|
שחייה
  שחייה היא התקדמות בתוך המים (צלילה) או ציפה על גבי המים באמצעות הגפיים ובאמצעות תנועת הגוף. אדם העוסק בשחייה כמקצוע, כספורט או כתחביב קרוי שחיין. ההבדל בין ציפה לצלילה הוא שבצלילה מתרחשת שחייה מלאה ורצופה מתחת לפני המים, בעוד שבשחייה מתרחשת ציפה מלאה או חלקית על פני המים בכל רגע נתון. השחייה היא פעילות פנאי פופולרית ומוכרת גם כענף ספורט תחרותי. בנוסף, שחייה נחשבת לפעילות גופנית ממעלה ראשונה ועוזרת לפתח את הרוב המוחלט של שרירי הגוף, כמו גם סיבולת לב-ריאה וקיבולת ריאתית. היסטוריהשחייה היא חלק מן הפעילות האנושית מאז העידן הפרהיסטורי - התיעוד הקדום ביותר של שחייה אנושית הוא בציורים מתקופת האבן לפני כ-7,000 שנה. תיעוד כתוב של שחייה קיים מאז 2,000 לפני הספירה. כמה מן הכתבים הקדומים המתעדים שחייה הם עלילות גילגמש, האיליאדה, האודיסיאה, התנ"ך,[1][2] הברית החדשה[3] וביאוולף. בשנת 1538 כתב ניקולאוס וינמן, מרצה גרמני לשפות, את הספר הראשון על שחייה בשם "השחיין או דיאלוג על אומנות השחייה" (בגרמנית: Der Schwimmer oder ein Zwiegespräch über die Schwimmkunst).[4] בשנת 1696 כתב מלכיצדק תבנו הצרפתי את ספרו "אמנות השחייה" שנקרא על ידי רבים במהלך המאה ה-18. הספר הפך את שחיית החזה לפופולרית אך תיאר גם סגנונות נוספים, צלילה וקפיצת ראש.[5] בשנת 1800 החלו לערוך תחרויות שחייה תחרותית באירופה, רוב התחרויות נערכו בסגנון חזה.[6] הענף זכה להתעניינות ציבורית רחבה בשנת 1875, כאשר מת'יו ווב חצה את כל תעלת למאנש בשחייה, במשך 21 שעות ו-45 דקות.[7] שחייה הייתה אחד מן המקצועות האולימפיים כבר באולימפיאדה המודרנית הראשונה בשנת 1896 באתונה. בשנת 1902 הוצג לראשונה לעולם המערבי סגנון החתירה המוכר היום על ידי ריצ'רד קייביל כאשר קבע שיא עולם חדש באליפות בינלאומית באנגליה, כשהוא גובר על שחיינים בסגנונות אחרים.[8] קייביל פיתח את סגנון החתירה לאחר שלמד את תנועות השחייה של תושב איי שלמה אליס ויקהאם. בשנת 1908 קמה פדרציית השחייה הבינלאומית. סגנון הפרפר פותח בשנות ה-30 של המאה ה-20 על בסיס סגנון החזה. בשנת 1952 הכירה פדרציית השחייה הבינלאומית בסגנון הפרפר כאחד מסגנונות השחייה וקבעה לו כללים ברורים. שחייה כפעילות פנאי והתעמלות המטרות הנפוצות ביותר לעיסוק בשחייה הן כפעילות פנאי, התעמלות ואימון גופני. שחייה כפעילות פנאי היא דרך טובה להירגע בעת פעילות גופנית מלאה. שחייה היא אחד מסוגי ההתעמלות הטובים ביותר. כיוון שצפיפות הגוף האנושי דומה מאוד לזו של מים, המים תומכים בגוף ופעילות זו מפעילה פחות לחץ על מפרקים ועצמות מאשר פעילות גופנית דומה באוויר. מסיבה זו השימוש בשחייה נפוץ ברפואת שיקום לאחר פציעות ולטיפול בנכים. שחייה היא בעיקר פעילות אירובית בגלל משך הזמן הארוך של הפעילות המצריך אספקה קבועה של חמצן לרקמת השריר. יוצאי הדופן הם משחי מרוץ למרחקים קצרים שם מתבצעת פעילות אנאירובית. שחייה עשויה לסייע ביציבה ולעזור בפיתוח גוף שרירי ודק האופייני לשחיינים. שחייה כמיומנות מקצועיתקיימים מקצועות שבהם שחייה היא חלק מן המיומנויות הנדרשות לעוסקים במקצוע. כך למשל, שולי פנינים ודייגים בעזרת רובה דיג. מצילים נדרשים למיומנויות שחייה גבוהות ומיוחדות לצורך מקצועם. ביולוגים ימיים נדרשים לידע בשחייה ובצלילה לצורך ביצוע מחקריהם. שחייה היא מיומנות נדרשת ללוחמים ביחידות קומנדו ימי. שחייה תחרותית
שחייה תחרותית היא ספורט אולימפי מאז האולימפיאדה הראשונה. בשחייה תחרותית מקובלים ארבעה סגנונות: חופשי, חזה, גב ופרפר ונוספים להם משחי מעורב (הכוללים את כל הסגנונות) ומשחי שליחים. החלוקה למשחים מתבצעת על ידי מספר קריטריונים: מרחק, סגנון, מין ולעיתים גיל. בנוסף ישנה הבחנה בין משחים המתקיימים בבריכה למשחים המתקיימים במים פתוחים. מרבית השחיינים התחרותיים מתמחים בשחייה למרחקים קצרים (50–100 מטר), בינוניים (100–200 מטר), ארוכים (200 מטר ומעלה) או בשחייה במים פתוחים, בסגנון אחד או שניים. ביהדותהמקורות היהודיים מדברים במפורש על חובת האב ללמד בנו שחייה.[9] בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד א' נכתב: ”תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים.[10] רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות” ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
