|
רבי יהושע בן חנניה
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה הלוי (נקרא בדרך כלל רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ)[1] היה תנא בן הדור השני שפעל במאה ה-2, ראש ישיבה בפקיעין ומחמשת תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי. רבי יהושע שימש כאב בית דין, והוא נחלק רבות עם נשיא הסנהדרין רבן גמליאל, עם חברו רבי אליעזר, ועם תלמידו רבי עקיבא[2]. התפרנס מייצור ומכירה של פחמים או מחטים[3]. קורות חייועוד בהיותו ילד קטן, הייתה אמו מוליכה את עריסתו לבית הכנסת "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה"[4], ועל כך שבחו רבו, רבן יוחנן בן זכאי, במילים "אשרי יולדתו"[5]. אחרי שגדל התמחה בנגינה, ועבד בבית המקדש השני כלוי משורר[6]. היה ידוע כגדול המתווכחים היהודיים עם פילוסופים בדורו, וכן בקי גדול בחכמות העולם[7]. לפי גרסה הנפוצה בתלמוד בבלי[8], היה נשוי לבת כהן, וסבר כי מחמת נישואין אלו נחלש בבריאותו. מסופר כי פדה את הילד ישמעאל בן אלישע משבי ברומי. "לא היו ימים מועטים עד שהורה (ישמעאל) הוראה בישראל"[9]. אם ישמעאל זה הוא רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, אזי רבי יהושע היה כבר בעל מעמד של פעיל ציבורי, לפחות כעשרים שנה לפני החורבן. מסופר, שבתקופה בה חלה החרפה ביחסים שבין הקיסר אדריאנוס ויהודי ארץ ישראל השתדל בן חנניה, בן שיח עם הקיסר, המתואר כראש מנהיגי החכמים, "אב בחכמה", והיה זקן מופלג, להשקיט את אש המרד בבקעת בית רימון באמצעות משל האריה והחסידה. נראה כי מתינותו של רבי יהושע הייתה בשל היותו תלמידו של ריב"ז, ואולי גם בשל העובדה שהיה מודע לעוצמתה של רומא, לאחר שחזה מקרוב בחורבנו של הבית השני.[10]. משנתו החינוכיתרבי יהושע העריך את החברות כדבר המשפיע על דרכו של האדם. להשגת שלמות האדם מבחינת "דרך ישרה שיבור לו האדם" קבע את המדד לפי התחברות עם אדם טוב ואת הדרך שיתרחק ממנה האדם - התחברות עם אדם רע.' אמרה שמצוטטת משמו במסכת אבות היא:
דרכו של רבי יהושע הייתה מתונה, הן בחיים האישיים והן בהנהגה הציבורית. את המתינות הפוליטית קיבל כנראה מרבו רבי יוחנן בן זכאי, והיה בין אלו שעזרו לו לעזוב את ירושלים הנצורה, כדי להדבר עם הרומאים, ולהציל מה שניתן, בעקבות כניסת הצבא הרומי וחורבן בית המקדש השני[12]. מסופר כי רבי יהושע ניסה להחזיר את החיים לתלם, ניחם את היהודים, והדריך אנשים לא להתאבל יותר מדי על החורבן. כאשר הקיסר אדריאנוס ביטל את כוונתו לבנות את בית המקדש והיהודים התכנסו בבית רימון בכוונה למרוד בו, ביקש להרגיעם והשתמש במשל האריה והחסידה ממשלי איזופוס, וניחם אותם שדי בכך שלא טובחים בהם[13]. אך הניסיון להרגיע את המרד לא צלח בידו. במדרשים מסופר על שיח והתפלמסויות שונות שהיו בין רבי יהושע לאדריאנוס. הוא היה מחמיר מאוד בענייני יוחסין. במשנה במסכת כתובות כתוב: ”ראוה מדברת עם אחד, אמרו לה: 'מה טיבו שלזה?' - 'איש פלוני, וכהן הוא', רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיים! אלא הרי זו בחזקת בעולה לממזר ולנתין, עד שתביא ראיה לדבריה” (משנה, מסכת כתובות, פרק א', משנה ח'[14]). נחלקו האמוראים בפירוש משנה זו, מדוע פוסק רבי יהושע שלא יאמינו לאשה לומר שנבעלה לאדם כשר, הרי יש לה מיגו[15]. רב אסי תירץ, שהכוונה במילה "מדברת" היא כינוי בלשון נקייה ליחסי אישות שהמקרא[16] קורא לה בלשון אכילה ודיבור, ולכן אין לאשה מיגו לומר שלא נבעלה, שהרי ראו שנבעלה. הסבר רב אסי נדחה בהמשך הגמרא. זעירי לעומת זאת, הסביר את המשנה יותר קרוב לפשטה שראוה מתייחדת עם אדם במקום סתר, ולא מאמינים לה לומר שלא נבעלה, ואף שעל פי ההלכה אין אוסרין אשה על יחוד, מעלה עשו ביוחסין, מפני חומרתן. מפורסמת מחלוקתו עם רבי אליעזר בן הורקנוס בעניין תנורו של עכנאי, והסיפור המיוחד שם[17]. כיעורו ובת הקיסרבתלמוד מובא: "אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: 'תורה מפוארה בכלי מכוער'? אמר לה: 'למדי מבית אבוך במה מניחין יין'. אמרה ליה: 'במאני דפחרא'. אמר לה: 'כולי עלמא בפחרא ואתון במאני דפחרא? אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא!' אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא וסרי, אמר לה: 'אף אורייתא כן'[18]. תרגום: אמרה לו, בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: "תורה מפוארת בכלי מכוער?". אמר לה: "למדי מבית אביך במה מחזיקים יין". אמרה לו: "בכלי חרס". אמר לה: "כל העולם ב(כלי)חרס ואתם (גם) בכלי חרס? (מן הראוי ש)אתם תשימו בכלי כסף וזהב!". הלכה ושפכה את היין לכלי כסף וזהב והתקלקל. אמר לה: "כך גם התורה" המחלוקת עם רבן גמליאללרבי יהושע בן חנניה היו שלוש מחלוקות קשות עם רבן גמליאל דיבנה, בנושאי עיבור החודש, קדושת בכור ותפילת ערבית. המחלוקת בנושא עיבור החודשבמשנה במסכת ראש השנה מסופר על המחלוקת עם רבן גמליאל בנושא עיבור החודש. רבי יהושע סבר כרבי יוחנן בן נורי ורבי דוסא בן הרכינס, כי העדים שקיבל רבן גמליאל היו עדי שקר ולכן ההכרזה על ראש השנה מקורה היה בטעות. כאשר שמע על כך רבן גמליאל הנשיא, שלח לו הודעה: "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך." ולאחר שרבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס שכנעוהו שגם אם מדובר בטעות יש להשמע לרבן גמליאל מטעמים שונים, "נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו". כאשר ראה אותו רבן גמליאל, אמר לו: "בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דבריי"[19] המחלוקת בנושא בכורותבמסכת בכורות מסופר שלרבי צדוק היה בכור בהמה שנפל בו מום בשפתיים[20]. ההלכה אומרת שבכור תם נאכל לכהן רק אחרי שהוא מקריב את האימורים על המזבח; בכור בעל מום נאכל לכהן בלי הקרבה על המזבח, כבשר חולין. חז"ל גזרו על כהן שמביא בכור שנפל בו מום בעת שהבהמה הייתה ברשותו שאסור לאוכלו, כי הכהנים נחשדו להפיל מום בבכורות בכוונה[21]. רבי צדוק שאל את רבי יהושע, האם הגזירה הזו תקיפה גם לגבי כהנים תלמידי חכמים או רק לכהנים עמי הארץ? רבי יהושע ענה שהגזירה היא רק לכהנים עמי הארץ. כשרבן גמליאל בא לבית המדרש, רבי צדוק שאל גם אותו והוא ענה שאין הבדל בין כהן תלמיד חכמים לכהן עם הארץ. מכאן והלאה, הסיפור זהה לסיפור על תפילת ערבית - בהתחלה רבי יהושע הכחיש שהוא חלק על דעתו של רבן גמליאל, אחר כך הוא הודה, רבן גמליאל העליב אותו (על ידי שהוא השאיר אותו עומד בעת ששאר התלמידים ישבו) עד שהעם התלונן והגנו על כבודו של רבי יהושע. המחלוקת בנושא תפילת ערביתבמסכת ברכות מסופר באריכות[22] על תלמיד אחד (לאחר מכן מתברר שהיה זה רשב"י) ששאל את רבי יהושע בן חנניה האם תפילת ערבית היא רשות או חובה? רבי יהושע ענה לו: רשות. שכן, התפילות באות להחליף את קורבן התמיד ביום, ואלו הן תפילות שחרית ומנחה. לעומת זאת, תפילת ערבית היא כנגד איכול איברי הקרבן על המזבח במשך הלילה. אותו תלמיד הלך ושאל את הנשיא, רבן גמליאל: "תפילת ערבית - חובה או רשות?" רבן גמליאל השיב: חובה, והתלמיד ענה לו שרבי יהושע בן חנניה אמר שהתפילה היא רשות. בבית המדרש שאל רבן גמליאל את רבי יהושע "תפילת ערבית - חובה או רשות?", והפעם ענה רבי יהושע: חובה. בעקבות זאת הורה רבן גמליאל לרבי יהושע לעמוד בשעת הדרשה. בעקבות זאת דרשו הנוכחים בבית המדרש מרבי חוצפית המתורגמן להפסיק בתרגום דבריו של רבן גמליאל, והחליטו להעביר את רבן גמליאל מתפקידו. במקומו מינו לתקופה קצרה את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה לפי המסורת בן 18 באותו הזמן. עוד מסופר בגמרא שלאחר מכן, פייס רבן גמליאל את רבי יהושע, והושב לנשיאות, כשהוא משמש בתפקיד שלושה (ולפי מקורות אחדים, ארבעה) שבועות בכל חודש, ורבי אלעזר בן עזריה שבוע אחד. מאמרותיו הידועות
אשה מאי היא? - פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת. עשתה לי פולין ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום שנייה ולא שיירתי מהן כלום ביום שלישי הקדיחתן במלח כיוון שטעמתי משכתי ידי מהן. אמרה לי : 'רבי מפני מה אינך סועד?' אמרתי לה: 'כבר סעדתי מבעוד יום'. אמרה לי: 'היה לך למשוך ידיך מן הפת' אמרה לי: 'רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים? ולא כך אמרו חכמים - אין משיירין פאה באילפס אבל משיירין פאה בקערה?' תינוקת מאי היא? - פעם אחת הייתי מהלך בדרך והייתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: 'רבי לא שדה היא זו?' אמרתי לה: 'לא דרך כבושה היא?' (ניכר שרבים עברו עליה) אמרה לי: 'ליסטים כמותך כבשוה' (מלכתחילה-כל האנשים שעברו בה, עשו שלא בסדר). תינוק מאי היא? - פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: 'זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה', והלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני הלא אמרת לי קצרה?' אמר לי: 'ולא אמרתי לך ארוכה?' נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: 'אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם[23].
מקום קבורתוצפתרבי חיים ויטאל (1570 לערך) מציין לראשונה בספרו "שער הגלגולים", בשם רבו האר"י, את קבורת רבי יהושע בבית הקברות היהודי העתיק בצפת:
. פקיעיןאהרן צבי אשכנזי (1839 לערך) מציין לראשונה בספרו "יד אהרון", מסורת המזהה את קבורת רבי יהושע ותלמידיו בפקיעין:
טבריהבמאה ה-20 צוין קברו בחלקת התנאים סמוך לרבו רבן יוחנן בן זכאי בטבריה, אך זיהוי זה נעשה ככל הנראה ללא מקור מפורש, פרט לאזכורו של יעקב בן נתנאל הכהן (1153–1187) המציין שרבן יוחנן נקבר יחד עם שמונה מתלמידיו אך לא פירט איזה מהם. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
