|
הרומן הערבי
הרומן הערבי (בערבית: الرواية العربية או الرواية العربية الحديثة) הוא סוגה ספרותית הכתובה בשפה הערבית בתקופה המודרנית, ובייחוד מהמאה ה-20 ואילך. הרומן הערבי - התחלותאת ההתחלות של הרומן הערבי המודרני ניתן לייחס לתהליך ארוך של תחייה ואסימילציה תרבותית המכונה הנהדה (בערבית:, תחייה, רנסאנס). בתהליך זה היו מעורבים שני כוחות נפרדים. האחד, שביקש לגלות מחדש את מורשת הספרות בעבר "התנועה הנאו-קלאסית" - זרם זה שאב מז'אנרים ספרותיים קלאסיים כגון המקאמה או סיפורי אלף לילה ולילה. והשני, "הזרם המודרני" שהחל לתרגם יצירות אירופאיות (בעיקר רומנים) לערבית. בסוריה, בלבנון ובמצרים כתבו יוצרים בודדים יצירות ספרותיות כשהם מחקים את המקאמה הקלאסית. הבולט בהם הוא מוחמד אל-מווילחי (אנ') אשר בספרו "" "חדית' עיסא בן השאם" ביקר את החברה המצרית בתקופתו של מוחמד עלי. החיבור של אל-מווילחי הוא שלב ראשוני (היולי) בהתפתחות הרומן המודרני. את הכתיבה הספרותית הצעיד ג'רג'י זידאן, לבנוני שהיגר עם בני משפחתו למצרים (בעקבות הטבח של 1860 בדמשק). זידאן פרסם בעיתון אלהלאל שורה של רומנים היסטוריים בראשית המאה ה-20, רומנים אלה זכו לפופולריות בקרב קהל הקוראים הואיל וזידאן (בניגוד לאל-מווילחי) השתמש בלשון ברורה ומבנה פשוט של משפטים ובדמיון מורכב. שני יוצרים בולטים אחרים שהותירו את חותמם על הספרות המודרנית או התחלות הספרות המודרנית הם ג'בראן ח'ליל ג'בראן ומיכאיל נעימה. שני יוצרים אלה שילבו רעיונות פילוסופיים והגות בכתיבתם. ואולם החיבורים שכתבו ארבעת הכותבים: זידאן, אל-מווילחי, ג'בראן ונעימה לא נחשבו על ידי מבקרי הספרות לרומנים של ממש, אלא למבשרי הרומן הערבי המודרני. מבקרים אלה הצביעו על הרומן "זינב" חיבורו של מוחמד חוסיין הייכל, כרומן "אמיתי" ראשון שנכתב בשפה הערבית. ויש שהכתירו את הרומן של מחמוד טאהר חקי "עד'ראא' דנשוואי" לרומן 'אמיתי' ראשון. הרומן הערבי - התבגרותמלחמת העולם הראשונה, צמיחתן של תנועות לאומיות במזרח התיכון, המרד הערבי וציפיותיהם של אנשי תנועות הלאומיות הערבית והציונית ערב המלחמה, ולאחר מכן התמוטטות הסדר העות'מאני באזור ומעורבותם החדשה והישירה של הבריטים והצרפתים באזור יצרו את הצורך ברגש של זהות לאומית וגאווה מקומית המבוססים על תחייה של עבר מפואר, דבר שבא לידי ביטוי ברומנים היסטוריים במדינות רבות באזור בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כזה הוא למשל הרומן שפרסם פארס זהרור "לן תסקט אלמדינה" "" ('העיר לא תיפול'), אשר מהווה רישום של פעולות מחאה והתנגדות לפלישה של הצרפתים לסוריה, וכן הרומן של הכותב העיראקי מחמוד אחמד אלסייד שהשתמש ברומן "ג'לאל ח'אלד" "" על מנת לתאר את אירועי המרד של 1920 בעיראק. המגע של יוצרים עם אירופה היה לאחד ממקורות ההשראה של יוצרים ערבים בשלבים המוקדמים ביותר של הנהדה. בעוד יוצרים ערבים המשיכו לחקור את אופייה של הזהות הלאומית שלהם וניסו לשכנע את הכוחות האירופאים בכנות רצונם בעצמאות הם ניסו דרך כתיבתם להבין את השפעת התרבות האירופאית על החברות הערביות. הסופר המצרי יחיא חקי (אנ'), המזוהה עם הספרות הערבית החדשה, כתב כך: "לא ייגרם לנו כל נזק אם נודה שהסיפור המודרני הגיע אלינו מן המערב. אלו שהניחו את יסודותיו היו אנשים שהושפעו מן הספרות האירופית, בייחוד זו הצרפתית. אף על פי שיצירות מופת מן הספרות האנגלית תורגמו לערבית, הספרות הצרפתית היא המעיין שממנו שתתה ספרותנו". תהליך זה אינו שונה מהאופן בו נעשה המעבר לכיוונו של הרומן המודרני בתרבויות אחרות. כלומר, מתוך פשרה בין צורה זרה לבין חומרים מקומיים. תהליך זה אינו שונה מהאופן בו נעשה המעבר לכיוונו של הרומן המודרני בתרבויות אחרות. כלומר, מתוך פשרה בין צורה זרה לבין חומרים מקומיים. פוליטיקה וחברה: הדחף לשינוילאחר מלחמת העולם השנייה עבר אזור המזרח התיכון שינויים כלכליים ופוליטיים. סיום המלחמה יצר ציפייה לשחרור מעול המדינות הקולוניאליסטיות, הקמתה של הליגה הערבית על ידי משפטנים ערבים במצרים: זרייק, רבאת' וסאטע אלחצרי עודדו ציפיות אלה. ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-1947, הטבח בדיר יאסין קודם לכן, ויציאתן וגירושן של משפחות פלסטיניות, השפיעו רבות על כותבי הרומנים. בשנות ה-50 וה-60 עברו מדינות המזרח התיכון שינויים מרחיקי לכת. מדינות כמו סודאן, תוניסיה, מרוקו, כווית ואלג'יריה קיבלו את עצמאותן, מדינות אחדות ידעו באותה תקופה מהפכות, רמה גבוהה של אלימות. כך, למשל, בעיראק נוצרו קונפליקטים בין קבוצות שונות בחברה החדשה (ערבים-סונים מול כורדים-סונים), ומאבק בין הדרום הנוצרי פגאני לצפון הערבי מוסלמי בסודאן. בתקופה זו ניתן להצביע על התמקדות של כותבי רומנים בנושאים מרכזיים. מלחמותעם מדינת ישראלמבקרי ספרות מכתירים את שלושת היוצרים המרכזיים: אמיל חביבי, ג'ברא אבראהים ג'ברא וע'סאן כנפאני לשלושה יוצרים פלסטינים שהיטיבו לבטא ולתאר את נזקי מלחמת השחרור לחברה הערבית (בערבית: אלנכבה). יצירותיהם זכו להכרה במרכזי הספרות הערביים והאירופאיים ותורגמו לשפות רבות. ברמה הלוקלית (בניגוד לרמה הכלל פלסטינית) ובהשראת חיבוריהם כתבו יוצרים פלסטינים ולא פלסטינים יצירות מקומיות הקשורות לנזקים אלו. ביניהם: יחיא יח'לוף, נביל ח'ורי, עבד אלנבי חג'אזי ועבד אלרחמן מוניף. מלחמת ששת הימים (המוכרת בהיסטוריוגרפיה הערבית בשם "מלחמת 1967") היא אירוע נוסף שהשפיע רבות בהקשר הפלסטיני על כתיבתם של יוצרים בעולם הערבי, אירוע המכונה על ידי אינטלקטואלים ערבים בשם "אלנכסה" (בערבית: דהיינו חזרתה של המחלה). יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף וסחר ח'ליפה ביצירותיהם (אלאשג'אר ואר'תיאל מרזוק ו אלסבאר) עורכים בינם לבין עצמם חשבון נפש. תנועות הגרילה השונות שקמו מקרב פלסטינים השפיעו אף על הכתיבה הספרותית מבחינה תמאטית. מלחמת האזרחים בלבנוןקשה להצביע על הנקודה שבה התחילה מלחמת האזרחים בלבנון אבל ניתן לומר שבשנת 1975 החל להתפשט מאבק בין קהילות שונות בלבנון, הופעתן של קבוצות פלסטינים חמושות בלבנון ופעולות התגמול שבהן נקטו כשהם מחקים את הכוחות הישראליים תרמו להיווצרותם של כאוס ומתחים. לא ניתן לנתק את לבנון מהנושא הפלסטיני. בשנת 1976 פליטים פלסטינים ממחנה תל א-זעתר נטבחו על ידי כוחות של נוצרים מביירות. בשנת 1982 נכנסו כוחות ישראלים ללבנון במסגרת מבצע שלום הגליל והגיעו צפונית לביירות. במהלך הכיבוש טבחו כוחות נוצריים בפלסטינים ממחנה סברה ושתילה שמדרום לביירות. המאורעות בלבנון השפיעו על כתיבתם של יוצרים רבים בלבנון, אשר ניסו לחקור באמצעות הרומנים שלהם היבטים שונים של הסכסוך והשפעתו על החברה. כזה הוא למשל הרומן של תופיק יוסף עוואד "טואחין ביירות" 1972, ר'אדה סמאן והרומן שכתבה "כואביס ביירות" 1976, חנאן אלשיח' חכאית זהרה 1980, הודא ברכאת 'אבן הצחוק' ו'החורש במים', שני רומנים שתורגמו לעברית בהוצאת אנדלוס, אליאס ח'ורי ושני רומנים שלו שעוסקים באופן סימבולי במלחמת האזרחים בלבנון ובטרגדיה של לבנון: אלג'בל אלסר'יר וכן אבואב אלמדינה. העולם הערבי ואירופה – מגע בין תרבויותהשאיפה של אומות במזרח התיכון להשתחרר מעול הכיבוש הקולוניאלי והשגת העצמאות העסיקו כותבים ערבים והיוו מכשיר או אמצעי לנתח ולברר את מערכת היחסים הבין תרבותית בין זו של העולם הערבי לבין המערבית בעיקר בשל היותם יציריה של תרבות מערבית ומפגשם עם תרבות זו במסגרת לימודיהם באוניברסיטאות באירופה. מה שהביא השראה לכתיבה הפרוזאית המוקדמת של הנהדה שאומצה מאוחר יותר על ידי מספר כותבי רומנים חלוצים כמו: תופיק אלחכים במצרים, שכיב אלג'אבירי בסוריה וד'ו אלנון איוב בעיראק, עבדאלמאג'ד ג'אלון ממרוקו. המתח שבין מזרח למערב בא לידי ביטוי בצורה מובהקת ברומן של א-טייב סאלח "עונת הנדידה אל הצפון" בסיפור זה מבקר סטודנט ערבי במערב, מצטפא סעיד שמו. מצטפא מגיע מהדרום מאפריקה רחוק מהתרבות המערבית לחיק תרבות המערב כסטודנט, הוא זוכה במשרה כמרצה באחת האוניברסיטאות הבריטיות ומאמץ את הערכים של החברה הבריטית. שם הוא מכיר את בת זוגו, ג'ין מוריס, אישה בריטית שמסרבת לקבל את תכתיבי בעלה. לאחר שבע שנים חוזר מצטפא לארצו, שם הוא נתקל באופן מפתיע במספר הסיפור שאף הוא שהה באנגליה. הסיפור עצמו מסופר דרך סיפורים שזורים של המספר והגיבור. מחבר הרומן עשה שימוש בצורה גאונית בפלאשבק כמסגרת כללית של הרומן, הדגש שלו בהיבטים פסיכולוגיים של הדמות, ובאותנטיות של תיאור הכפר הסודאני של ואד חאמד (שם סאלח חיבר את הרומן שלו), הרומן שלו נחשב ומהווה תרומה משמעותית לסיפורת הערבית המודרנית. בנוסף קיימת תופעה של סופרים ערבים דוגמת הסופר הסורי, רפיק שאמי אשר עזבו את מולדתם והיגרו לארופה ושם פרסמו רומנים אודות החיים במולדתם, ובאירופה הם יכלו להרשות לעצמם לשבץ ביקורת פוליטית אודות ארץ המוצא שלהם. לאחר העצמאותלאחר שהאומות הערביות זכו בעצמאות הן בחרו לייסד זהות עצמית של אומה עם התפתחותה של תודעה לאומית במסגרת תהליך מהפכני. תהליך זה של חיפוש אחר זהות דחף כותבים ליצור רומנים ריאליסטים–חברתיים שיתארו את התפתחותה של תנועה פוליטית והופעתו של עולם חדש. בהקשר זה, נגיב מחפוז הוא אחד היוצרים הבולטים אשר חיבר שורה של חיבורים העוסקים בארצו, בעירו במהלך שנות הארבעים. בטרילוגיה המפורסמת שלו הוא צייר נוף רחב של חברה המתנסה באי שקט קולקטיבי ואישי בין השנים 1917 – 1940 ולאורך שנות הארבעים. יוצרים אחרים, במדינות כמו סודאן, אלג'יריה ומרוקו, אשר עבורם העצמאות הייתה גורם מדרבן לכתיבת רומנים, הדגישו כל אחד בדרכו שלו אספקטים אחרים מהמציאות הפוליטית והחברתית בארצם. ר'אנם דבאר' בעיראק חיבר רומן בשם ד'גה אלזקאק בו השתמש בגיבור כדי להציג את השחיתות הבירוקרטית במוסול בתקופתו של נורי סעיד. כותב אחר, סדקי אסמאעיל, כתב רומן בשם "אלעסא" (המורדים) ובו תיאר את השחיתות של המשטר מאז 1948 והשפעותיה על שלושה דורות בחיי משפחה מפורסמת מחלב. ברומן המודרני ובשירה העיר ובמיוחד עיר הבירה מופיעים כמרכז של ניצול ושל עליבות, של חוסר צדק חברתי ותככים פוליטיים. המשפחה בחברהחינוך – כותבים רבים בשנות החמישים עמדו על המתחים בתוך המשפחה המזרח תיכונית תולדה של השינויים הפוליטיים החברתיים והכלכליים לאחר קבלת העצמאות. "אלבדאיה ואלנהאיה" של נגיב מחפוז 1951 והרומן של פאדל אלסבאהי "ת'מ אזהר אלח'בז" 1963. שאלת חינוך בנות, סוגיית הפוליגמיה, ושאלת שילוב נשים בעבודה מחוץ לבית כל אלה תוארו ברומנים אלה כמתחים בתוך המשפחה. הזדמנויות לחינוך אף הם יצרו פעמים רבות מאבקים בתוך המשפחה בין בני הדורות השונים. כזה הוא למשל הרומן של וליד מדפאעי "ר'רבה פי אוטאננא" (זרים במולדתנו) 1972 שבו הבנים של המשפחה מורדים באב המשפחה, בתו ודאד מסרבת להשלים עם נישואים מאורגנים. כותבות נשים תיארו ברומנים שלהם בפרק זמן זה את חייהן ומעמדן של נשים במשפחה. לילא בעלבכי ברומן שלה "אנא אחיא", קולט ח'ורי ברומן "אלאיאם מעה" ופאטמה ד'יאב בספריה תיארו את מצבן הקשה של נשים במשפחה ובחברה. הטרגדיה של לבנון עודדה נשים כותבות בלבנון להתמקד בנושאים אלה (לילא בעלבכי, קולט ח'ורי, חנאן אלשיח', ר'אדה סמאן). היחיד וזהותודיכוי וניכור - מספר מבקרים שדנו בכתיבה של נשים השתמשו בדימוי של כלוב או כלא על מנת לתאר את היעדר החירות של נשים רבות שחשו סגורות באווירה של נורמות מסורתיות. כך עבור האישה היררכיה משפחתית מייצגת מיקרוקוסמוס של אותה הגבלה של חירות שנכונה גם עבור אוכלוסייה גברית. לרבים בעולם הערבי, התקופה שלאחר קבלת העצמאות הייתה תקופה של אופוריה והתרחבות הגבולות שהייתה במידה רבה עבור היחיד בחברה תקופה של דיכוי ואובדן חירויות אישיות, תקופה שהייתה עבור כותבי הרומנים בעצמם תקופה של סיכון חייהם שלהם. רומנים אחדים באותה תקופה עסקו במרד והתנגדות כלפי הסדר החברתי והפוליטי. כאלה הם למשל יצירותיהם של הכותב המרוקאי עבד אלכרים ר'אלאב "סבעת אבואב" (שבעה שערים) 1965 ויצירתו של נביל סוליימאן "אלסג'ן" (הכלא) ועבדאלרחמן רבאעי "אלושם" (כתובת קעקע) ועבדאלרחמן מוניף "שרק אלמתווסט" ואסמאעיל פהד אסמאעיל "אלמסתנקעאת אלדוואיה" 1972 רומנים אלה נגעו באספקטים רבים בחברה בצורה ביקורתית למדי. בעוד גיבורים אחדים התנגדו והביעו מחאה עד סוף הרומן גיבורים ברומנים אחרים נכנעו ללחצים הפסיכולוגיים והפיזיים. רומנים אחרים מתארים את חיי הניכור והזרות של אינטלקטואלים אשר בחרו בכך מתוך חשש לתגובה אלימה של המשטר כלפי ביטויי מחאתם בדומה לגיבור הרומן של אסמאעיל פהד אסמאעיל שבוחר בתגובה פאסיבית לאחר שנכנע ללחצים פיזיים ופסיכולוגיים. כזה הוא הרומן של מוטע ספדי "ג'יל אלקדר", 1960. נושא הגלות נידון אף הוא פעמים רבות ביצירות שנות השישים והשבעים שכתבו סופרים שמטעמים שונים מצאו את עצמם גולים מארצם. כזה הוא למשל הרומן של חנא מינא "אלת'לג' יא'תי מן אלנאפד'ה" והאוטוביוגרפיה של נסראללה אבראהים "תלכ אלד'כריאת" 1980 וכן הרומן של הסופר המרוקאי עבדאללה אלערוי "אלר'רבה" 1971 מונולוג עצמי של הגיבור בו הוא מתאר את החברה המרוקאית בתקופה שלאחר העצמאות. ניסיונות חדשיםהמאפיין התמידי של הרומן הוא היכולת שלו לתאר שינוי ובמקרים רבים קדם שינוי. היות הז'אנר עצמו נתון לשינוי הוא חלק אינטגרלי מתהליך זה. בעוד מבקרים אחדים לא חזו בזמן הקרוב את מותו של הרומן, המונח "מות הרומן" בצרפתית רווח מאוד במיוחד במסורת הצרפתית. בשנים האחרונות מספר כותבי רומנים בעולם הערבי היו נכונים להתמודד עם הז'אנר בדרכים רדיקליות. (ואולי זה סודו של הז'אנר שיוצריו השכילו להתאים אותו מבחינה סגנונית, לשונית ותמאטית לרוח כל תקופה ותקופה). ברומנים רבים אין התייחסות ליצירה של עולם דמיוני באמצעות סגנונות / צורות מסורתיות של לכידות, במקומן מופיעים בלבול וניכור של עולם מודרני שבאים לידי ביטוי בתמונה שבורה שנוצרת על ידי אמצעי זרם התודעה: העדר לוגיקה כרונולוגית ולעיתים אנונימיות מקפיאה / מפחידה. כזהו, למשל, הרומן של וליד אח'לאסי (יוצר סורי) "אחזאן אלרמאד", 1975 בו מצייר אח'לאסי דימויים ויוצר אווירה מבלי לספק תיאור של פרטים של דמות או מקום. בסביבה של חוסר הגיון וסוריאליזם ארבעת הסגמנטים "מבוא" "הוא" "היא", ו"הם/הן" מבטאים תמונה של שחיתות אינדיבידואלית ושקיעה חברתית. וכן הרומן של המשורר אבראהים נסראללה "ברארי אלחמא", 1985 שבו מערבב נסראללה מציאות ופנטזיה עם סביבה לשונית שכוללת עושר של שפה מטפורית עם דיאלוגים קצרים ומספר שירים. שם הרומן עשוי להצביע על יישוב מרוחק ברובע הריק "אלרבע אלח'אלי" בדרום הממלכה הסעודית. ואולם השם מתייחס לחום המנטלי של מחמד חמאד, הגיבור הראשי ביצירה מהניכור שסובב אותו והוא בא לידי ביטוי בתהליך שהיוצר משתמש דרך זרם התודעה, שילוב מבועת של הזיות, מראות, דימויים וחלומות. ובהקשר זה יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף (ערב הסעודית-לונדון), אמיל חביבי (ישראל) וגמ'אל אלר'יטאני (מצרים) כל אחד בדרכו שלו אימץ ז'אנר ספרותי מתקופות קודמות ליצירתו. הרומן: מטרה וטכניקהערב תקופת העצמאות תחושה של אופטימיות שררה בקרב רבים מתושבי האזור ותקווה לשינוי חברתי. במונחים ספרותיים הדבר בא לידי ביטוי באסכולה של הריאליזם החברתי. באופן הדרגתי התפתחה גישה הרבה יותר ביקורתית שבחנה את המציאות מלמטה ביתר דקדקנות ובחנה דילמות שכרוכות בסבל של החברה בכלל ושל הפרט בפרט. הדבר הוביל לכתיבה של רומנים שהדגישו את נקודת המבט הפסיכולוגית. תהליך זה לווה לעיתים על ידי סימבוליזם שיושם במיומנות אומנותית גדולה. במרבית הרומנים הפסיכולוגיים והחברתיים-סוציאליים ניתן לזהות מספר כל יודע שמתאר ברצף כרונולוגי סדרה של אירועים שמשפיעים על קבוצה או קהילה בתקופה מסוימת ובמקום מסוים. בלשון ביקורת הספרות מדובר בהגדה (Telling) ולא בהראייה (Showing). במרבית הרומנים האלה ההשקפה החברתית מוצגת באופן משכנע ומרוכז התוצאה היא מעין דיווח עיתונאי. העירהעיר היא דוגמה טובה לטיפול המחבר במקום. העיר בספרות הערבית המודרנית והקלאסית נמצאת פעמים רבות במרכז המיקום ברומן, העיר משמשת מקום גידול וחינוך עבור תושביה, מקום של שינוי. ב'מוסם אלהג'רה' העיר מוליכה את גיבור הרומן מצטפא סעיד בנתיב הרסני. עיר מסוימת אחת היא עיר הבירה, מקום מושבו של הממשל, משם העיר עושה מאמצים לכפות השקפה חברתית על החיים בפריפריה. במדינות בהן ישנן רשת חקלאית עימותים ומשברים נגרמים על ידי מצב זה והם עולים המון ברומנים. לא פלא שכותבי רומנים נוטים לתאר את החברה הפרובינציאלית כמקום של קיפאון, שמתעקשת להתנגד לכוחות של שינוי. המדבר מופיע כמקום המנוכר לכל הוויה עירונית דבר שבא לידי ביטוי בחיבורים של כנפאני ומוניף. השבירה של הכרונולוגיה ברומן הערבי המודרני יצרה מצב שבו הקורא יוצר את עולם הרומן. ברומנים של ר'סאן כנפאני "מא תבקא לכם" ו"רג'אל פי אלשמס" ישנם מספר נרטיבים שמתארים חיים של שלושה דורות של פלסטינים. ברומן של ג'ברא "אלספינה" הקורא לומד על האירועים דרך שלושה מספרים נפרדים. נושא הלשון בסיפורת הערבית אף הוא זכה לטיפול ברומן המודרני ועבר טרנספורמציה. מאז קבלת העצמאות עברה מרוקו ערביזציה שביקשה להחליף את השימוש הנרחב בצרפתית. צ'ארלס ויאל בערך "הרומן הערבי" שמופיע באנציקלופדיה של האסלאם סבור שבמדינות שבהן הערבית מושרשת יותר יעשו כותבי סיפורת שימוש בלהגים מקומיים, כך למשל במצרים הדבר יבוא לידי ביטוי יותר מאשר במרוקו. אם בתחילת הדרך של הרומן המודרני כתבו מרבית הכותבים בלשון הערבית הסטנדרטית היום לכותבי רומנים יש את החופש לעצמם את השפה בה הם מבקשים להשתמש ביצירותיהם. ואולם הם מתמודדים בימינו עם דילמה מרכזית, שכן אם יכתבו בשפה הדבורה יבטיחו אותנטיות ליצירתם אך יפסידו קהל קוראים ואם יכתבו בשפה הסטנדרטית ירוויחו קהל קוראים גדול יותר. הרומן בעולם הערבי היום: כותב, קורא, טקסטהכותביוצרים בעולם הערבי מתמודדים עם מצב קשה של היעדר מקורות פרנסה ומעקב צמוד של השלטונות אחריהם. הביקורת החברתית והפוליטית של יוצרים במזרח התיכון הביאה לא פעם לנקיטה של צעדים מצד השלטונות: כליאה, עינויים, הגליה אף הם באו לידי ביטוי ברומנים עצמם. יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף, ד'ו אלנון איוב מצאו את עצמם מחוץ לארצם, לילא בעלבכי מצאה את עצמה במעצר, חלים בראכאת הודח ממשרתו באוניברסיטה ועבדאלכרים ר'אלב נכלא. בעיה נוספת קשורה בפרנסת הכותבים. מרביתם אינם יכולים להתפרנס מכתיבתם, פעמים רבות הם נאלצים לעבוד במקצועות נוספים. כך למשל חנא מנא עבד במספר משרות אחת מהן כספר, בנוסף מרבית המשרות שפתוחות בפני סופרים קשורות בדרך זו אחרת לבירוקרטיה תרבותית: עורכי עיתונים, כתבי עת משרות שנשלטות פעמים רבות על ידי המשטר. הקורארומנים ערבים נכתבים בדרך כלל על ידי אליטה משכילה ונקראת על ידי אנשים בני אותו מעמד. כך בניגוד לתשומת הלב שנובליסטים רבים אשר מקדישים לרעיונות של רפורמה חברתית מקנים למצבם הקשה של בני המעמדות העניים, אירוני המצב שמרבית האנשים שבהם עוסקים אותם חיבורים אינם קוראים כלל חיבורים אלה. לוויס בחיבורה הנוגע לקהל קוראים ולרומן שהרומן הוא ז'אנר תובעני ביותר (כלומר הוא אינו זמין כמו המדיה) ושהמדיה נגישה יותר. הטקסטאחת הבעיות עמן מתמודדים נובליסטים במזרח התיכון היא שאלת הפרסום והתפוצה. העיתונות היומית וכתבי העת ממשיכים לשחק תפקיד מכריע בהפצתן של יצירות ספרותיות. ואולם בעוד דרך הפצה זו מבטיחה הגעה של היצירה לציבור המקומי, ידוע שמבחינה פוליטית ופרקטית קיימים מחסומים שמונעים מיצירות להגיע לקהל קוראים רחב. במקרים מסוימים בהם הממסד התרבותי יותר ליברלי ממקומות אחרים יתאפשר לספרים וכתבי עת להיכנס למדינות ערב ממדינות שמחוצה לו. בעוד לספרות הערבית יש פוטנציאל לקהל קוראים מחוצה לו מהאוקיינוס ועד למפרץ, חשיבות רבה יש לכתבי העת הערבים שנהנים מיוקרה ומאפשרים ליצירות להגיע לקהלים רחבים בתוך העולם הערבי. תרגום ספרות ערבית לעבריתמספר מועט של הוצאות וסדרות ספרים בארץ הוקדשו לתרגום ספרות ערבית לעברית. הוצאת מפרש הייתה בין הראשונות בשלהי המאה העשרים. לאחריה הופיעה הוצאת אנדלוס בתחילת המאה ה-21. בימינו, סדרת מכתוב-مكتوب היא הסדרה היחידה המוקדשת כולה לתרגום ספרות ערבית לעברית. קישורים חיצוניים
|
||||||
