|
פרץ סמולנסקין
פרץ בן משה סְמוֹלֶנְסְקִין (בכתיב יידי: סמאָלענסקין; ברוסית: Перец Моисеевич Смоленскин; ט"ז באדר אדר ב' ה'תר"ב, 26 בפברואר 1842, האימפריה הרוסית – ט"ז בשבט ה'תרמ"ה, 1 בפברואר 1885, מראן, טירול) היה סופר עברי ופובליציסט, מאנשי תנועת ההשכלה היהודית ובהמשך מראשי תנועת "חיבת ציון". לפי תפיסתו, עם ישראל הוא עם ייחודי - המאחד אותו הוא תרבותו, ההיסטוריה שלו ושפת התנ"ך, ולא בהכרח ארצו. על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם "ישראל". סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות. ביוגרפיהסמולנסקין נולד בעיירה מונאסטירשצ'ינה בפלך מוהילוב בבלארוס. מוצא משפחתו מהעיר סמולנסק, ומכאן שם משפחתו. הוא קיבל חינוך תורני מסורתי שכלל "חדר" וישיבה"; למד 5 שנים בישיבה מתנגדית בשקלוב, ולאחר מכן עבר ללמוד אצל החסידים. את חוויותיו משתי הקבוצות היריבות הנציח בדמויות (שליליות בדרך כלל) בספרו הראשון "התועה בדרכי החיים".[1] עם התבגרותו הוא החל להיחשף ליסודות ההשכלה ולמד רוסית וגרמנית.[2] בגיל 22 עבר לאודסה ושהה בה חמש שנים. הוא התפרנס מהוראת העברית, ודאג להרחיב את השכלתו. מאמרו הראשון התפרסם בעיתון "המליץ" בשנת 1862. בגיל 27 עבר להתגורר בווינה, ושימש כמנהל המחלקה העברית בבית דפוס הגדול של גיאורג ברג. סמולנסקין היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הלאומית "קדימה". הוא הושפע מגילויי אנטישמיות שהתרחשו בשנת 1881 (הסופות בנגב), אך בניגוד לאחרים, ששאפו להיטמע בסובבים אותם כדי להקטין את האנטישמיות, שאף סמולנסקין דווקא להדגיש את ייחודו של העם היהודי והתחיל לתמוך בפעילות ליישוב ארץ ישראל. בשנת 1875 נישא סמולנסקין לליאונורה טמקין,[3] שליוותה אותו לאורך חייו והאריכה ימים רבים לאחר מותו. היא נפטרה בשנת 1925.[1] במהלך שנת 1878 הוציא סמולנסקין לאור שבועון בשם "המביט", שבהמשך שינה שמו ל"המביט לישראל".  משנת 1868 ועד מותו ב-1885 הוציא סמולנסקין בווינה כתב עת עברי בשם "השחר". השחר היה כתב העת הראשון שעסק בבעיותיהם האקטואליות של היהודים. הוא הטיף לשיבת ציון, ופרסם בצד מאמרים אלה גם מאמרים של משכילים רדיקליים וסוציאליסטיים. ב"השחר" התקיים לראשונה מיזוג בין ספרות יפה, פובליציסטיקה וחכמת ישראל. סמולנסקין הבהיר שמטרתו היא "השכלה ממוזגת ומתונה, המחייבת וגם מחבבת את מיטב הישן בצירוף הטוב והמועיל שבחדש, תוך ביקורת עניינית על שני המחנות גם יחד".[1] בנוסף, הדגיש את חשיבותה של העברית כגורם מאחד, ואת הלאומיות. את המקום המרכזי ב"השחר" תפס סמולנסקין בעצמו, אך הצטרפו אליו טובי הסופרים וחכמי הדור, וכך סיפק בעצם סמולנסקין את הבמה המרכזית התרבותית והלאומית של תקופת ההשכלה. בכתב עת זה פרסם אליעזר בן-יהודה לראשונה את רעיונותיו בנוגע לתחיית השפה העברית, בחודש ניסן תרל"ט (1879), ואילו יל"ג פרסם ב"השחר" לראשונה את שירו הידוע: "קוצו של יוד" (1876), בנוסף לשירים אחרים שלו, כמו "אשקא דריספק", "שני יוסף בן שמעון" ואחרים. בשנת 1885 הלך סמולנסקין לעולמו, בעיירת המרפא מראנו שבצפון איטליה, והוא בן 43 בלבד, רחוק מביתו בווינה, כאשר מעטים מאוד המלווים אותו בדרכו האחרונה.[4] סמולנסקין לא דאג לענייניו הכספיים, וכשנפטר הותיר את משפחתו בחוסר כל. ייתכן שאף לא הייתה מצבה על קברו עד שלב מסוים. פרופ' דוד צבי מילר, שהיה מחסידיו ומהכותבים ב"השחר", ארגן קבוצה של אנשי שם בעולם היהודי לשם עזרה למשפחת הסופר. מנחם מנדל דוליצקי כתב לזכרו את שירו "הלויה".[5] בשנת 1952 הועלו עצמותיו, ביוזמת דוד שמעוני, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון בן-ציון דינור, לקבורה בחלקה השמורה לאבות הציונות וסופרי התחייה בהר המנוחות בירושלים. בזמנו עלו שמועות, שלא אומתו מעולם, על היעלמות עצמותיו של סמולנסקין בדרך ארצה.[6] דוד אסף מעלה את ההשערה שהעצמות הוצאו מהקבר ללא פיקוח, ובעקבות המעשה הופץ הסיפור.[7] ארכיונו האישי מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.[8] יצירתו ומשנתו של סמולנסקיןפרץ סמולנסקין היה סופר ומטיף כאחד, ולעיתים קרובות השתלטה הפובליציסטיקה שלו על הספרות. ראובן בריינין, שהעריץ את סמולנסקין, מודה גם הוא, שלעיתים קרובות השתלט המטיף והמוכיח, הלוחם נגד הבערות, או נגד שונאי ציון - על המספר. אבל "הדפים, אשר סמולנסקין היה בהם רק מספר ופייטן לבד, יפעלו עלינו עוד היום ביופיים וברוח השירה האמיתית שבהם"[9] כתיבתו של סמולנסקין גדושה בביקורת על ההווי היהודי. ה"תועה בדרכי החיים" הוא אוסף של סיפורים אוטוביוגרפיים שלו ושל בני דורו בצירוף ביקורת על הווי יהודי. זהו מעין "כתב שטנה נוראה על החסידים וצדיקיהם" כתב בריינין.[9] בסדרת מאמריו בהשחר: "עם עולם" הוא דיבר נגד ההשכלה היהודית ובעיקר נגד המייצג שלה, משה מנדלסון, גם אם היה זה בעקיפין. יחד עם זה הוא חייב את עיקרי תורת ההשכלה. בספרו "קבורת חמור" מתח ביקורת על ההנהגה הפנימית של תחום המושב היהודי. עם כל זאת, מציין בריינין, כאשר יבואו חוקרי ההיסטוריה ויבקשו לתאר את הטיפוסים הראשונים של המשכילים העבריים מצד אחד, והחסידים, המגידים ותלמידי הישיבה מצד שני, האידיאלים והאמונות שלהם ושל שאר האישים המרכזיים של העיירה במאה ה-19 - יקבלו מידע מפורט בספריו של סמולנסקין. בהקדמה להוצאת המהדורה השנייה של "התועה בדרכי החיים" כתב סמולנסקין: "הספר הזה הוא כמעט הראשון בשפת עבר, אשר מצא מסילות כמעט בכל קצווי ארץ. מכתבי עתים גדולים באיירופא ואמעריקא דברו אודותיו הרבה ויהללוהו... וכמעט אין איש אשר יקרא בשפת עבר אשר לא ידע אותו ואת טיבו"[10] הפרסום הגדול של ספרו זה גרם לכך שלעיתים כינוהו בתואר "התועה בדרכי החיים", כפי שנהוג בעיקר בעולם הרבני, לכנות את המחבר על שם ספרו. פרץ סמולנסקין, כותב ברנר, היה "הביטוי החזק הראשון של מרידתנו בגיטו, בחיי הגיטו ובמחשבות הגיטו... הוא היה העצב המרכזי, כל כאב, כל מחלה, כל רקבון אשר איים לבוא על הגוף הלאומי, פגע בו תחילה, והוא הזדעזע וצעק".[9] הוא יצא כנגד המתבוללים והמשכילים המדומים כאחד.[11] השפה העברית נראתה לו ככוח מאחד לאומי של העם.
סמולנסקין, אומר יוסף קלוזנר, נשא את הדגל הלאומי העברי ברמה. תחילה ללא כל תוכנית עבודה או יעד, אך הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב") רק חיזקו את גישתו הלאומית-ציונית ומלחמתו בהתבוללות. בסיפורו האחרון, "נקם ברית" הוא מעלה על נס את פעולתם ודבקותם של "הבילו"יים" בחיבת ציון. לדברי קלוזנר, פרץ סמולנסקין היה הסופר הלוחם הגדול ביותר שהיה לספרות העברית החדשה בזמן מן הזמנים. בעקבות המימרה "האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו";[12] מיוחסת לסמולנסקין התגובה ההומוריסטית "אני אכלתי ואינו דומה".[דרוש מקור] סמולנסקין התנגד לשוויון זכויות לנשים והתנגד אף לשילובן של נשים באקדמיה. הוא נקט עמדה הסוברת כי הטבע הבדיל בין המינים וסלל מסלול שונה לכל אחד והמתנגד לדרכי הטבע סופו שיכרע וייפול שדוד במערכה. ”הטבע בראן לשבת בית והנה תתחרנה לעשות בחוץ מלאכתן. בכל הבדילן הטבע מהגברים, ויגזול מהן כל כח משפיע ופועל, רק למקבלות שמן. והנה תחפוצנה להפר חוק טבע ולהיות משפיעות. לכן תכשלנה בדרכן ותראינה כאשר תקצר ידיהן מהיטיב”.[13] חיים אישייםפרץ סמולנסקין נשא לאשה את לאונורה טמקין וממנה נולדו לו חמישה ילדים. הנצחתועל שמו "רחוב סמולנסקין" או "רחוב פרץ סמולנסקין" בשמונה מערי מדינת ישראל; אשקלון, באר שבע, חיפה, חולון, ירושלים, עכו, קריית אתא ותל אביב-יפו. ספריו ספריו של סמולנסקין עסקו בעיקר בתחום המושב שבאימפריה הרוסית, שם ישבו מרבית יהודי העולם בתקופתו. מספריו:
כל כתביו כונסו במהדורה בת מספר כרכים:
כמו כן, יצאה לאור מהדורה של מבחר ממאמריו:
מספריו (לחצו על התמונה לדפדוף בספר):
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||
