על פי המדרש, מטרת הדלקת הנרות לא הייתה תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל.[2] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.[3]
סדר ההדלקה
הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה, מכיוון שהטבת הנרות נעשית על ידי כהן בלבד, בעוד הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.[4]
הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,[5] לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאשמזבח העולה. עבודה זו נקראת "הטבת הנרות" או "דישון המנורה", והיא התקיימה כחלק מהעבודה היומית במקדש, לאחר זריקת דם תמיד של שחר.
הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.[6]
חז"ל דורשים ש'נר תמיד' היה גם כינוי לנר יחיד שדלק ללא הפסק באופן ניסי, וממנו הדליקו את שאר הנרות. בתקופת שמעון הצדיק הנר מעולם לא כבה ובארבעים השנים שלפני חורבן בית שני פסק הנס לחלוטין והנר כבה בכל בוקר[7].
חומרים
שמן זית זך
הנרות במנורה הודלקו בשמן זית. בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון".[8] שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.
הפתילות
בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלויים.[9]
^את הנרות הדליקו שוב במידה והם כבו. היו מדליקים את שני הנרות מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד, כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ב') וכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו.
