|
מלחמת מדין
מלחמת מדין היא מלחמה המתוארת בתנ"ך אשר התרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען. כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה. המלחמה הסתיימה בתבוסת מדין, הרג כלל הגברים, הרג מלכי מדיין ושביית כל הנשים והילדים. משה רוגז על מפקדי הצבא על שהשאירו את הנשים והילדים בחיים, ומורה על הרג כל הנשים "אשר ידעו משכב זכר" וכן הרג כל הילדים הזכרים, למעט הטף בנשים "אשר לא ידע משכב זכר".[1] הוגים מודרניים מתארים את הפרשה כדוגמה להבדל בתפיסת המוסר בין תקופת המקרא לעת המודרנית. לעומת הוגי דת מודרניים, המתארים זאת כדוגמה לצורך בהרתעה קשה מול אויב אכזר, ולהבדלים בין האיומים הביטחוניים בימי קדם לבין העת החדשה.[2] רקע
לפי התנ"ך, בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה.[ב] המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, ביתו של אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, נואף עימה, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם. לפי התנ"ך, עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל מתו במגפה. לפי התנ"ך מגפה זו פרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות. המלחמהמשה ציווה את העם שיפרישו אלף אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעפ"י המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את ערי מדין שרפו בני ישראל. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם וטפם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה. כשחזרו הלוחמים כעס משה על מפקדי הצבא שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אשה "יודעת איש למשכב זכר".[3] כמו כן ציווה משה להרוג את כל הזכרים שבטף ולהשאיר בחיים ילדות בתולות. על פי ציווי מפורש של ה', חולק השלל, שכלל את בנות מדין הקטנות ומאות אלפי בהמות באופן הבא: ראשית- הלוחמים קבלו מחצית מהשלל, ושאר העם קבל את המחצית השנייה, ולאחר מכן הצטווה הכח הלוחם להפריש חלק אחד מחמש מאות ממחציתו ולתתו לאלעזר הכהן הגדול. שאר העם הצטווה להפריש חלק אחד מחמישים ולתתו לשבט לוי. החלוקה הסופית: הלוחמים (49.9 אחוז), שאר העם (49 אחוז), הלויים (אחוז) ואלעזר הכהן (0.1 אחוז). בנוגע למטלטלין שנלקחו כשלל לא היה ציווי כיצד לחלק, וכל לוחם בזז לעצמו כרצונו. אך לאחר שמנו הלוחמים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, הם החליטו להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו. השלל שנלקח במלחמה מתואר לפרטים,
דיני הכשרת כלים
בפרשה זו, נמצא גם המקור לדין הכשרת כלים שנלקחו מגוי. אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: ”אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. מפרשייה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד. כמו כן למדו מכאן חז"ל שכל כלי שנלקח מנכרי צריך טבילה. וזה מה שנקרא בהלכה דין טבילת כלים. בהגות המודרניתבספר המלאכים הטובים של טבענו הפסיכולוג סטיבן פינקר מביא את רצח בני העם המדייני כמו גם סיפורים אחרים כמו רצח כל תושבי יריחו (כולל כל הנשים הילדים ואף בעלי החיים) כרצח עם כחלק מעשי אלימות קיצוניות שאפיינו את הזמן העתיק. פינקר מציין שכבר בעת העתיקה, הברית החדשה והתלמוד פירשו את המקרא באופן פחות אלים, המעיד על מגמה לשינוי. מנגד, הרב קוק מציין,[4] שאכזריות המלחמה הייתה הכרחית לשרידותם של ישראל בעולם כה אכזר של ימי קדם, נוסף על העובדה שהילדים הזכרים המדיינים ייגדלו כמעט בוודאות להיות לוחמים אכזריים, כך שרק תגובה קשה במלחמת מדין ובמלחמות כנען ועמלק הבטיחה את שלומו של עם ישראל והגנתו מתקיפות, רצח ואונס מצד אומות העולם. בספר יש אלוהים? מביא ריצ'רד דוקינס את הנקמה במדיינים כולל רצח הנשים והילדים הזכרים, כדוגמה לטענתו שמשה אינו דמות מוצלחת לחיקוי בידי אנשי מוסר מודרניים ואת הניתוק בין המוסר של כתבי הקודש לבין המוסר המודרני. כן טוען דוקינס כי הסיפור הוא דוגמה לכך שהתנ"ך הוא לא בסיס טוב כספר מוסר מודרני, ואלוהים עצמו מצטייר בו כטיפוס לא סלחני, צמא דם, מיזוגני, ומשלח מגפות שתומך בטיהור אתני וברצח עם. דוקינס תוהה גם מדוע אלוהים מגיב בזעם כה רב על משיכת עם ישראל לאלים אחרים.[5] סוזן נידיץ' (Susan Niditch) טענה שאידאולוגיית הכוהנים ביחס למלחמה ראתה בכל האויבים טמאים, ולכן 'ראויים לנקמת אלוהים'. מלבד אלה שעדיין ברשותן בתולים: "ילדות שלא שכבו עם גבר הן לוח נקי מבחינת זהותן, לא מסומן על ידי האויב, ולאחר תקופת היטהרות הן יכולות להיקלט בעם ישראל." [דרוש מקור] הרב אורי שרקי פירש בעקבות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהציווי האלוהי למלחמה אכזרית כל כך נבע מהתרבות האלימה שאפיינה את העמים השכנים, וחייבה את ישראל להגיב באכזריות דומה כדי לשמור על הרתעה. לדבריו, הציווי נשא בתוכו גם ציפייה לעולם מוסרי מתוקן יותר, ולכן הושארו בחיים הנשים שלא שכבו עם זכר כיוון שהן בטוח לא נטלו חלק בהחטאת ישראל בבעל פעור, והן צורפו לעם ישראל כחלק מתהליך העלאת ניצוצות.[6] ראו גםקישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
