he ג'יימס קוק

ג'יימס קוק
James Cook
	פורטרט רשמי של ג'יימס קוק. (1775)
	פורטרט רשמי של ג'יימס קוק. (1775)
לידה	7 בנובמבר 1728; במרטון שבחבל יורקשייר,
נרצח	14 בפברואר 1779 (בגיל 50); איי הוואי
לאום	בריטי
בן או בת זוג	Elizabeth Cook (21 בדצמבר 1762–?)
צאצאים	James Cook, Joseph Cook, George Cook, Elizabeth Cook, Nathaniel Cook, Hugh Cook
תקופת הפעילות	1771–1779 (כ־8 שנים)
מספר מסעות	3
גילויים בולטים	החוף המזרחי של אוסטרליה, ניו זילנד, איי הוואי
אזורים שחקר	איים באוקיינוס השקט
פרסים והוקרה	מדליית קופלי (1776); עמית החברה המלכותית ;
חתימה
	ארגון על שם ג'יימס קוק

ג'יימס קוק (באנגלית: James Cook‏; 7 בנובמבר 1728 – 14 בפברואר 1779) היה קצין בצי המלכותי הבריטי ומגלה ארצות, מגדולי חוקרי האוקיינוסים בהיסטוריה.

קורות חיים

נעוריו ומשפחתו

קוק נולד במרטון שבחבל יורקשייר, ליד המקום שבו נמצאת היום העיר מידלסברו, בן למשפחה של פועל חקלאי עני. לימים התקדם האב ונעשה למנהל עבודה באחוזה. בעל האחוזה שילם עבור לימודיו של הילד ג'יימס בבית ספר שהקים ארגון צדקה, לימודים שלא היו מובנים מאליהם בתקופה שבה מחצית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. בגיל צעיר איבד חמישה אחים ואחיות ונותרו לו שתי אחיות בלבד, שעימן לא היו לו קשרים חמים לאורך חייו.

בסוף שנות העשרה לחייו עזב את החווה ועבר לעיירה סטייזס (Staithes) באזור העיר ויטבי (Whitby) שעל הים הצפוני. תחילה עבד כעוזר לחנווני ואחר כך פנה אל הספנות. במשך תשע שנים עסק בהובלת פחם בים הצפוני. מעסיקו היה סוחר קווייקרי, ג'ון ווקר, שבביתו התגורר בין הפלגה להפלגה. בשלוש השנים הראשונות הועסק כמתמחה על אחת האוניות ובמקביל למד אלגברה, טריגונומטריה, ניווט ואסטרונומיה. בשנת 1752 נתמנה לקצין ניווט של אחת הספינות, ולאחר שלוש שנים, בשנת 1755, הוצע לו הפיקוד על הספינה, אולם הוא העדיף להתגייס לצי המלכותי אשר פתח במבצע גיוס באותו זמן. לא ברור מדוע החליט קוק לנטוש את ג'ון ווקר, שהציע לו לפקד על ספינה, ולבכר על פניו את החיים הקשים של הצי, אבל בהחלט ייתכן שאחד הגורמים לכך היה שאפתנות: השירות הצבאי צפן בחובו הזדמנויות רבות יותר לתהילה. גורם אפשרי נוסף היה העובדה שהגיוס היה חובה ואנשים נאספו בכוח מהרחוב, וייתכן שקוק העדיף להתנדב במקום להילקח.

ב-1762 התחתן עם אליזבת', בתו של בעל פונדק באזור המספנות בלונדון, אך את רוב שנות נישואיהם העבירו במרחק אלפי קילומטרים זה מזו. נולדו להם שישה ילדים, אולם רק שלושה מהם הגיעו לבגרות. אחרי מותו של ג'יימס קוק לא שפר גם גורל ילדיו הנותרים: שניים מהם מתו כיורדי ים צעירים, ואילו השלישי, אשר פנה אל לימודי הכמורה, מת ממחלה. שושלתו של קוק נגדעה אפוא באיבה: כל בניו מתו לפני שהביאו לעולם ילדים משל עצמם^[1].

עד הגיעו לגיל ארבעים הספיק קוק להעפיל משפל הסטטוס החברתי אל עמדה מכובדת, וזאת בתקופה שבה הבדלי מעמדות שיחקו תפקיד חשוב מאין כמוהו. הוא היה אדם גבוה וצנום (בתמונה אומנם נראות כתפיו רחבות, אך לפי טוני הורביץ, כותב הספר "קווי רוחב כחולים", הצייר השתמש בדוגמן, שכן הקפטן ישב לפניו רק זמן קצר).

השירות בצי המלכותי

בצי, קוק השתתף באזור מישורי אברהם בקרבות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, במהלכם התנגשו הבריטים עם הצרפתים בקרב על קנדה.

ב-1763 מונה לבצע סקר בניופאונדלנד, האי הגדול שבצפון קנדה. עבודתו המוצלחת זיכתה אותו בתשומת לב וביוקרה. הוא נודע כמומחה בענייני ניווט, שרטוט מפות ואסטרונומיה.

המסע הראשון (1768–1771)

ערך מורחב – המסע הראשון של ג'יימס קוק

ב-1768 נבחר לעמוד בראש משלחת אסטרונומית שיצאה לצפות במעברו של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, במטרה לחשב על פיו את המרחק שבין השמש לכדור הארץ. מטרה נוספת של המסע הייתה מודיעינית צבאית: לחקור את היבשת הדרומית האגדית ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס (פירוש המילה הוא ארץ דרומית). לקוק הוקצתה ספינה קטנה בשם "אנדוור" ועימו יצאו להפלגה אנשי מדע בראשות ג'וזף בנקס. קוק הקפיד על בריאות אנשיו, ובמהלך המסע לא מת איש מהם מצפדינה^[2], הישג יוצא דופן באותם הימים; זאת עשה בזכות חשיבתו המקורית, כשהכריח את מלחיו לאכול ירקות וכרוב, להתעמל, ולשתות יותר מים ופחות בירה ורום. עם זאת לא ניתן לראות אותו כפורץ דרך במאבק במחלה קשה זו, שהייתה שכיחה כל כך בקרב הימאים. ב"אנדוור" שט קוק לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה והגיע לטהיטי. מסלול המסע לא היה ידוע לו מראש, ונקבע על פי פקודות סודיות חתומות במכתבים שנפתחו רק במהלך ההפלגה.

טהיטי

האי טהיטי התגלה כבר שנתיים קודם בידי אנשי הספינה הבריטית "הדולפין" בהובלת סמואל ווליס.

איש בשם טופאיה (Tupaia), טהיטי רם מעלה, ביקש להצטרף להפלגה עם משרתו. קוק לא התלהב, אך ג'וזף בנקס נעתר לבקשתו ולקחם תחת חסותו בתקווה שיוכל להחזיק בבן טהיטי "כמוצג נדיר, כדרך ששכני מחזיקים אריות או נמרים". בסופו של דבר הושיט טופאיה סיוע רב ערך בניווט ובגאוגרפיה.

אחרי יציאתו מטהיטי עבר קוק בבורה בורה, כדי לאפשר לאנשי צוותו להתאושש באקלים נעים בטרם ימשיך הלאה. משם הגיע כאירופאי השני, אחרי אבל טסמן, לניו זילנד על שני אייה.

ניו זילנד

הפגישה הראשונית עם המאורים באי הצפוני (באזור עיר גיזברן של היום) של ניו זילנד הסתיימה בצורה בלתי נעימה ביותר, בעימות ובהרג (קוק קרא למקום "מפרץ הדלות"). בהמשך הפלגתו לאורך החוף גילה שהמאורים הם אכן לוחמניים, אך ניתן לכונן עימם יחסי מסחר. הוא גם נתקל בשבטים קניבליים. עבודת המיפוי שעשה קוק בחופי ניו זילנד הייתה כל כך מדויקת, שמפותיו היו בשימוש עד שנות התשעים של המאה ה-20^[^{דרוש מקור]}. במסגרת עבודתו התברר לו שהאי אינו מחובר ליבשת דרומית גדולה.

אוסטרליה

ב-29 באפריל 1770 היה קוק לאדם האירופאי הראשון שעלה על חופי מזרח אוסטרליה, שהייתה על מסלול החזרה שלו^[3]. בחופים האחרים חזו כבר ההולנדים לפניו, אך חקירתם את היבשת הייתה שטחית ביותר. הוא גילה מקום שלו קרא "מפרץ בוטאני" וציין את פירותיו ואת אקלימו הנוח. למקום הזה נשלחו אסירים 18 שנים אחר כך, בשנת 1788. והתברר להם שעל אף תיאורי קוק, הוא אינו ראוי ליישוב אדם. הם סטו למפרץ סמוך, ובו הוקמה לימים סידני.

במהלך הדרך בחופי אוסטרליה היה קרוב להתנגש בשונית אלמוגים, וההיחלצות ממנה, אותה ראה כנס כמעט, גרמה לו לכנות את המעבר "תעלת ההשגחה העליונה". כמו כן הספיק להכריז על ריבונות מלך אנגליה על החוף המזרחי של אוסטרליה בהנפת דגל סמלית בקצהו, בניו סאות' ויילס.

בדרכו חזרה לאירופה גילה את האי ויטסאנדיי ואיים נוספים, ועצר במקום שהיום הוא ג'קרטה, בירת אינדונזיה. מלוויו הטהיטים נדהמו לראות עיר שוקקת והומה, אך שם דווקא פקד אותם אסון: הם מתו מדיזנטריה או ממחלה דומה לה, לצד עוד 22 מאנשי צוות, שמתו שם או בשבועות שאחר כך.

ב-13 ביולי 1771 עגן שוב בחופי אנגליה. בסך הכול שבו מעט יותר ממחצית מ-94 האנשים שיצאו לדרך. בשובה של הספינה הפכו מוצגיה, ביניהם פוחלץ של קנגורו, לאטרקציה, ודווקא בנקס וצוותו, אנשי המדע, זכו ליותר הערצה מאשר קוק.

המסע השני (1772–1775)

מסע האנדוור לא פתר את השאלה: "האם קיימת היבשת הדרומית?", אף שעתה ברור היה שאם היא אכן קיימת, היא גדולה פחות ממה שסברו בתחילה. כדי לפתור תעלומה זו היה צורך ביציאה נוספת לאוקיינוס השקט.

במסע נעשה שימוש בשעון הכרונומטר, כלי התמצאות שפיתח ג'ון הריסון, שרק קוק, בן יורקשיר כמוהו, היה פתוח דיו כדי לנסות ולהשתמש בו, והוא אכן הפיק ממנו תועלת רבה. הפעם התנהלה ההפלגה בשתי אוניות: "רזולושן" הגדולה בהנהגת קוק ו"אדוונצ'ר" הקטנה יותר. מחלוקות על האופן שבו תשופר הרזולושן הביאו לפרישתו של בנקס מהפלגה זו. את מקומו החליף חוקר טבע אחר, יוהאן פורסטר.

במסע זה, שהתחיל בבריטניה, היה קוק הראשון לחצות את חוג הקוטב הדרומי. רק חמישים שנה אחריו נחצה שוב קו הרוחב 71. ב-30 בינואר 1774, כשנעצר מול גבעות הקרח ונאלץ לבסוף לשוב על עקבותיו כתב ביומנו את המשפט המפורסם:

"השאפתנות מוליכה אותי לא רק למקום רחוק יותר מכל מקום שאליו הגיע אדם אחר לפניי, אלא שלדעתי, אף לרחוק שבמקומות שאליהם יכול להגיע האדם."

התנאים הקשים והמחסור באוכל טרי הביאו אותו למחלה, והוא היה על סף מוות, אך לבסוף התאושש.

פעמיים היה באנטארקטיקה כשבין לבין עצר למנוחה בפולינזיה, בין השאר באי הפסחא ובטונגה, שאותה גילה כבר אבל טסמן. קוק התרשם מאוד מיכולותיהם החקלאיות של תושביה ומסבר הפנים היפות שבו קיבלו את צוותו. הוא קרא לקבוצת האיים: "איי הידידות", אף שהעיר על העריצות שבה מתייחסים מושלי האי לנתיניהם. בחלקו האחרון של המסע תר את האיים שבאזור ניו זילנד.

ההפלגה בת שלוש השנים הסתיימה במותם של ארבעה אנשים, רק אחד מהם ממחלה, דבר שהיה הישג בלתי רגיל, שקוק השתבח בו. האדוונצ'ר, שעליה פיקד טוביה פורנו, התפצלה מהרזולושן בשלב מוקדם. אנשיה הסתבכו בקרב קטלני עם מאורים קניבלים ושבו לממלכת בריטניה הגדולה שנה לפני קוק ואנשיו. הם הביאו עימם איש מטהיטי בשם אומאי, שהפך לאטרקציה של לונדון.

משחזר קוק לאנגליה ב-1775 קיבל דרגת קפטן וחברות ב"חברה המלכותית". מאמר שבו הסביר כיצד שומרים על בריאות המלחים זיכה אותו בשנת 1776 במדליית קופלי. ובעיקר, אחרי מאות שנים של ספקולציות הוכיח הקפטן שאין בנמצא יבשת דרומית.

המסע האחרון (1776–1779)

קוק ביקש לעצמו משרה נוחה בפיקוד על בית החולים של הצי, וזכה לקבלה, אך לא היה מסוגל להחזיק בה לאורך זמן. משהתבקש להמליץ על מפקד למסע חדש אל האוקיינוס השקט, הכריז שהוא עצמו ייטול את הפיקוד. המטרה הייתה הפעם בצפון כדור הארץ - לגלות את החיבור הצפון מערבי בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, אחרי חמישים ניסיונות כושלים קודמים. קוק לקח איתו את אומאי, במטרה להחזירו אל טהיטי מולדתו ועמו מתנות למלך הארץ. ב-1776 יצא למסע באוניותיו ה"רזולושן", שעליה פיקד בעצמו, וה"דיסקברי" בהובלת צ'ארלס קלרק. בתחילה הוא אכן החזיר את אומאי.

הקשחה באופיו

באזור טהיטי התמודד עם גנבות של ילידים בנוקשות שלא אפיינה אותו בעבר, כשהורה לקצץ אוזניים של גנב ולשרוף בתים. גם כלפי הצוות היה יחסו מחמיר מאי פעם, וידו הייתה קלה בכל מה שנוגע לעונש המלקות ולקיצוץ מנות המזון. הוא עשה טעויות ניווט, והתפרצויות הזעם שלו הבהילו את אנשיו. ייתכן שמגוון בעיות בריאותיות תרמו להתנהגותו, בהן התמכרות אפשרית לאופיום או חסימת מעיים. סכסוך נוסף התגלע בינו לבין אנשיו, כשתבע בתוקף שינסו להזין את עצמם בבשרו של סוס הים, שבעיניהם היה בלתי אכיל.

המסע

במסעו גילה את אי חג המולד והוואי, שאותה כינה "איי סנדוויץ'", על-שם שר הצי, ג'ון מונטגו, הרוזן הרביעי מסנדביץ. הוואי הייתה חידה בעיניו. הוא לא הבין כיצד מצא שם פולינזים הדומים לאלו שפגש באיי הדרום. החידה על התפשטות הפולינזים נותרה פתוחה למעשה עד ימינו והיוותה רקע למסע קון-טיקי. אנשי הוואי קיבלו אותו בתחילה כאל ונהגו כלפיו בהכנעה גמורה, כן היו מוכנות נשותיהם לספק ברצון את תשוקותיהם של ימאיו, על אף שקוק ניסה לאסור זאת מחשש להתפשטות מחלות המין.

משם פנה קוק לעבר החופים המערביים של קנדה של היום. במרץ 1778 הפך לאירופאי הראשון שביקר באזור קולומביה הבריטית. הם שהו מספר שבועות באזור האי ונקובר ואחר כך המשיכו צפונה.

כוונתו המקורית של קוק לעבור את המעבר הצפון-מערבי נתקלה בקשיים בשל הקרחונים. התברר לו שאחרי שעבר את אלסקה ואת מצר ברינג אין ביכולתו להמשיך עוד לכיוון האטלנטי. הוא עצר שוב בקו הרוחב שבעים, הפעם קו הרוחב הצפוני. ואכן, לא היה כל סיכוי בתנאים של אותו זמן למעבר אוניות בדרך שאותה בחן קוק. רק במהלך המאה ה-20 הצליחו ספינות לעבור באזור דרך צפון קנדה וים בופור מדרום לקוטב. את הקוטב עצמו יכולה לעבור רק צוללת.

אחרית דבר - מותו בהוואי

ערך מורחב – הפולמוס ההיסטוריוגרפי על מותו של ג'יימס קוק

קוק שב להוואי מתוסכל וחולה בבטנו, לצורך תיקונים בספינה. גם בביקורו הזה, השני, התקבל בכבוד כביר, וההוואיים ערכו טקס שבו הוכתר כאל. אולם מתחים צצו עקב שימוש שעשו האנגלים בגדר שהקיפה מקדש, שהיה לכאורה ברשות הילידים. נראה שהאחרונים חשו הקלה כאשר קוק עזב^[^{דרוש מקור]}, אבל דברים השתבשו כשנאלץ הקפטן לשוב על עקבותיו כעבור כמה ימים, עקב הינתקותו של תורן הספינה ממקומו. הפעם לא קיבלו אנשי הוואי בברכה את הזרים שחזרו אל מפרץ קאלאקקואה (Kealakekua Bay), והחלו לגנוב מהם. קוק זעם וציווה לפעול נגד הגנבים באש חיה. כעסו גבר למחרת, ב-14 בפברואר 1779, כאשר נגנבה גם סירה שלו. הוא ניסה לחטוף את המלך כבן ערובה להחזרת הסירה. פרץ קרב אלים והמהומה גברה כאשר נודע שבמקום אחר באי האנגלים הרגו צ'יף. במהלך ההתרחשות מצא עצמו קוק מבודד. אחריו רץ הוואי והלם בו. קוק נפל ומיד נדקר בפגיון, וההמון התנפל על גופתו והכה בו. לאחר מכן גופתו של קוק בותרה, הבשר הוסר ממנה, וחלקים נשלחו לראשי השבטים באי. עצמות אחדות נמסרו לאנגלים. אנשי הוואי לא היו קניבלים; הטיפול בגופה נועד לשמר את העצמות למטרות טקסיות.

סביב נסיבות מותו של קוק, האלהתו והשאלה מדוע ומתי השתנתה התנהגות העם ההוואי, קיימת מחלוקת קשה בין שני אנתרופולוגים: מרשל סלינס (M.Sahlins) מאוניברסיטת שיקגו, מומחה לאנתרופולגיה של אוקיאניה; וגנאנאת אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), אנתרופולוג יליד סרי לנקה מאוניברסיטת פרינסטון.

גרסת סלינס:

קוק ואנשיו הגיעו למפרץ "קאלקקואה" שלחוף הוואי בתאריך 17 בינואר 1779, בדיוק בעת שנערכו שם חגיגות חודש המקהיקי לכבודו של האל "לונו" (ידוע גם כאורנו). לונו מסמל את השלום והשפע, ובתקופת המקהיקי נוהגים ההוואים להיות שמחים; לאהוב, ולא להילחם. לונו היה שליט מיתולוגי קדום שהפך לאל האמור לחזור מדי שנה בעת החגיגות. בביקורו הראשון קוק הגיע להוואי בדיוק בזמן המתאים; ההוואים עשו הקבלה בין האל לונו לבין קוק והתייחסו אליו כאל אל. קוק וצוותו עזבו את הוואי בערך עם תום חגיגות המקהיקי. לפי אמונת ההוואיים, האל לונו אמור לעזוב את האי ולהפליג מעבר לאופק כדי לחזור לאחר שנה. להפתעת ההוואיים, קוק שב כעבור ימים אחדים (הפעם השנייה בה הגיע להוואי) בשל תורן שבור ונחת בתקופה אחרת לגמרי בשנה של ההוואיים. עתה הייתה זו תקופתו האל "קו", אל המלחמה והאל החביב על המלוכה ועל ראשי השבטים. על כן, עם חזרתו לאי התקבל קוק באי רצון. את המעבר מתקופת לונו לתקופת קו אמור לסמל קורבן אדם, והמפגש הלא צפוי בין קוק (הוא לונו) לבין האל קו היה צריך, לדעת ההוואיים, להסתיים במות לונו. כך מת קוק בתור אל; ההוואיים החשיבו את קוק לאל, והרגוהו כאל.

גרסת אובייסקרה:

בשנת 1992 פרופסור גננת אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, עורר פולמוס כשגינה את ההסבר הזה כ"שטות אימפריאליסטית". לדבריו הבינו תושבי הוואי היטב שהקפטן האנגלי לא היה אל. בספרו הוא מציע טעמים רציונליים להתנהגותם, כתגובה לאופן שבו נהג בהם קוק עצמו.^[4]

אנשיו של קוק הגיבו באבל גדול על מותו של מנהיגם. הם האשימו את ג'ון ויליאמסון, מפקד של סירה שהייתה במפרץ בזמן ההתנגשות, כאילו לא סייע לקוק בשעה שזה נזקק לו. ויליאמסון אמנם זוכה, אך עתיד היה לעמוד לדין על התנהגות פחדנית במקום אחר. ייתכן, משער טוני הורביץ, שקוק היה יכול להינצל אילו ידע לשחות, אך נראה שיורד הים הגדול לא היה מסוגל לצלוח את המים שהפרידו בינו לבין הסירה^[5]. מאושרים מהריגת מנהיג אויביהם התגרו ההוואיים במלחים הבריטים. הללו מצידם השתוקקו לנקמה, ולא איחרו להביאה. בהתפרצות זעם הם טבחו בכפר ילידים, שרפו בתים והניפו ראשים כרותים על כידונים. ב-21 בפברואר, אחרי שירו עשרה מטחי הצדעה, יצאו האוניות בחזרה לאנגליה, בהובלתם של ג'ון גור, אמריקני, שלא ידע שארצו כבר אינה נתונה לשליטת המלך הבריטי, וג'יימס קינג, שכן צ'ארלס קלארק, מפקד הדיסקברי מת משחפת. החובל הראשון היה ויליאם בליי, לימים איש הבאונטי. אל חופי בריטניה הגיעו הספינות בחודש אוקטובר 1780.