקת כשר בעיניו, עד אשר נודע לו כי פיו ולבבו יִפרדו לשני קצות".[1] כתב ראובן בריינין: "הוא היה איש בעל תכן פנימי. בלבבו היה עולם מיוחד, עולם יותר יפה ונאה מהעולמות אשר ראה סביבו: מסביבו היו אנשי סחר-ומכר או עובדים ובעלי-מלאכות פשוטים, מפלפלים צנוּמים, הוזים יבֵשים ומשכילים בעלי-חמר, – והוא היה אחד החולמים הגדולים אשר לעמנו. הוא ראה את חלום העבר הגדול והיפה, וגם את חלום העתיד. ולולא בעלי-החלומות הנאים האלה שעמדו בקרבנו בכל דור ודור, כבר היה נִתק פתיל חיינו הלאומיים. אלו היה מאפו חַי בסביבה רוחנית אחרת ובתנאי-חיים אחרים היה מספיק לו כישרונו הטבעי להרימו עָל בקרב האמנים-היוצרים הגדולים של האנוּשיוּת הנאורה".[1] רשימת ספריו
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
