|
שמחה בלאס
שמחה בְּלַאס (בפולנית: Symcha Blass; 27 בנובמבר 1897 – 18 ביולי 1982) היה ממציא, מהנדס מים ישראלי, פעיל ציוני, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב בשנות ה-30 ובשנות ה-40, ממייסדי מקורות ויוזם תוכניותיה עד למוביל הארצי, "יועץ הממשלה לענייני המים" בישראל בשנותיה הראשונות, מייסד תה"ל, ראש המתכננים של מוביל המים הארצי, יוזם ההשקיה בטפטוף וממציא הטפטפות, יחד עם בנו ישעיהו. ילדות, לימודים והמצאה בצבא פוליןשמחה בלאס, נצר למשפחות רבנים (דור שמיני לגאון מווילנה), סוחרים ובעלי אחוזות יהודים, נולד בוורשה שבפולין, שהייתה אז בשליטתה של האימפריה הרוסית. בגיל ארבע עבר עם הוריו (ממשפחות חסידי גור) לאחוזה בסקריהיטשין, שעל גדות הבוג המערבי הנשפך אל הוויסלה, שהייתה שייכת במשותף לסבו מצד אמו, חיים רוטנברג, ולאחיו, (מצאצאי המהר"ם מרוטנברג ובני אחיו של יצחק מאיר אלתר בעל החידושי הרי"ם). בגיל 8 עבר עם הוריו ומשפחתם לאחוזת רוזבוזין (Rozwozin) שבצפון פולין, הגדולה מבין עשר אחוזותיו של אלעזר בלאס, סבו זקנו מצד אביו. בשנת 1910 חזר עם משפחתו לוורשה. הוא קיבל חינוך חסידי, למד לימודי קודש אצל מלמדים ולימודי חול אצל מורים וסטודנטים. בגיל 17 התחיל ללמוד לראשונה מקצועות ריאליים. התקבל לטכניון ע"ש וולברג ורוטבנד בוורשה והצטיין בלימודיו. בסוף שנת 1918, בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הפולנית השנייה, נפסקו הלימודים בטכניון והוחל בגיוס מתנדבים לצבא. בהיותו ציוני מילדותו, הקדיש את הזמן, שהתפנה עם הפסקת הלימודים, לפעילות ציונית. בראשית 1919 נקרא לשירות בצבא הפולני שם המציא עבור חיל האוויר מכשיר מטאורולוגי למדידת עוצמת הרוחות וכיוונן. הודות ל"מכשיר הרוחות" הורשה, במקביל לשרותו הצבאי, להשלים את לימודי השנה השלישית באותו הטכניון, שחודשו בסוף 1919. בשנת 1920, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, התקדם הצבא האדום עד לפאתי ורשה. אלפי חיילים יהודים, ובהם בלאס, נכלאו במחנה הסגר ביבלונה, לאחר מסע תעמולה בו נטען כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. לאחר שלושה שבועות שוחרר. לאחר שחרורו מהצבא ב-1920, סיים את לימודי השנה הרביעית בטכניון. "החלוץ", המצאת מכונת שתילהבלאס היה ציוני עוד מגיל צעיר ולמעשה, כל חייו הוקדשו למטרה זו. בהיותו בוורשה, השתתף במשמרות הגנה על יהודים ועל רכושם מפני פורעים, בפעילות למען פועלי ציון ובהקמת חוות ההכשרה בגרוכוב (בשטח שהיה ליד ורשה והיום הוא בתוך העיר). נבחר למרכז "החלוץ" בפולין, שם הכיר את אליהו דובקין, אחיה של אשתו לעתיד. בסיום לימודיו בטכניון, בחר בפרויקט גמר יוצא דופן: מנוע בעירה פנימית באמצעות ספירט, משום ש"בארץ ישראל אין נפט ויניעו את המנועים בספירט", שיופק משעורה. אולם, עוד לפני שהחל בפרויקט זה, נודע לו שבארץ ישראל אין די שעורה אף בשביל הבהמות, וכך סר חינו של פרויקט זה, והוא פנה לפרויקט אחר. עוד בשנת 1918, נכח בהרצאה של מנהיג הבונד, ולדימיר מדם, בוורשה בה "הוכיח" מדם, בהסתמכו על המנהיג הציוני ארתור רופין, כי ארץ ישראל לא תוכל לקלוט, גם בעוד שנים רבות, אלא אחוז קטן מיהודי העולם. לאחר זמן, קרא[1] בלאס כי בסין מגדילים את יבולי החיטה פי 5 על ידי שתילת החיטה, במקום זריעתה. לפיכך, החליט לשנות את פרויקט הגמר שלו מ"מנוע שרפה פנימית" ל"מכונת שתילה" ובשנים 1921–1930 הפנה את עיקר מאמציו לפיתוח המכונה. הוא הגיע לברלין, שם קיבל עידוד מדייוויס טריטש, פעיל ציוני ידוע, וכן סיוע כספי מולדימיר טיומקין לפיתוחה של מכונת השתילה, ורשם עליה מספר פטנטים. עידוד נפשי מצא אצל השליחים מארץ ישראל. אחד מהם, דוד בן-גוריון, אף ביקר בחדרו בברלין, שם הוביל את המכונה כשהוא אוחז ביצוליה. המכונה פעלה מבחינה טכנית ואף נמכרה למספר רוכשים. בשנת 1927 עלה בלאס לארץ ישראל, וניסה את מכונת השתילה בקיבוצים עין חרוד ודגניה ב'. בשנת 1928 נקרא לברלין על ידי דייוויס טריטש, בעקבות התעניינות במכונת השתילה, שבאה לאחר ניסיונות מוצלחים בגרמניה ובהולנד. בסופו של דבר, לא נקלטה המצאה זו בשוק, מסיבות כלכליות. את תקופת מכונת השתילה מסכם בלאס: "בתשע שנות חיים לא תרמתי לתקומת ישראל".[2]  שורה עליונה: לוי אשכול, מנחם אוסישקין, שמחה בלאס, ברל כצנלסון שורת ביניים (מימין): פנחס רוזן, אליעזר קפלן שורה תחתונה: פנחס ספיר, אברהם גרנות, אברהם הרצפלד, ארתור רופין, צבי שריב מפעלי מים ותוכניות בארץ ישראל 1930–1948  בשנת 1930 חזר לארץ ישראל עם אשתו יהודית לבית דובקין, אותה נשא בביאליסטוק, והחל לעסוק בתכנון מפעלי מים. תוכניתו הראשונה, אמת מים לקיבוצי עמק הירדן, דגניה ב' ובית זרע, הושלמה בשנת 1931. תוכניתו לאמת המים הפחיתה את עלות המים והגדילה את כמותם ובכך אפשרה הקמת קיבוץ נוסף באזור, את אפיקים. בשנים הבאות הפך משרדו של בלאס למתכנן המים העיקרי להתיישבות העובדת. הוא תכנן מפעלי מים אזוריים ומקומיים בעמק הירדן, בעמק חרוד,[3] ובכל רחבי ארץ ישראל. חלק מהמפעלים שתכנן ניתן היה להקים רק לאחר קום המדינה. בשנים 1935 ו-1936 החל לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת "מקורות", שהוקמה בשנת 1937 על ידי לוי אשכול, שפעל להגשמת רעיונותיו של בלאס.[4] על פי תוכניותיו הוקם המפעל הגדול הראשון של "מקורות", שהופעל ב-1938, "מפעל הקישון", שסיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים ועירוניים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל), וכן להדר הכרמל ולהר הכרמל. בלאס היה המהנדס הראשי של "מקורות" ויוזם תוכניותיה, מראשיתה ועד להקמת המדינה. ביולי 1939 הגיש לד"ר ארתור רופין, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, "פנטסיה" להשקיית הנגב, שהכין לבקשתו. לשם כך, שכר מטוס אימונים פתוח ממנו סקר את אזור הנגב הצפוני. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. אולם, רק השלב הראשון לווה בתוכנית מפורטת.[5] בראשית מלחמת העולם השנייה, חיבר תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-12 בפברואר 1941. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.[6] בדצמבר 1942 השתתף בסיור בערבה, שארגן יוסף ויץ מהקרן הקיימת לישראל.[7] הערבה הייתה אז "אזור מוגן" ואסור בכניסה ללא רישיון. בסיור זה השתכנע, בניגוד לאחרים, במציאת מים בערבה, דבר שהביא אותו מאוחר יותר לקדוח ולמצוא מים בערבה.[8] ב-14 באפריל 1943[9] הציג בלאס את הנוסחה המפורטת הראשונה של תוכניתו למוביל המים הארצי בפני אליעזר קפלן, אברהם גרנות, ברל כצנלסון, לוי אשכול ופנחס ספיר. באותה שנה סיים את ספרו "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי", ובו מפורטת תוכניתו לפיתוח כל מי ארץ ישראל: הירדן, הירמוך, הירקון, מי מעיינות, מי בארות, מי שיטפונות, מי ניקוז ומי ביוב וכן 300 מיליון מ"ק ממי הליטני.[10] הבדל עיקרי בין תוואי התוכנית שהוצעה אז על ידי בלאס לתוואי התוכנית שבוצעה לאחר קום מדינת ישראל היה שהמוביל הארצי המתוכנן עבר דרך בקעת הירדן בעוד שהתוואי בתוכנית שבוצעה לאחר קום המדינה עבר דרך רצועת החוף. ההסבר לתוואי מתוכנן זה היה הרצון לעבור באזור בלתי מיושב על ידי ערבים (הבקעה), שם ניתן לתכנן הקמת יישובים יהודיים, בעוד שתוואי אזור החוף היה רצוף יישובים ערבים. לאחר הקמת המדינה, נמנעה האפשרות לעבור דרך הבקעה (שהייתה בשליטת ירדן) בעוד שאזור החוף היה בשליטת ישראל.[11] תכנן בתש"ז (1946) את קו המים ל-11 הנקודות, שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים. העיד בפני ועדת החקירה של האו"מ "אונסקופ" ושימש יועץ למשלחת הסוכנות היהודית לאומות המאוחדות בדיונים על גבולות המדינה היהודית שהוצעה בתוכנית החלוקה.  תוכנית הולכת מי הים התיכון לכנרת ולים המלחבתוכנית למוביל המים הארצי, שהוצגה בשנת 1943 בפני ראשי היישוב וכפי שנכתב גם בספרו של בלאס "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי", הביא בלאס גם תוכנית לייצור חשמל במסגרת מפעל הידרואלקטרי (גרסה מוקדמת של תעלת הימים). לפי תוכנית מפעל המים הארצי, יועדו כל מי הירדן להילקח עוד ממקורתיהם, צפונית לכנרת כדי לשמש להשקיה. זאת כדי למנוע הפסד מים שפירים על ידי התאדות בכנרת ולנצל את היתרון האנרגטי שבתפיסת המים בשטח גבוה יותר הסמוך למקורותיהם. כדי למנוע התייבשות הכנרת וים המלח וכדי לייצר חשמל הידרואלקטרי, הציע בלאס לבנות תעלה שתביא מי ים מן הים התיכון לכנרת (מנקודה דרומית לעכו ודרך מנהרה שתעבור בגליל התחתון). מים כנרת ועד ים המלח ימשיכו מי הים לעבור בבקעת הירדן דרך שורה של אגמים מלאכותיים ותעלות עד לים המלח. לכל אורך מוביל זה של מי הים התיכון ועד לים המלח יוקמו טורבינות שינצלו את הפרש הגבהים שבין הים התיכון לים המלח. תוצאת לוואי של תוכנית זו הייתה גם המלחת הכנרת.[12][13] לאחר הקמת המדינהבמלחמת העצמאות: ייצור נשק, מים לירושליםבמלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת העצמאות, עסק, במשרדו הפרטי, בייצור נשק במסגרת "תע"ש חוץ" (תעשיית נשק של ההגנה שמחוץ לתעשייה הצבאית): פּיאַט (מטול חי"ר נגד טנקים), להביור (שנקרא אז "זורק להבות"), מרגמה 6 אינץ', מוקשים ועוד. על פי בדיקה של חיל החימוש, שנעשתה ב-1991, נמצא כי בטנק הסורי השרוף בדגניה ממלחמת העצמאות נמצאו חדירות המתאימות לפצצות מטול פיאט. אם כך הדבר, נראה שהנשק בו נפגע הטנק יוצר על ידי בלאס. מתחילת ההפוגה הראשונה (11 ביוני 1948), תכנן את "מפעל השילוח", שסיפק מים לירושלים הנצורה בדרך בורמה, העוקפת את לטרון. המפעל בוצע על ידי "מקורות" בצינורות שקנה בלאס בסוף 1945 בארצות הברית, ללא אישור הסוכנות היהודית, ואשר רכישתם מומנה בלית ברירה על ידי בנק אנגלו-פלשתינה (בנק לאומי) והיו משועבדים לו. בלאס מספר על זיכרון לא נעים שהיה לו ממפעל זה, כאשר בנייתו התעכבה בשל ויכוח על המימון שהתנהל, בעת שירושלים סבלה מחוסר מים, בין ארבעה מוסדות: הבנק לא היה מוכן לשחרר את הצנורות מבלי שיובטח לו תשלום, שר האוצר אמר שזה עניינה של עיריית ירושלים, עיריית ירושלים אמרה שזה עניין לאומי ו"מקורות" טענה שהיא רק מבצעת ואינה אחראית למימון. הקמת התשתית הממשלתית למערכת המים בישראל שמחה בלאס עם אריק ג'ונסטון, "שגריר המים" של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר על רקע בקעת הירדן עם קום המדינה סגר את משרדו הפרטי והקים את אגף המים במשרד החקלאות, בראשו עמד 4 שנים (1948 –1952). בשנת 1949, לאחר השתלטות צה"ל על אילת, הורה בלאס על הקדשת כל תקציב הקידוחים הארצי לקידוחים בערבה ואף לחרוג בהרבה מתקציב זה, כדי לספק מים ליישוב, שנאלץ להתפיל מי ים לשתייה בעלות גבוהה.[14] עוד בשנת 1949, נמצאו בבאר אורה מים, ששימשו את אילת בשנים הראשונות. בהמשך, נמצאו מים נוספים שאפשרו את הקמת יטבתה ויישובים נוספים בערבה. אגף המים במשרד החקלאות, בראשות בלאס, הכין את תוכנית ייבוש החולה, שבוצעה על ידי הקרן הקיימת לישראל באמצעות קבלן זר. בלאס חיבר אף תזכיר בשם "י"ג עקרונות חוק המים", ששימש בסיס לחוק המים. בשנת 1952, עם סיום עבודתו כמנהל אגף המים במשרד החקלאות, מונה ליועץ הממשלה לענייני המים, כדי להמשיך ולשמור את מעמדו הממלכתי הבכיר, גם לאחר שעזב את שירות המדינה ועבר לחברת תה"ל (תכנון המים לישראל) הממשלתית (הממשלה – 52%, הסוכנות – 24%, הקרן הקיימת – 24%), אותה הקים וניהל. הוא השתתף במשלחת הישראלית, בראשות משה שרת (1954) ובראשות לוי אשכול (1955), לדיונים עם אריק ג'ונסטון "שגריר המים" של נשיא ארצות הברית בנושא חלוקת זכויות המים בין ישראל לבין שכנותיה. בדיונים, התנגד לוויתורים להם הסכים אשכול, אולם, בסופו של דבר, נדחו הצעותיו של ג'ונסטון על ידי מדינות ערב. המוביל הארצי   לאחר שהעלה תוכניות מוקדמות של מפעל המים הארצי, עוד לפני קום המדינה, הקים, בשנת 1950, במסגרת אגף המים של משרד החקלאות, את "הוועד לתכנון מפעל המים הארצי", בראשו עמד, וכן מועצה מייעצת של מומחים בעלי שם בין-לאומי. בשנת 1952 אושרה הקמת החברה הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ), אותה ייסד ואשר היה מנהלה הראשון. הקמת תה"ל התבקשה על ידי בלאס על מנת להשיג עצמאות מינהלית וכדי לצמצם את הבירוקרטיה, שהגבילה את הפעילות המקצועית באגף המים של משרד החקלאות. לתה"ל הועברו תפקידי תכנון וביצוע מאגף המים וכן ממחלקת התכנון של "מקורות". בתה"ל המשיך לעמוד בראש תכנון מפעלי המים (המוביל הארצי, קווי ירקון-נגב) ולהיות מופקד על ביצוע השלבים הראשונים (תשעה אגמי ניסיון, מפעל ירקון-נגב, מינהרת עילבון, הטיית הירדן). ב-2 בספטמבר 1953 הכניסה תה"ל שני מחפרים משוריינים לאזור המפורז הגובל בסוריה להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה ב-28 באוקטובר 1953 בעקבות תלונת סוריה למועצת הביטחון. בלאס השתתף ויעץ למשלחת לאו"ם בראשות השגריר אבא אבן, שייצגה את ישראל בדיונים במועצת הביטחון. ב-19 ביולי 1955 חנך הנשיא יצחק בן-צבי את קו ירקון-נגב, שנבנה על ידי תה"ל. ב-9 בפברואר 1956 אישר הוועד לתכנון מפעל המים הארצי שבראשות בלאס את תוכנית המוביל הארצי,[15] וב-29 בפברואר נתנה המועצה המייעצת של המומחים הבין-לאומיים את הגושפנקה הסופית לתוכנית. ב-28 במרץ 1956 חנך בלאס את מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, מנהרת עילבון. בלאס כתב את הפרק "פיתוח אוצרות המים בא"י" בכרך ו' (ארץ ישראל) של האנציקלופדיה העברית. התפטרות וביקורתביוני 1956 התפטר בלאס מתפקידיו כמנכ"ל תה"ל וכיועץ הממשלה לענייני המים. זאת, לאחר שהתנגדותו להפרדת אגף הביצוע מתה"ל, לא נענתה, ולאחר שעיכב משך חודשים, לבקשת ראש הממשלה דוד בן-גוריון,[16] את ההתפטרות. נקודות עיקריות של הביקורת של בלאס על מדיניות המים שננקטה בניגוד לדעתו הן:
השקיה בטפטוףבראשית שנות ה-30, ביקר בלאס בביתו של איש העלייה השנייה אברהם לובזובסקי בחדרה, שהראה לו עץ שגדל "בלי מים". כאשר התבונן בלאס סביב העץ, ראה כי האדמה לידו יבשה, אולם, מחיבור של צינור בקרבת מקום נוטפות טיפות מים. לאחר שהתפטר מתה"ל וחזר למשרדו הפרטי, החל לעסוק בפיתוח הרעיון שנזרע בשנות ה-30 אך החל לנבוט בשנות ה-50. בשנים 1959–1966 קידם את השימוש בשיטת ההשקיה בטפטוף, ויחד עם בנו ישעיהו, שהמציא טפטפות חדשות ופורצות דרך לזמנו, עסק בפיתוחן, בניסוין ובהחדרתן לשוק החקלאי בארץ וגם בעולם. בשנת 1959 הותקנה מערכת ניסיונית ראשונה של השקיה בטפטוף, ובשנים הבאות פותחה השיטה ושוכללה והגיעה להיקף מסחרי. ב-8 באוגוסט 1965 חתמו שמחה בלאס ובנו ישעיהו על הסכם עם קיבוץ חצרים בדבר הקמת חברה משותפת, נטפים, אליה העבירו את כל הידע, את זכויות השימוש בפטנטים ואת מערכות הייצור והשיווק של הטפטפות שהוקמו על ידם.[17] חברת "נטפים" החלה לפעול למעשה ב-1 בינואר 1966. "נטפים" לוותה במשך מספר שנים על ידי שמחה בלאס ובנו. לאחר זמן רכש קיבוץ חצרים את חלקו של בלאס ב"נטפים", ומאוחר יותר גם את חלק בנו. המוטיבציה הראשונית של בלאס לעסוק בטפטפות הייתה החיסכון במים, אולם כבר בשנות ה-60 הראשונות, התברר שיתרונות ההשקיה בטפטוף גדולים הרבה יותר. יישום השיטה גרם למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והוביל לחיסכון במים ולהגדלת היבולים. פעילות ציבוריתלאחר התפטרותו, פתח בלאס מחדש את משרדו לתכנון מפעלי מים. הוא הצטרף לוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפא"י והקים את המחלקה לעובד האקדמאי בהסתדרות,[18] בראשה עמד בשנים 1956–1959. הוא התפטר מתפקיד זה לאחר שלא ראה תכלית בפעולתו בהסתדרות. בשנת 1958 קיבל מהטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור למדעים טכניים" על פועלו בפיתוח המים בישראל.[19] בלאס השתייך לתנועת העבודה והיה תומך מובהק של בן-גוריון. הוא היה מזוהה עם מפא"י ואף הוצג מטעמה ברשימות מועמדים שונות. בשנת 1965, יחד עם יתר תומכי דוד בן-גוריון, השתתף בהקמת רפ"י בה היה פעיל. לאחר מכן תמך ברשימה הממלכתית עד פרישת בן-גוריון ב-1970. יזם את הקמת המועצה הטכנית של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל ועמד בראשה בשנים 1959–1969. בתקופה זו פרסמה המועצה 24 עבודות בנושאים הנדסיים. שמחה בלאס נטמן בבית הקברות נחלת יצחק. הותיר אחריו שלושה בנים (יצחק, ישעיהו, חיים) ונכדים. הוא אחיו של השחמטאי משה בלאס וסבו של רב-אמן בשחמט בהתכתבות ד"ר אורי בלאס. רחוב בתל אביב נקרא על שמו בסמוך אל בניין הנהלת מקורות. ספריו
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
