|
נורוז
 נורוז (בפרסית: نوروز - "יום חדש") הוא שמו של ראש השנה וחג האביב הפרסי. נורוז הוא היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי, שאחת הגרסאות שלו משמשת באופן רשמי באיראן. זהו חג שמקורו דתי זורואסטרי, אך השפיע על בני אמונות אחרות ועל כן הוא נחוג במדינות שונות ברחבי אסיה, אם כי המועד עשוי להשתנות לפי גרסת לוח השנה המקובלת בכל מדינה ומדינה. כיום מציינים את נורוז באופן רשמי בחלק ממדינות מרכז ומערב אסיה כמו איראן, אפגניסטן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אזרבייג'ן, אוזבקיסטן (יומיים), טורקמניסטן, טורקיה ובאורח חלקי ולא רשמי בפקיסטן ובהודו. כן מציינים אותו המיעוטים הטורקים-עות'מאנים בבלקן. באיראן מצוין הנורוז ביום השוויון האביבי (20 או 21 במרץ), וזה, ככל הנראה, היה גם מועד החג המקורי. באיראן חוגגים את נורוז גם מוסלמים רבים, אף כי אנשי הדת המוסלמים אינם רואים זאת בעין יפה. בראייתם זהו חג פגאני, שנחוג בתקופה ה"חשוכה" טרם קבלת האסלאם בפרס. גם יהודים יוצאי איראן מציינים את החג בישראל ומחוצה לה. החג באיראן, כאמור, מתחיל ב-20 או ב-21 במרץ וממשיך בחופש לאומי של 13 ימים, כאשר ביום ה-13 ("סיזדה בדר" בפרסית) יוצאים האיראנים לחגיגות ופיקניקים ברחבי המדינה. בשנת 2016 הכיר ארגון אונסק"ו בחג הנורוז כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. מסורות, טקסים וחגיגות בתרגום מילולי פירוש המילה נורוז הוא "יום חדש" והוא מצוין ביום תחילת האביב. באיראן ובקרב הכורדים בעיראק נשמר צביונו של החג עד היום. כהכנה לפרק החיים החדש לובשים בגדים חדשים, וכאות לסיומו של החורף מדליקים אש, קופצים מעליה, רוקדים ושרים. אצל הכורדים מכינות הנשים סעודה חגיגית וקרובים וחברים מטיילים יחדיו לפארקים ואתרי טיול. להקות של נגנים מופיעות בשירים מסורתיים, בשירי אהבה ובשירים פוליטיים. החלק המרכזי בחג הוא הכנת "הפת סין" ("שבעת הסינים"), שהם שבעה מאכלים ששמם בפרסית מתחיל באות סין ואשר משמשים בארוחת החג, וכן משקה השנה החדשה, המוכן משבעה פירות. שבעת המאכלים מסמלים את שבע המעלות של הזורואסטרים, ועורכים אותם על שולחן ביחד עם ראי, דג במים, נרות וספר (אצל מוסלמים הקוראן, אצל נוצרים התנ"ך ואצל הזורואסטרים ספר אווסטה או תמונה של זרתוסטרא, יש השמים ספר שירה של משורר זה או אחר). בנוסף מקובל להגיש בדמבורה. בערב שלפני יום הרביעי האחרון לפני נורוז מדליקים את "אש יום רביעי" (צ'הארשנבה סורי). היסטוריהעד למאה הראשונה לפני הספירה צוין חילוף השנים ביום הארוך בשנה, בקיץ, שצוין בחגיגות קציר גדולות. תחת שלטון השושלת האחמנידית (בשנים 300–770 לפני הספירה, לערך) הפך יום נקודת השוויון באביב ליום תחילת השנה. באיראן ובאפגניסטן מחשבים אסטרונומים גם בימינו אלה את הדקה המדויקת של רגע השוויון. באיראן מקובל ביום זה לגבות את הזכאת - המס המוסלמי המיועד לצדקה. בלוח השנה הפרסי המקובל באיראן אין כללים לעיבור השנה, ולפיכך אין שיטה לחישוב המועד המדויק לתחולת החג נורוז. מקובל לחשב את השעה המדויקת של ההשתוות האביבית (השעה שבה השמש נמצאת בזנית מעל קו המשווה), ואת שעת הצהריים האסטרונומית בטהראן (כלומר השעה שבה השמש נצפית בשיא גובהה בטהראן ביום ההשתוות האביבית). אם שעת ההשתוות האביבית קודמת לשעת הצהריים בטהראן, מוכרז היום כיומו הראשון של החג, אם היא חלה אחרי שעת הצהריים, דוחים את החג למחרת. במהלך השנים היה נורוז החג האזרחי החשוב ביותר בפרס, וגם ברבים ממחוזות האימפריה העות'מאנית נחשב לחג רשמי. היה זה חג עממי שבו נערכו תחרויות רכיבה וחגיגות ציבוריות בכיכרות וברחובות. על פי המסורת הזורואסטרית, המייחסת קדושה לאש, נהוג עד היום להבעיר מדורות ביום זה, ולקיים סביבן טקסים שונים שמקורם בדת הזורואסטרית. הנורוז בין הסונים לשיעיםמנהגם של התושבים שהיו בשליטה פרסית להמשיך לחגוג את חג הנורוז הזורואסטרי גם לאחר התאסלמותם גרמה למבוכה רבה בקרב חכמי ההלכה המוסלמית. מחד חכמי ההלכה השיעים היו מעוניינים לאסלם את החג עוד בשלב מוקדם בהיסטוריה המוסלמית, זאת לאור הבנתם כי הם אינם יכולים לאסור את קיום החג בגלל תפוצתו הרבה בקרב הפרסים, לאור ההתנגדות העממית הרחבה לאיסור הדתי. מאידך, עבור חכמי הלכה פרסים רבים החג סימל את האופי התרבותי המיוחד להם שהבדיל אותם מהתרבות הערבית, זאת לאור המאבק התרבותי שהתנהל בין הערבים ובין הפרסים עוד בראשית ימי האסלאם. לפיכך, ניסו חכמי הלכה שיעים להעניק לגיטימציה דתית לחג. כדי להשיג את המטרה הזאת, גויסו מסורות דתיות רבות על שם האימאם ג'עפר א-צאדק הקושרות את החג עם מצוות דתיות שקויימו בשני החגים המוסלמים (עיד אל-פיטר וחג הקורבן) ובתפילת יום שישי על מנת להראות שהוא חג מוסלמי שאינו קשור לדת הזורואסטרית. בנוסף, רצו חכמי ההלכה השיעים לעצב מחדש את הטקסים הדתיים על מנת לקרב אותם לדת המוסלמית ולנתק אותם מהמורשת הזורואסטרית. חכמי הדת הסונים, לעומת זאת, במקביל ראו בניסיון מתן הלגיטימציה דתית לחג ועיצובו מחדש על ידי השיעים, חידוש דתי בלתי רצוי (בִדְעה סיאאה) בשל זיקת החג לעקרון הדואליזם והדת הזורואסטרית שלא תאמו את התפיסה המונותיאיסטית (תווחיד) באסלאם. עמדתם נגד עריכת הטקס הוחמרה בייחוד על רקע העימותים הפוליטיים והחברתיים בין השיעים לבין הסונים, שבהם האשימו הסונים את השיעים בהתנהגות לא אסלאמית, תוך הדגשת חגיגת הנורוז על ידי השיעים. הסונים ניצלו האשמה זו על מנת להרחיק את השיעים מכלל הקהילה המוסלמית וכדי לתת צידוק דתי למלחמה נגדם. למרות התנגדות הסונים לעריכת החג היו סונים רבים שקיימו את החג בפרס בגלל השפעת הלחץ החברתי הפרסי עליהם; כמו כן נפוץ החג בקרב העמים הכורדים והטורקים כיוון שתרבותם הושפעה מהתרבות הפרסית. לכן עוד מימי האימפריה העות'מאנית היה ניסיון מצד חכמי הלכה סונים ממוצא טורקי וכורדי להעניק לגיטימציה דתית לעריכת הטקס. החגיגות בקרב הכורדים חגיגות הנורוז בכפר נערכות על ידי בני־הנוער, העולים כשבידיהם לפידים בוערים אל הסלעים שמאחוריו, ושם מעלים מדורה לרגל השנה החדשה. בינתיים, התושבים עולים אל גגות-הבתים ומנגנים מוזיקה כורדית, והכל לובשים בגדים מסורתיים, צבעוניים ושמחים. חגיגות כאלו הן מסמלי התרבות הכורדית. .jpg)  .jpg) עם תפוצת הרעיונות הלאומיים במאה העשרים לבש החג בהדרגה משמעות פוליטית בקרב הכורדים. בניגוד לאיראנים מציינים הכורדים את החג תמיד ב-21 במרץ כסמל להתנגדותם המוצלחת לדיכוים. במרכז רעיון זה ניצבות האגדות על הטיראן צוחאק (או דאחאק), והנפח קאווה שניצחוֹ. את אחת הגרסאות המוכרות ביותר מוסר המשורר הפרסי פירדוסי (940 לערך עד 1020/26) בספרו שאה-נאמה (ספר המלך):
בגרסאות הכורדיות אין לרוב אזכור לנסיך. קאווה הורג את דאחאק לבד עם הקהל. מתוך שמחה מציתים האנשים אש במטרה להפיץ את הבשורה לארץ כולה. על פי המסורת, אירוע זה התרחש בשנת 612 לפני הספירה, דהיינו בשנת ניצחון מדי על אשור ליד נינוה. בטורקיה ובסוריה אסרו במשך תקופה ממושכת על חגיגות נורוז. בטורקיה נהרגו בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים מאות אנשים כאשר הצבא ירה אל הקהל החוגג בערים הכורדיות. מאז שנת 1994 נחשב נורוז בטורקיה לחג טורקי עתיק ומצוין באופן ממלכתי, אך בלי השתתפותה של האופוזיציה הכורדית. קישורים חיצוניים
|
|||||||||||||||||||||||||||||
