דעה אחרת מביא הראב"ד ב"ספר הקבלה", ולפיה שמעון הצדיק היה בנו של יהושע בן יהוצדק, ושמו המקורי הוא עידו.
הפסוק בספר נחמיה מונה שישה דורות מישוע בן יהוצדק[6]: ישוע, יויקים, אלישיב, יוידע, יונתן וידוע. המפרשים מסבירים שכל השישה היו כהנים גדולים[7].
אך לפי מסורת זו יש להקשות: כיצד ייתכן ששמעון הצדיק היה בדור שאחרי עזרא (כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה), כאשר יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול בימי שיבת ציון, קדם לו שמונה דורות (כדברי ספר יוחסין)?
המלבי"ם, בפירושו לספר נחמיה (יב, י), מתייחס לנקודה זו ומציע לה פתרון[8]: נניח שיהושע בן יהוצדק היה זקן מופלג - בגיל 105 ויותר - בזמן שעלה לארץ, ונניח גם שבמשפחתו התחתנו בגיל מוקדם וילדו ילדים בגיל 15 (דבר שהיה מקובל בימים ההם) - אם כן ייתכן ששמעון הצדיק היה, בצעירותו, תלמיד של עזרא.
הסבר זה, או כיוצא בו, נצרך להבנת הפסוקים בספר נחמיה. המעיין בפסוקים ימצא, שאלישיב (בן יויקים בן ישוע בן יוצדק) היה הכהן הגדול בזמן בניית חומת ירושלים; ואפילו יַדּוּעַ - סבו של שמעון הצדיק - מוזכר כמי שהיה כהן גדול בימי נחמיה[9]. מוכח, אפוא, שבפרק זמן קצר זה, בימיו של נחמיה, כיהנו שישה דורות של כהנים גדולים מבית ישוע בן יהוצדק, כולל הוא עצמו[10]! על כן - לפי הסברו של המלבי"ם - נראה שישוע נפטר מזקנה זמן מועט אחר עלייתו, ובניו לא האריכו ימים, או שנפסלו מכהונה בגלל טומאה ונכנסו בניהם לשמש תחתיהם. ואכן בספר עזרא, נזכר ישוע רק עד עליית עזרא, שעלה לא"י אחר ישוע.
לעומתם, שמעון הצדיק כנראה האריך ימים ושימש ככהן גדול במשך 40 שנה[11], וכדור המעבר בין תקופת הנביאים לתקופת הזוגות.
זיהויו בקרב ההיסטוריונים
כאמור, במחקר הזיהוי הזה אינו מוסכם. נכדו של שמעון בן חוניו בן ידוע נקרא גם הוא בשם "שמעון בן חוניו", עובדה שיוצרת בלבול מסוים בזיהוי האישיות במקורות.
לפי יוסף בן מתתיהו, שמעון הצדיק הוא שמעון בן חוניו בן ידוע[12], כלומר, שמעון הראשון. על כהן זה לא ידוע דבר מלבד שמו, ולכן למרות דברי יוסף בן מתתיהו, בין החוקרים המאוחרים יש שערערו על קביעה זו וקובעים ששמעון הצדיק הוא שמעון השני, כהן גדול שהיה האישיות המרכזית ביהודה בזמנו של אנטיוכוס השלישי[13]. לפי יוסף בן מתתיהו, וזו הדעה הרווחת בקרב ההיסטוריונים, חי שמעון אחרי מותו של אלכסנדר מוקדון, בתקופת שלטון בית תלמי, וכוונת התלמוד בסיפור קבלת הפנים לאלכסנדר מוקדון היא לסבו ידוע.
על פי ספר בן סירא הרבה שמעון השני לפעול לשיקומה של ירושלים וכן שופרה אספקת המים לעיר וביצוריה חוזקו. הערכת ההיסטוריונים היא שהכתוב בבן סירא מתייחס לפעולות שנעשו בירושלים לאחר כיבוש אנטיוכוס השלישי את ארץ ישראל מידי בית תלמי. בספר בן סירא פרק נ' הוא מאריך בשבחיו של שמעון בן יוחנן השני, ”גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ, שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן. אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבָּיִת, וּבְיָמָיו חֻזַּק הֵיכָל. אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִכְרָה מִקְוֶה, וְשִׂיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ. אֲשֶׁר בְּיָמָיו נִבְנָה קִיר / פִּנּוֹת, מָעוֹן, כְּהֵיכַל מֶלֶךְ. הַדּוֹאֵג לְעַמּוֹ מֵחֶתֶף, וּמְחַזֵּק עִירוֹ מִצָּר. מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.” ומאריך בשבחיו פרק שלם. דברי הערצה אלה של בן סירא לשמעון השני הביאו את החוקרים לחשוב ששמעון השני הוא שמעון הצדיק הנזכר במקורות התלמודיים[14].
לדבריו של נחמן קרוכמל, שמעון השני, בנו של חוניו השני בן שמעון הראשון, הוא שנזכר במקורות כ"שמעון הצדיק". בדעתו של יוסף בן מתתיהו תמכו צבי גרץ, הרב יצחק אייזיק הלוי ועוד, ובשיטתו של קרוכמל אחז פרופ' יוסף קלוזנר[15], הפרופסוריםמיכאל אבי יונה, שמואל ספראיאוריאל רפופורט ועוד. ההיסטוריון ד"ר חיים חפץ מצדד בקביעה ששמעון הצדיק הוא שמעון הראשון. הוא דן בסתירה שבין דברי יוספוס הטוען שהכהן שנפגש עם אלכסנדר מוקדון הוא ידוע, בעוד שבברייתא מבואר שנפגש עם שמעון, נכדו של ידוע. מכוחה של סתירה זו ומכוחן של הוכחות נוספות טוען חפץ כי "ידוע ושמעון הם שני שמות של אישיות היסטורית אחת, הוא שמעון הצדיק. לשון אחרת, שמעון הצדיק שהיה לפי המסורת ההיסטורית היהודית משיירי כנסת הגדולה הוא ידוע בן יונתן המוזכר בספר עזרא ונחמיה"[16].
לפי הרמב"ם, בהקדמתו לספרו "היד החזקה", היה שמעון הצדיק תלמידו של עזרא הסופר. הרמב"ם מונה אותו כחוליה בשלשלת מסירת התורה. ניתן להניח ששמעון הצדיק למד גם משאר החכמים מן הדור שקדם לו, אנשי כנסת הגדולה.
מלשון המשנה[19], "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק... יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם" - משמע שיוסי ויוסי היו גם תלמידיו של שמעון הצדיק[20]. יש מי שפירשו ש"קיבלו מהם" פירושו מאנטיגנוס ובית דינו[21]. ויש מפרשים שמעדיפים את הגרסה "קיבלו ממנו", כלומר רק מאנטיגנוס איש סוכו, ולא משמעון הצדיק[22].
תורתו ודמותו
יוסף בן מתתיהו מסביר כי שמעון נקרא "הצדיק", "משום יראת־שמים שבו ואהבתו לבני עמו"[12].
בתלמוד ובמדרשים ישנן כמה אגדות שמספרות על גדולתו ועל סימני החיבה שנראו לעם ישראל בזכותו.
בחז"ל יש התייחסות מורכבת לנדר הנזיר. יש שרואים בו קדוש, ויש שרואים בו סגפן שלא לצורך. טענה נוספת היא שמתוך הקושי לשמור על המצוות המיוחדות שכלולות בנזירוּת, עלול הנזיר להתחרט על נזרו, ונמצא שקורבנו, שמביא בסוף תקופת נזירותו, אינו רצוי. במסגרת הדיון על כך, מביא התלמוד ברייתא שמבטאת את יחסו של שמעון הצדיק ביחס לנזיר מסוים, שכוונתו ודאי חיובית:
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנָּאֶה (שבסיום הנזירות, או כשנטמא, מגלח כל שערו)?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם; אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב): אִישׁ... כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'."
ירידת הדורות, היא תופעה שחז"ל מצביעים עליה, שככל שהדורות עוברים, כך גם גדולתם של חכמי הדור יורדת. חז"ל העידו על השינויים שחלו בבית המקדש לאחר פטירתו של שמעון הצדיק, אשר מלמדים למפרע על גדולתו[26]:
"ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק -
היה גורל (של שם ה', בהגרלה על שני השעירים ביום הכיפורים) עולֶה בימין. מכאן ואילך - פעמים עולה בימין, פעמים עולה בשמאל.
והיה לשון של זהורית מלבין (סרט אדום שנקשר על פתח האולם ביום הכיפורים, וכשהיה מלבין היה זה סימן למחילת העוונות). מכאן ואילך - פעמים מלבין, פעמים אינו מלבין.
והיה נר מערבי (של המנורה, לאחר שכבו שאר הנרות) דולק. מכאן ואילך - פעמים דולק, פעמים כבה.
והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים, כדי לקיים מצוות עצים. מכאן ואילך - פעמים מתגבר, פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו.
ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית - יש אוכלו ושׂבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך - נשתלחה מארה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפוֹל."
"כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה (השעיר המשתלח לעזאזל) מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין. משמת שמעון הצדיק - היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו."
התוספתא[28] מציינת עוד שלאחר מותו נמנעו אחיו הכהנים לברך את ברכת הכהנים בבית המקדש בשם המפורש, כיוון שראו את עצמם בלתי ראויים לכך.
בחז"ל אנו מוצאים מספר אגדות שמספרות על דמותו של שמעון הצדיק ועל פעולותיו. אלא שלגבי חלק מן האגדות, בעיקר אלו שנושאות הֶקשרים מדיניים, יש עמימות מסוימת, מפני שקיימות לגביהן כמה גרסאות, ובמקורות חיצוניים הן מסופרות על אישיות אחרת.
בן סירא, שלפי חלק מהדעות היה בן דורו של שמעון הצדיק, שיבח אותו במילים חמות ותיאר אותו במילים "גדול אחיו ותפארת עמו"[30] כן תיאר את יוקרו והדרו של שמעון הצדיק בצאתו מן הקודש, בסיום עבודת יום הכיפורים. בן סירא הוסיף וסיפר על חיזוק חומות ירושלים בידי שמעון הצדיק, ועל הצלתו את העיר מידי אויבים[30].
אחד הסיפורים המפורסמים על שמעון הצדיק הוא מעשה הפגישה שלו עם אלכסנדר מוקדון. סיפור ביקורו של אלכסנדר בירושלים מופיע בכמה מקורות ומסופר בכמה וכמה נוסחאות (בשינויי פרטים), במקורות התורניים ומחוצה להם.
בעשרים וחמשה בטבת יום הר גריזים הוא, דלא למספד[31]. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אוּר בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם (אלכסנדר לכותים שעימו): מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך! כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק - ירד (אלכסנדר) ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפנַי בבית מלחמתי! אמר להם: למה באתם? אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב - יַתעוּךָ גויים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך! אמר להם: הרי הם מסוּרים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנביסוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
לפי יוסף בן מתתיהו, המעשה הזה לא אירע בימי שמעון הצדיק, אלא בימי יַדּוּעַ סבו, שהיה כהן גדול, והוא זה שיצא לקראת אלכסנדר[33][34]. תקופתו של שמעון הצדיק, לפי יוספוס, הייתה בימי שלטון בית תלמי. במקורות אחרים מסופר המעשה על כהן גדול בשם חנניה או עידו, ויש שסוברים שהוא שמעון הצדיק. גישה אחרת במחקר המודרני שוללת לחלוטין את הפן ההיסטורי שבאגדה זו. לפי גישה זו, אלכסנדר מוקדון כלל לא ביקר בירושלים[35].
במדרש ר' דוד הנגיד מסופר עוד, שאלכסנדר מוקדון ביקש שיקבעו את דמות דיוקנו בבית המקדש. שמעון הצדיק הסביר לו שעל פי התורה יש איסור לעשות פסל וכל תמונה, ובמקום זאת הבטיח לו שכל הילדים שייוולדו לכהנים בשנה ההיא ייקראו בשם אלכסנדר, וכן הבטיח שהתאריכים בשטרות ייכתבו מזמנו של אלכסנדר, וזוהי - לפי אחת הדעות - תחילתו של מניין השטרות (שנת 3450 ליצירה).
ביטול גזירת הצלם
אגדה נוספת[36] מספרת על "גסקלגס"[37] שגזר להעמיד צלם בהיכל שבבית המקדש. שמעון הצדיק הרגיע את העם, שנחרדו לשמע הגזירה, והבטיח שלא תתקיים. מאוחר יותר שמע שמעון הצדיק בת קול שיוצאת מקודש הקדשים ואומרת: בטלה הגזירה שאמר השונא להביא על ההיכל, ונהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו. וכתבו את אותה שעה, ולאחר מכן התברר שזו הייתה שעת הריגתו. השליח שבא בדרכו עם הצלם קיבל את האיגרת על מותו של גסקלגס, וויתר על שליחותו.
הניסיון לזהות את "גסקלגס" הוא אחד הקשיים כאן. כמו גם העובדה שלא ידוע לנו על גזירה כזאת שהייתה בתקופתו של שמעון הצדיק. אמנם בסדר עולם רבה (פרק ל') מוזכר מלך בשם גסקלגס בין מלכי יוון, אבל לא ברור מיהו. ישנה השערה, ש"גסקלגס" זה אינו אלא הקיסר הרומי גאיוס קליגולה, שגזר שיכניסו להיכל פסל בדמותו ויסגדו לו. אולם זיהוי זה אינו מתאים לאזכור של שמעון הצדיק, שחי כ-350 שנה לפני כן, ועל כן יש שאומרים ש"שמעון הצדיק" באזכור זה אינו אלא שמעון קתרוס, הכהן הגדול שהיה באותם הימים[38]. שמעון בן ביתוס, המכונה "קנתירא" (קנתרס), מונה לכהונה הגדולה בידי המלך אגריפס הראשון,[39] ויש הסכמה בקרב החוקרים שיש לזהותו עם אותו "שמעון הצדיק" ששירת בכהונה הגדולה בעת מותו של קליגולה בינואר 41 לסה"נ.[40]
פטירתו
בתלמוד מסופר:
תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק - אמר להם: בשנה זו הוא מת! אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד (מלאך[41]) לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עימי (לקודש הקדשים) ויצא עימי, והיום - נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עימי ולא יצא עימי. אחר הָרֶגל חלה שבעה ימים ומת.
לפי המסופר בתלמוד[44], היו לשמעון הצדיק שני בנים: שמעי וחוניו.
לפני פטירתו, הורה שמעון הצדיק שחוניו בנו ישמש תחתיו ככהן גדול. כתוצאה מכך נגרמה קנאה בין האחים, ובסופו של דבר ברח חוניו למצרים והקים שם את מקדש חוניו. בפרטי המעשה נחלקו תנאים[45]. במקורות חיצוניים יש נוסחאות שונות בעניין זה, ולפיהם מקים מקדש חוניו היה צאצא מאוחר יותר מבית שמעון הצדיק[46].
צאצאיו המשיכו אחריו להחזיק בכהונה הגדולה עוד שנים רבות, עד לשלטון החשמונאים. מצאצאיו כיהנו גם במקדש חוניו.
לקריאה נוספת
מרדכי מרגליות (עורך), הערך "חכמי התלמוד", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך שמעון הצדיק, עמ' ב..
בן ציון כץ, פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים (ספר ראשון), תל אביב ה'תש"ח.
בנימין לאו, "שמעון הצדיק - 'גדול אֶחיו ותפארת עמו'", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 46-38.
Amitay, O. (2007). Shim'on ha-sadiq in his historical contexts. The Journal of Jewish Studies., 58(2), 236
Gruen, E. S. (1997). The origins and objectives of onias' temple. Scripta Classica Israelica, 16, 47-70
Hengel, M. (1974). Judaism and hellenism : Studies in their encounter in palestine during the early hellenistic period [Judentum und Hellenismus.] (1 American ed.). Philadelphia: Fortress Press
Marcus, R. (1943, 1998) . Josephus: Jewish Antiquities, books XII-XIII [Loeb Classical Library] Camb. Mass. Harvard University Press
Tropper, Amram D. (2013). Simeon the Righteous in rabbinic literature: a legend reinvented. Leiden: Brill.
Strack, H. L., & Stemberger, G. (1991).Introduction to the talmud and midrash [Einleitung in Talmud und Midrasch.]. Edinburgh, Scotland: T&T Clark
VanderKam, J. C. (1995). Simon the just: Simon I or simon II? Pomegranates and golden bells (pp. 303–318). Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns
^ראו סדר הדורות, שכותב שקבלה הייתה זאת בידם; ספר יוחסין השלם מאמר ה זמן ו. כן עולה גם מדברי יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים", שם הוא נקרא "שמעון בן חוניו בן ידוע". וכן בספר בן סירא פרק נ. אבל המלבי"ם, בפירושו לנחמיה יב י, כתב בשם יוחסין ששמעון הצדיק היה בנו של ידוע, דהיינו דור שביעי לישוע בן יהוצדק.
^סבו של ישוע היה שריה, והוא היה הכהן הגדול האחרון בבית המקדש הראשון, ובחורבן ירושלים הוגלה לבבל בידי נבוזראדן והומת שם (מלכים ב כה, יח-כא). לשריה היו שני בנים ידועים: יהוצדק - אבי ישוע, שהוגלה גם הוא בחורבן ירושלים; ועזרא הסופר (דברי הימים לה, מא; עזרא ז, א).
^הערה: המלבי"ם התייחס בדבריו לדעה שבין ישוע לבין שמעון הצדיק היו שבעה דורות, ולא שמונה. הפתרון המובא כאן בא ליישב שמונה דורות ביניהם, והעיקרון שהסביר המלבי"ם מיושם לפי שיטה זו.
^ 12יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח, פסקה ז, סעיף 347: "באותו זמן מת הכוהן הגדול ידוע וחוניו בנו ירש את הכהונה הגדולה". יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ב, פסקה ה, סעיפים 43–44: "כשנפטר חוניו הכוהן הגדול ירש אותו שמעון בנו, שנקרא גם הצדיק, משום יראת־שמים שבו ואהבתו לבני עמו. ומשמת זה והניח אחריו בן תינוק ששמו חוניו, קיבל את הכהונה הגדולה אלעזר אחיו". יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ד, פסקה א, סעיף 157: "משמת אלעזר נטל מנשה את הכהונה הגדולה, ומשהוציא זה את חייו קיבל את המשרה אחריו חוניו בנו של שמעון הקרוי צדיק: שמעון היה אחיו של אלעזר".
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ב ב, ה; שם ה, ה. נחמן קרוכמל, "מורה נבוכי הזמן" שער י"א. כל אחת משתי הגישות מביאה ראיות-לכאורה לדבריה מן המקורות. פרופ' חנוך אלבק, ב"מבוא המשנה" (עמוד 25 ובהערה) טען שדבריו של קרוכמל נבעו מטעות ומחוסר הבנת המקורות וכי בשמעון הראשון מדובר. דברים דומים, אך ביתר פירוט, כתב החוקר בן ציון כץ בספרו "פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים" (ושם מביא גם את ראייתו של גרץ מספר בן סירא ודוחה אותה, תוך כדי הצגת הראיות לשני הכיוונים). התייחסות דומה נמצאת בספר דורות הראשונים לר' יצחק אייזיק הלוי, חלק א כרך ג דף ק' ואילך. לעומת זאת גישתו של רנ"ק זכתה בין היתר לתמיכתו של פרופ' יוסף קלוזנר, "היסטוריה ישראלית" א עמ' 214-215.
^חיים חפץ, "הכוהנים הגדולים בתחילת ימי בית שני", בתוך ספר היובל מנחה לאי"ש (בעריכת איתמר ורהפטיג, ירושלים תשנ"א), עמ' 211-241.
^כלשון הרמב"ם (נראה שכוונתו ששמעון הצדיק היה כהן גדול אחרי תקופתו של עזרא, שכן עזרא עצמו לא היה כהן גדול).
^ראו "תולדות תנאים ואמוראים" לרב אהרן היימאן, שמציע יישוב לסתירה זו בין המקורות לבין יוספוס.
^ראו פרופ' אוריאל רפפורט, "מגלות לקוממיות", האוניברסיטה הפתוחה. כן ראו ארנאלדו מומיליאנו, "מדינת החשמונאים", תשנ"ד, במאמר "יוסף בן מתתיהו וביקור אלכסנדר בירושלים". וכן: א' צריקובר, "היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית", תל אביב ה'תרצ"ה, עמ' 105-97.
^לפי הסיפור ב"מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס בנה חוניו השלישי את מקדש חוניו במצרים, אולם דבר זה מפוקפק וסותר מקורות אחרים - כולל גרסתו המאוחרת של יוספוס עצמו ב"קדמוניות היהודים" - שמציינים את חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, כמקים המקדש. ראו גם "סיני", כרך ח עמ' יח.
.jpg)