תור הזהב של פולין

תור הזהב של פולין היה תקופת הרנסאנס בפולין ובדוכסות הגדולה של ליטא, שהתפרשה בערך על תקופת שלטונם של המלך ולדיסלב השני יגיילו (1386–1434) והמלך האחרון מהשושלת היגלונית זיגמונט השני אוגוסט עד מותו בשנת 1572. חלק מההיסטוריונים טוענים שעידן הזהב הפולני נמשך עד לאמצע המאה ה-17, כאשר האיחוד הפולני-ליטאי נהרס על ידי מרד חמלניצקי ועל ידי הפלישה השוודית והרוסית. במהלך עידן הזהב, הפך חבר העמים הפולני-ליטאי לאחת הממלכות הגדולות באירופה, ובשיאה השתרעה משטחי אסטוניה של היום בצפון ועד מולדובה בדרום, וממוסקבה במזרח ועד ברנדנבורג במערב.

במאה ה-16 גדלה חבר העמים לשטח של מיליון קמ"ר, עם אוכלוסייה של 11 מיליון נפשות. היא שגשגה בזכות מסחר של תבואה, עץ, מלח ובד עם מערב אירופה דרך נמלי הים הבלטי של גדנסק, אלבלונג, ריגה, קלייפדה וקניגסברג. הערים הגדולות של חבר העמים כללו גם את פוזנן, קרקוב, ורשה, לבוב, וילנה, טורון, ובתקופות מסוימות גם קייב וסמולנסק. הצבא של חבר העמים הצליח להגן על הממלכה מפני פלישות זרות וגם השתתף בקמפיינים התקפיים נגד שכנותיה של פולין.^[1] עם האיחוד התרחש תהליך פולוניזציה מרצון בשטחים המאוחדים, והשפה הפולנית הפכה ללינגואה פרנקה של מרכז ומזרח אירופה.^[2][3][4]

במהלך עידן הזהב, נחשבה חבר העמים הפולני-ליטאי לאחת המדינות החזקות ביותר באירופה.^[5] היה לה מערכת ממשל ייחודית, שנקראה הדמוקרטיית האצילים שבה כל האצילים (שלאכטה), ללא קשר למעמד הכלכלי, נחשבו שווים ונהנו מזכויות וחירויות משפטיות נרחבות. אחד המאפיינים של המערכת היה זכות הווטו החופשי (ליברום וטו), שהשתמשו בו לראשונה בשנת 1669.^[6] האצולה, שכללה את השלאכטה והמגנאטים, היוו 6-8% מאוכלוסיית חבר העמים.^[7]

תעשיית הדפוס הפולנית החלה בקרקוב בשנת 1473, ובתחילת המאה ה-17 היו כ-20 בתי דפוס באיחוד הפולני-ליטאי: שמונה בקרקוב, והשאר בעיקר בגדנסק, טורון וזמושץ'. האוניברסיטה היגלונית החזיקה בספריות עשירות, ואוספים קטנים יותר היו נפוצים יותר ויותר בבתי אצילים, בתי ספר ובבתי העירונים. רמת האנאלפביתיות ירדה, שכן בסוף המאה ה-16 כמעט כל כנסייה ניהלה בית ספר.

אקדמיית לוברנסקי, מוסד להשכלה גבוהה, הוקמה בפוזנן בשנת 1519. הרפורמציה הובילה להקמת מספר בתי ספר תיכוניים אקדמיים, חלקם בעלי מוניטין בינלאומי, כאשר הזרמים הפרוטסטנטים רצו למשוך תומכים על ידי הצעת חינוך איכותי. התגובה הקתולית הייתה יצירת מכללות ישועיות באיכות דומה. אוניברסיטת קרקוב בתורה הגיבה עם גימנסיות בתוכנית הומניסטית משלה.

האוניברסיטה חוותה תקופת חשיבות בתחילת המאה ה-15 וה-16, כאשר במיוחד הפקולטות למתמטיקה, אסטרונומיה וגאוגרפיה משכו תלמידים רבים מחוץ למדינה. לטינית, יוונית, עברית והספרות שלהן היו פופולריות גם כן. באמצע המאה ה-16 נכנסה האוניברסיטה לשלב של משבר, ובתחילת המאה ה-17 נסוגה לקונפורמיזם נגדי-רפורמציוני. הישועים ניצלו את הסכסוכים הפנימיים והקימו בשנת 1579 מכללה אוניברסיטאית בווילנה, אך מאמציהם להשתלט על האקדמיה של קרקוב לא צלחו. בנסיבות אלה רבים בחרו ללמוד מחוץ למדינה.

זיגמונט הראשון הזקן, שבנה את טירת ואוול הרנסאנסית, ובנו זיגמונט השני אוגוסט, תמכו בפעילויות אינטלקטואליות ואמנותיות והקיפו עצמם באליטה יצירתית. הדוגמה שלהם לפטרונות נעקבה על ידי אדונים פיאודליים כנסייתיים וחילוניים, ועל ידי פטריקים בערים הגדולות.

המדע הפולני הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה ה-16 כאשר נקודת המבט של ימי הביניים בוקרה והחלו לחפש הסברים רציונליים יותר. הספר "De revolutionibus orbium coelestium" (על הקפות כיפות השמיים), שפורסם על ידי ניקולאוס קופרניקוס בנירנברג בשנת 1543, זעזע את מערכת הערכים המסורתית שהורחבה להבנה של היקום הפיזי, כאשר ביטל את המודל הגאוצנטרי של פטולמיאוס שאומץ על ידי הנצרות ושחרר את התפשטות החקירה המדעית.

קופרניקוס, בנו של סוחר מטורון, תרם רבות למדע ולאומנויות. היצירתיות המדעית שלו הושפעה באוניברסיטת קרקוב, ולאחר מכן למד באוניברסיטאות איטלקיות. קופרניקוס כתב שירה לטינית, פיתח תיאוריה כלכלית, פעל ככומר-מנהל, פעיל פוליטי בסיימיקים של פרוסיה, והוביל את ההגנה על אולשטין נגד כוחותיו של אלברכט מהוהנצולרן. כאסטרונום, עבד על תיאוריה מדעית שלו במשך שנים רבות בפרומברוק, שם נפטר.

יוסף סטרוטיוס התפרסם כרופא וחוקר רפואי. ברנרד וופובסקי היה חלוץ במיפוי הפולני. מציאי מיחוביטה, רקטור באקדמיה של קרקוב, פרסם בשנת 1517 את ה"טרקטטוס דה דואבוס סרמאטיס", מסה על הגאוגרפיה של המזרח, תחום שבו סיפקו החוקרים הפולניים מומחיות ממקור ראשון לשאר אירופה.

אנדז'יי פריצ' מודז'ייבסקי היה אחד התאורטיקנים הגדולים ביותר של המחשבה הפוליטית ברנסאנס האירופי. יצירתו המפורסמת ביותר, "על שיפור חבר העמים", פורסמה בקרקוב בשנת 1551. מודז'ייבסקי ביקר את יחסי החברה הפיאודלית והציע רפורמות רחבות וריאליסטיות. הוא הציע שכל המעמדות החברתיים יישמעו לחוק באותה מידה, ורצה להמתיק את האי-שוויון הקיים. מודז'ייבסקי, מחבר משפיע ומתורגם רבות, היה תומך נלהב בפתרון שלום של קונפליקטים בינלאומיים. הבישוף וואוורז'ינייץ גושליצקי, שכתב ופרסם בשנת 1568 את המחקר "דה אופטימו סנאטורה" (The Counsellor בתרגום לאנגלית בשנת 1598), היה הוגה פוליטי פופולרי ומשפיע במערב.

ההיסטוריון מרצין קרומר כתב את "דה אוריגינה אט רבוס גסטיס פולונורום" (על מוצא ומעשי הפולנים) בשנת 1555 ובשנת 1577 את "פולוניה", מסה שזכתה להערכה רבה באירופה. הכרוניקה של מרצין ביילסקי, "כרוניקה של כל העולם", נכתבה בערך בשנת 1550. הכרוניקה של מאצ'יי סטריקובסקי (1582) כיסתה את ההיסטוריה של מזרח אירופה.

הספרות הפולנית המודרנית מתחילה במאה ה-16. באותה תקופה השפה הפולנית, שהייתה משותפת לכל הקבוצות המשכילות, התבגרה וחדרה לכל תחומי החיים הציבוריים, כולל מוסדות עירוניים, הקוד המשפטי, הכנסייה ושימושים רשמיים אחרים, תוך שהיא מתקיימת זמן מה לצד הלטינית. קלמנס יניצקי, אחד ממשוררי השפה הלטינית של הרנסאנס, שזכה להוקרה אפיפיורית, היה ממוצא כפרי. מחבר פלבאי נוסף, ברנט מלובלין, כתב גרסה משלו לאגדות איזופוס בפולנית, חדורה בדעותיו החברתיות הרדיקליות.

פריצת הדרך בשפה הספרותית הפולנית התרחשה תחת השפעת הרפורמציה עם כתבי מיקולאי ריי. בדברו הקצר, סאטירה שפורסמה בשנת 1543, הוא מגן על אריס מפני כומר ואציל, אך ביצירותיו המאוחרות הוא מרבה לחגוג את שמחות חיי האציל הכפרי. ריי, שהמורשת שלו היא קידום חסר בושה של השפה הפולנית, השאיר מגוון גדול של יצירות ספרותיות. לוקאש גורניצקי, מחבר ומתרגם, שכלל את הפרוזה הפולנית של התקופה. חברו יאן קוכנובסקי הפך לאחד מגדולי המשוררים הפולניים בכל הזמנים.

בעקבות הטרנדים המוזיקליים האירופיים והאיטלקיים בפרט, מוזיקת רנסאנס התפתחה בפולין והתרכזה סביב פטרונות החצר המלכותית ומשם התפשטה. זיגמונט הראשון שמר משנת 1543 על מקהלה קבועה בטירת ואוול, בעוד שהרפורמציה הביאה לשירה כנסייתית בקבוצות גדולות בשפה הפולנית במהלך התפילות. יאן מלובלין כתב טבלטורה מקיפה לעוגב וכלי מקלדת אחרים. בין המלחינים, שלעיתים קרובות החדירו למוזיקה שלהם אלמנטים לאומיים ועממיים, היו וצלאב משאמוטולי, מיקולאי גומולקה, שכתב מוזיקה לתהילים המתורגמים על ידי קוחנובסקי, ומיקולאי ז'ילינסקי, שהעשיר את המוזיקה הפולנית על ידי אימוץ הסגנון הפוליפוני של בית הספר הוונציאני.