|
שאול ביבר
 .jpg) שאול ביבר (29 בנובמבר 1922 – 20 ביולי 2013) היה פזמונאי, מחזאי, במאי ומפיק ישראלי. מלוחמי ומפקדי הש"י והפלמ"ח ולאחר מכן מאושיות התרבות והבידור בישראל. נחשב לאבי הלהקות הצבאיות. ביוגרפיהביבר היה בנם הבכור של שפרה ולֶיְבּוש ביבר (בשמו העברי: לב-איש רביב), ולו אחות צעירה, צפרה. ביבר הציג עצמו כמי שנולד בקריית ענבים, אך למעשה נולד בחו"ל, בעת שהוריו עשו דרכם לארץ ישראל.[1] ילדותו עברה בקיבוץ קריית ענבים, עד שבשנת 1930, בהיותו בן שמונה, עברה משפחתו לשכונת קריית שמואל שבטבריה, שם ניהל אביו את סניף "תנובה".[2] בתקופת מגוריו בעיר רכש את השפה הערבית והיכרות קרובה עם הפולקלור המזרחי. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי בעיר, עבר להתחנך בכפר ילדים שליד עפולה, ובהמשך עבר ללמוד בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה, והמשיך בבית הספר החקלאי כדורי. לימודיו בכדורי השפיעו באופן מכריע על חייו. במהלך לימודיו הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולארגון "ההגנה". היה מראשוני המתנדבים לפלמ"ח. שימש מ"כ, ומאוחר יותר כמ"מ, לאחר שסיים את קורס המ"מים ב-1944, שבו חולקה לראשונה סיכת המ"מ הקיימת עד היום ומשמשת מוטיב מרכזי בכל סמלי צה"ל. היה מפקד המחלקה הערבית שהוקמה לצורך מודיעין ביישוב הערבי בארץ ובארצות ערב השונות. בין היתר השתתף בשנת 1945 בפריצת מחנה עתלית[3]. בשנת 1946 עבר השתלמות להכשרתו כמלווה מעפילים במפעל ההעפלה והיה המלווה בספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" בפברואר 1947, בפיקודו של ימאי הפלי"ם יוסל'ה דרור. ביוני 1948 חזר ארצה באוניית הרכש "מיסטרלה", בפיקודו של בן ירושלמי, וזאת לאחר תקופה שעשה באירופה בה היה מפעילי המוסד לעלייה ב' ומערכת הרכש. במלחמת העצמאות היה לתקופה קצרה למפקד פלוגת הג'יפים בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב. לימים נרתם לפעולת חינוך בצה"ל, תחילה בגייסות השריון ואחר כך במטכ"ל: בשנות ה-50 היה קצין החינוך של חיל השריון, המייסד והמפיק של להקת גייסות השריון (בדרגת רב-סרן), ומ-1964 ראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי (בדרגת סגן-אלוף). מקובל לראות בו את אבי הלהקות הצבאיות. הביא לאוזני היישוב בארץ את מיטב הפזמונים שהושרו על ידי הלהקות הצבאיות. היה מכוכבי תוכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול ישראל בשנות החמישים. כתב מספר פזמונים, בהם "אוכל" ("אוכל, קדימה אוכל!") והלחין את "הוא פשוט שריונר" למילים של יורם טהרלב. כמו כן כתב מערכונים לבומבה צור, גדי יגיל ואחרים. ב-1962 השתתף בכתיבת התסריט לסרט חבורה שכזאת. בשנת 1970 השתחרר מצה"ל, והתמנה למנהל מחלקת האירועים של מרכז ההסברה. בשנת 1971 גייס אותו עוזי נרקיס לסייע בקליטת אמנים עולים.[4] כתב את המחזמר "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" וכן את סיפורי "עלילות אבו לַיש", שהתפרסמו בשלהי שנות ה-50 ב"במחנה נח"ל" וב-1975 ראו אור כספר. ערך את "העמדה הקדמית" - סיפור ההגנה בכפר סבא, וכן את "ממחשך לאור יום" - סיפור ההגנה בגוש דן. תרם צ'יזבטים לספר "ילקוט הכזבים" והוא אחד מגיבוריו (תחת הכינוי "עופר"). בשנת 2008 זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל "ימי זמר". בשנת 2011 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו. נפטר ב-20 ביולי 2013, בגיל 90, ונטמן בבית הקברות גבעת השלושה. על מצבת קברו נכתב: "הייתי שאול ביבר הייתי בפלמ"ח". במסגרת מיזם הנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב, הוצבה ביולי 2017 לוחית זיכרון לזכרו של ביבר בכניסה לבית בו התגורר ברח' צבי שפירא 17 בתל אביב. משפחהבשנת 1963 נישא לאורנה לבית גרינברג,[5] בהמשך דוברת המועצה הישראלית לצרכנות,[6] ממנה נולדו לו שלוש בנות: יעל - מורה ומנהלת בית ספר,[7] מיכל - ציירת ומורה לציור[8] ותמי. בהמשך נישא לנורית הוד - מורה לשיטת אלכסנדר, ממנה נולד בנו (שהכיר רק בבגרותו) רמי הוד - מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית וממנהלי המכינה הקדם-צבאית החילונית בארי וארגון כוח לעובדים.[9] ספריו
עריכה והשתתפות
קישורים חיצוניים
על יצירתו:
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
