|
יהודה יערי
יהודה יערי (23 בנובמבר 1900 – 6 בנובמבר 1982) היה סופר, מחזאי ומתרגם ישראלי, מאנשי העלייה השלישית. חייויהודה נולד לחיים יוסף ופסיה צירל ואלד בשנת 1900 בטרנוב[1] שבגליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. משפחתו הייתה יהודית מסורתית, והוא אחיו הצעיר של אברהם יערי. בנעוריו הצטרף לתנועת "השומר", שהפכה ב-1916 ל"השומר הצעיר". לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקש לעלות עם חבריו לתנועה לארץ ישראל, ולשם כך היה עליהן לחצות גבולות בדרכים לא חוקיות, מחשש שיהיה עליהם להתגייס לצבא אם יפנו לקבל אישורים רשמיים. את דרכם עשו ברגל דרך הרי הקרפטים עד לברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה, שם הצהירו במרמה כי הם פליטי ארץ ישראל שהוגלו על ידי השלטון הטורקי, ובקשו לחזור ארצה, ובזכות זה קיבלו את האישורים הדרושים מהשגרירות הבריטית בפראג. לשם העמדת הפנים שהוא יליד הארץ, שינה את שם משפחתו ליערי. על סיפון האוניה לארץ ישראל פגש את א.ד. גורדון, ששב ארצה מכינוס הפועל הצעיר וצעירי ציון בפראג, ולימים סיפר שפגישה זו השפיעה עליו עמוקות[2]. עם עלייתו לארץ ב-1920, עבד בייבוש ביצות העמק[1], בהכשרת הקרקע בקריית ענבים וברוחמה, ולאחר מכן הצטרף לגדוד שומריה בסלילת כביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי). במחנה הגדוד יזם והפיק את הצגתו הראשונה של המחזה "הדיבוק" בארץ ישראל, ומחזות נוספים, על ידי חברי הקבוצה[2]. היה בין חברי "קיבוץ א' של השומר הצעיר", אשר הקימו ב-1922 את קיבוץ בית אלפא. ב-1926 עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר בירושלים. בשנת 1928 למד ספרנות במכון פראט[3] בניו יורק. בשנת 1931 שימש כספרן ומורה לעברית באוניברסיטת קווינס (קינגסטון, קנדה)[3]. בשובו ארצה, בשנת 1933, היה לספרן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי[1], ואחר-כך עבד בלשכת קרן היסוד בירושלים, שם כיהן כראש מחלקת המידע והפרסום, ואחר כך כמזכיר כללי[3]. בשנת 1955 הצטרף יערי לצוות משרד החוץ ובשנים 1955–1957 היה נספח תרבות בצירות ישראל בשוודיה. אחר כך היה ראש המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ ולבסוף הקונסול הכללי של ישראל באמסטרדם[3]. בשנת 1947 נשא לאשה את המעצבת הגרפית עלי גרוס. לאחר עזיבתו את הקיבוץ החל לכתוב סיפורים, שפורסמו בכתבי עת שונים מראשית שנות השלושים. רומן ראשון שלו, "כאור יהל", התפרסם כסיפור בהמשכים בעיתון דבר החל משנת 1934, ויצא לאור בספר בשנת 1937. מספר קבצים של סיפוריו, וכן רומן נוסף, "שורש עלי מים", יצאו במהלך שנות הארבעים והחמישים, ובשנת 1969 יצאה לאור מהדורה מתוקנת של כל סיפוריו עד אז. ב-1951 זכה בפרס אוסישקין וב-1970 קיבל את פרס ברנר לספרות. יהודה יערי נפטר בירושלים ב-1982. לאחר מותו יצא לאור ספרו האחרון, הרומן "תשובתו של אביגדור שץ". יצירתויהודה יערי נחשב אחד מהסופרים הבולטים של העלייה השלישית, רבים מסיפוריו מתארים את החיים בעיירות היהודיות במזרח אירופה ואת חיי החלוצים וראשית הקיבוץ. יצירתו פורשה לרוב כמייצגת באופן מובהק את בני דורו ואת הדרך שעברו, מעולמם הישן שחרב במלחמת העולם הראשונה אל הגשמת החזון הציוני בארץ ישראל, על כל הקשיים שליוו הגשמה זו. רבים מגיבורי סיפוריו מתקשים לעמוד בהפיכת החלום למציאות:
ברבים מסיפוריו מתוארים עולמם השבור של הגיבורים, התקווה שמעורר בהם החזון לשינוי, והייאוש כתוצאה משברו של החלום. גם הקיבוץ, למרות הניסיונות ליצור חברה חדשה, אינו מצליח לרפא את נפש הפרט הדוויה. הניגוד בין המשבר העמוק לבין החזון האידיאלי כה רב עד כי רבים מגיבוריו אינם יכולים לשאת אותו:
בשל כך רואים בו כמה מהמבקרים כסופר ריאליסטי, דוברה של תקופה, בדומה לברנר שתיאר את מציאות אנשי העלייה השנייה[4]. אולם חוקרי ספרות אחרים מצביעים על הערך האוניברסלי של סיפוריו, הרבה מעבר לרוחם של זמן ומקום מסוימים[5]. הסיפורים עוסקים בשאלות של זהות, משמעות החיים, הניכור בין בני האדם ויחסי היחיד והחברה, ובכך יש לראות בהם חלק מהספרות האקזיסטנציאליסטית. השיגעון והדיכאון שרבים מהגיבורים לוקים בהם אינם ייחודיים לחלוצי העליות הראשונות לארץ, אלא הם חלק מייסורי הקיום האנושי שאין להימלט מהם, והחזון בדבר חברה שבה יחדלו הייסורים מסתבר כאשליה[6]. השפעה חסידיתיערי הכיר את החסידות עוד מסביבת ילדותו בגליציה, אולם מפגש מכריע היה לו עם חסידי ברסלב בביקורו הראשון בירושלים, מהם שמע לראשונה את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, ולדבריו הוקסם מהם[7]. לימים אף ערך וכתב נוסח חדש לכמה מהסיפורים והוציא אותם במהדורה חדשה. גם בסיפוריו המקוריים ניתן למצוא אלמנטים רבים של סיפורי מעשיות חסידיים – עלילות צדדיות הסוטות כביכול מהעלילה המרכזית אך מתגלות כבעלות משמעות אלגורית, אגדות, משלים ופתגמים, וסגנון סיפור פשוט ועממי. בימי הקיבוץ הראשונים, עוד טרם העלייה לקרקע, הנהיג יערי את חבורת ה"חסידים" – קבוצת חברים שגיבשה הווי של שירה וריקודים בכל הזדמנות, ברוח המסורת החסידית. לימים סיפר כי הרעיון לכנות את הקבוצה השיתופית בשם "קיבוץ" בא לו ממפגשו עם חסידי ברסלב, שתיארו בפניו את הקיבוץ הקדוש באומן – התכנסותם בימי ראש השנה[2]. בעקבות זאת היו שראו בו את "ממציא" הכינוי "קיבוץ", אף כי ישנן עדויות על כך שהשם עלה בכמה מקומות במקביל באותה תקופה[8]. ספריו
מאמרים על יצירתו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
