|
פוסידוניוס
פוסידוניוס מרודוס או מאפאמיה (ביוונית: Ποσειδώνιος ο Ροδος או Ποσειδώνιος ὁ Ἀπαμεύς; 135 לפנה"ס לערך – 51 לפנה"ס) היה פילוסוף סטואי, פוליטיקאי, אסטרונום, גאוגרף, היסטוריון ומורה יווני, שנחשב לאיש האשכולות הגדול של דורו. חייופוסידוניוס נולד למשפחה יוונית באפאמיה, עיר רומית על נהר אורונטס שבצפון סוריה. הוא מת ברומא או רודוס. פוסידוניוס השלים את חינוכו באתונה, שם למד אצל פנאיטיאוס (אנ'), ראש האסכולה הסטואית שם. הוא התיישב בשנת 95 לפנה"ס באי רודוס, ושם קנה לו שם בזכות מחקריו והפך לאזרח המדינה. פוסידוניוס נטל חלק פעיל בחיים הפוליטיים ברודוס ואף זכה להחזיק במשרת הפריטנייס (אנ') (נשיא לשישה חודשים) של רודוס. הוא שירת כשגריר ברומא בשנים 87–86 לפנה"ס (תקופת מריוס וסולה). כאינטלקטואלים יוונים אחרים, ראה פוסידוניוס ברומא כוח מייצב בעולם של סערות, וקשריו הטובים עם המעמד השליט במדינה נתפשו אצלו לא רק כנכונים והגיוניים מבחינה פוליטית, אלא גם כחשובים לצורך מחקריו המדעיים. התחככותו במעגלי הממשל אפשרה לפוסידוניוס לנסוע ברחבי המערב, מעבר לגבולות השליטה הרומית, מסע שלא היה אפשרי עבור נוסע יווני בלי תמיכה רומית. פוסידוניוס ערך מספר מסעות ברחבי העולם הרומי ומעבר לגבולותיו ליוון, ספרד, אפריקה, איטליה, סיציליה, דלמטיה, גאליה, ליגוריה וצפון אפריקה, וכן לחופיו המזרחיים של הים האדריאטי. בשנת 100 לפנה"ס לערך, יצא למסע לאורך חופו המערבי של הים התיכון, ככל הנראה בדרך היבשה, דרך מרסיי עד קדיס, במהלכו אסף סיפורים על ההינטרלנד, מבלי להיכנס עמוק מדי לפנים הארץ. הוא ערך תצפיות מדעיות ותרבותיות וחזר דרך הים לרומא.[1] בשהותו בספרד, על חוף הים האטלנטי בגלאדס (היום קדיס) חקר פוסידוניוס את הגאות והשפל. הוא מדד את הגאות במשך לפחות חודש.[1] הוא הבחין בכך שהגאות היומית מקושרת למיקום הירח בשמים וכי הגאות החודשית למחזור הירח, והעלה השערות באשר לקשר בין המחזור השנתי של הגאות וימי השוויון והימים הארוכים והקצרים של השנה. בעת שהותו בגאליה, חקר את הקלטים ותיאר את שראה בלשון ערה: אנשים שקיבלו תשלום כדי שיתירו לחתוך את גרונם להנאת הציבור, ומסמור גולגולות לדלתות כמזכרות ניצחון. אבל הוא ציין שהקלטים כיבדו את הדרואידים, שבהם ראה פוסידוניוס פילוסופים, והסיק שאפילו בין הברברים "הגאווה והתשוקה הפראית מפנים מקומם לחכמה, וארס ניצב נפעם מול המוזות". פוסידוניוס כתב מסה גאוגרפית על ארצות הקלטים. המסה אבדה, אך מניחים כי הייתה אחד המקורות שבהם השתמש טקיטוס בספרו "גרמניה". כתביו של פוסידוניוס הפכו אותו לסמכות מובילה כחוקר והוציאו לו שם ברחבי העולם היווני-רומי, עד שצמחה סביבו אסכולה ברודוס. נכדו יאסון, בנו של מנקרטס מניסה, הלך בעקבותיו והמשיך את האסכולה שלו ברודוס. למרות שלא הרבה ידוע על אופן ארגונה של האסכולה, ברור כי פוסידוניוס נהנה מזרם קבוע של תלמידים רומים ויוונים. פוסידוניוס מת בשנת 51 לפנה"ס, ככל הנראה ברומא או רודוס. מחקריואף לא אחד מבין חיבוריו הרבים של פוסידוניוס שרד.[2] כ-300 קטעים מתוכם ועדויות עליהם שרדו מפוזרים ברחבי הספרות ההלניסטית והלטינית, בחיבורים פילוסופיים, בדוקסוגרפיות על פילוסופים, היסטוריות ואוספים של אנקדוטות, ואף בכתביהם של סופרים נוצְרים מתקופות מאוחרות יותר.[3] רשימת החיבורים פרי עטו של פוסידוניוס, שיש עליהם עדות לגבי שמותיהם, כוללת 24 חיבורים באורכים שונים. הארוך מביניהם הוא "היסטוריות", שכלל 49 או 52 ספרים.[4] עם זאת, ניתן לומר כי רשימה זו מייצגת רק חלק קטן מיצירתו.[5] פוסידוניוס זכה לתהילה ברחבי העולם היווני-רומי בזכות שליטתו במגוון רחב של תחומי ידע, בדומה לאריסטו וארטוסתנס. הוא ניסה ליצור מערכת מאוחדת של מחשבה ויקום, שתספק מדריך והסבר למכלול ההתנהגות האנושית. בין השאר כתב פוסידוניוס על פיזיקה (כולל מטאורולוגיה וגאוגרפיה פיזית), אסטרונומיה, אסטרולוגיה וניבוי עתידות, סייסמולוגיה, גאולוגיה ומינרלוגיה, הידרולוגיה, בוטניקה, אתיקה, לוגיקה, מתמטיקה, היסטוריה, היסטוריה של הטבע, אנתרופולוגיה וטקטיקה. מתוך עבודותיו שרדו רק קטעים קטנים, למרות שהכותרות והנושאים שלהן עדיין ידועים.[6] פוסידוניוס סבר כי הפילוסופיה היא החקר הנעלה ביותר, שכל ענפי החקר האחרים כפופים לו. שלושת חלקיה, על־פי הארגון הסטואי, פיזיקה (פילוסופיה של הטבע, מטפיזיקה ותאולוגיה), לוגיקה (כולל דיאלקטיקה) ואתיקה, נתפשו בעיניו כשלושה חלקים של שלם, המוצא לו מקבילות בעולם הפיזי ובהיסטוריה האנושית. למרות שהחזיק בעמדות סטואיות, לא היסס פוסידוניוס לרעות גם בשדות פילוסופיים אחרים, כמו כתבי אפלטון ואריסטו. הוא היה הסטואיקן הראשון שנטש את התורה האורתודוקסית לפיה התשוקות הן שיפוטים מוטעים וטען כי השקפתו של אפלטון ביחס לנשמה נכונה, כלומר, שהתשוקות מובְנות בנפש האדם. מטרת האתיקה, מבחינתו, הייתה להציע דרכים להתמודד עם התשוקות ולהשיב את ההיגיון לעמדת שליטה. לפי תפישתו של פוסידוניוס שוררת ביקום "סימפתיה" בסיסית וקשרי אהדדי בין כל חלקי העולם, משמיים לארץ, כחלק מתכנון רציונלי המאחד את כל האנושות ואת כל הדברים ביקום, אפילו אותם דברים הנראים נפרדים בזמן ובמקום. בניגוד למורו פנאיטיאוס, סבר פוסידוניוס כי תאוריית הסימפתיה הקוסמית תומכת באמונתו בניבוי עתידות – אם באמצעות אסטרולוגיה ואם באמצעות חלומות נבואיים – כסוג של ניבוי מדעי. בתחום האסטרונומיה שרדו השקפותיו של פוסידוניוס באמצעות מסה שכתב קלאומדס "על התנועות המעגליות של הגופים השמימיים", שבו הפרק הראשון בספר השני הועתק ברובו, ככל הנראה, מפוסידוניוס. פוסידוניוס סבר כי השמש פולטת כוח חיים החודר לעולמנו. הוא ניסה למדוד את המרחק והגודל של השמש. בשנת 90 לפנה"ס העריך פוסידוניוס כי היחידה האסטרונומית היא a0/rE = 9893, שיעור הקטן בחצי מהנכון. במדידת גודל השמש, עם זאת, הוא הגיע למספר הגדול ומדויק יותר מזה שטענו לו אסטרונומים יוונים אחרים ואריסטרכוס. פוסידוניוס חישב גם את גודלו וריחוקו של הירח. נוסף על־כך, בנה פוסידוניוס אורריה, מתקן מכני להדמיית מסלולי הכוכבים, שהיה עשוי להיות דומה למנגנון אנטיקיתרה. האורריה של פוסידוניוס, לפי קיקרו, הציגה את התנועה היומית של השמש, הירח וחמישה הכוכבים הידועים האחרים. תהילתו של פוסידוניוס יצאה למרחקים במיוחד אחרי שפרסם בשנות השמונים של המאה הראשונה לפני הספירה את "אודות האוקיינוס והאזורים השכנים". עבודה זו הציגה לא רק את הידוע עד כה בתחום הגאוגרפיה, אלא גם סייעה בפופולריזציה של התאוריות שלו בדבר הקשרים בפנימיים בעולם, שנועדה להראות איך כל הכוחות משפיעים זה על זה ואיך הקשרים הפנימיים נוגעים גם לחיים האנושיים. בחיבור זה הציג פוסידוניוס בקיאות בגאוגרפיה, אסטרונומיה, אנתרופולגיה ומתמטיקה. החיבור שימש כמקור עיקרי לסטראבון, ששימר חלקים חשובים מתוכו.[7] עבור הרומים, הייתה בתאוריה של פוסידוניוס בדבר השפעת האקלים על אופיים של אנשים חיזוק לתפישה שלפיה לרומא, השוכנת באקלים הממוזג של איטליה, תפקיד עולמי חשוב, ביחס לעמים השוכנים במקומות החמים והקרים יותר, אם כי ב"גאוגרפיה של הגזעים" שלו לא טען פוסידוניוס כי ישנו הבדל בסיסי בין הרומים לעמים הפחות מתורבתים. האתנוגרפיה שלו על העמים והשבטים הקלטיים התבססה בחלקה על ביקוריו בשוליה הדרומיים של הטריטוריה הקלטית סביב מרסיי, אולם רובה הסתמכה על שמועות ומקורות מוקדמים.[1] פוסידוניוס מדד את היקפו של כדור הארץ על בסיס מיקום הכוכב קאנופוס. כפי שמסביר קלאומדס, פוסידוניוס השתמש ברום של קאנופוס בשמיים כדי לקבוע את ההפרש בקו הרוחב בין רודוס ואלכסנדריה. בגלל שגיאות תצפית ועובדות, התוצאה שלו הייתה 240,000 סטדיות, מספר הקרוב למדי לערך האמיתי.[8] כמו פיתיאס לפניו, האמין גם פוסידוניוס כי הגאות נגרמת על ידי הירח. פוסידוניוס טעה, עם זאת, בסיבה שנתן לכך. הוא סבר כי הירח הוא עירוב של אוויר ואש וייחס את הסיבה לגאות לחומו של הירח הגורם למים להתרחב, אך לא במידה מספקת לאדותם. באמצעות התוצאות שקיבל במדידותיו, יכול היה להפריך תאוריה של סלאוקוס מסלאוקיה (אנ') בנוגע להשפעת הירח.[1] בכתביו ההיסטוריים הנרחבים המשיך פוסידוניוס את ההיסטוריה של העולם של פוליביוס בתארו את האירועים בין 146 ל-88 לפנה"ס – תקופה שבה נמשכה התרחבות האימפריה הרומית, התפתחות שפוסידוניוס ראה בעין חיובית. התיאור ההיסטורי של פוסידוניוס אינו נוקט גישה מרוחקת ועובדתית בנוסח פוליביוס, אלא מנסה למצוא את הקישור הפנימי בין העובדות ההיסטוריות והנפש האנושית והנסיבות הפיזיות הכוללות. כך, לדוגמה, קישר פוליביוס בין האקלים החם בחצי האי ערב ובין האופי האתני או הלאומי של האנשים שם. השפעתופוסידוניוס נהנה ממוניטין בעולם היווני-רומי והוא מצוטט בהרחבה אצל כותבים מתקופתו כמו קיקרו, ליביוס, פלוטרכוס, סטרבון, קלאומדס, סנקה הצעיר, דיודורוס סיקולוס, ואחרים. בזמנו, גם סגנון כתיבתו הרטורי והמסולסל זכה לתשבחות, אך זה איבד את חינו בעיני בני הדור זמן קצר אחרי מותו. פוסידוניוס נהנה מידידותם ואהדתם של כמה מאנשי השם ברומא בתקופה המאוחרת של הרפובליקה. קיקרו נסע לרודוס ושמע מהרצאותיו בשנת 78–77 לפנה"ס והשניים המשיכו להתכתב אחרי כן. "de finibus" של קיקרו משקף במידה רבה את תורתו האתית של פוסידוניוס, בעקבות פנאיטיאוס. פוסידוניוס פגש גם את פומפיוס, כאשר זה שימש שגריר ברומא, ופעמיים כאשר ביקר פומפיוס ברודוס, בשנת 66 לפנה"ס בזמן מסע נגד הפירטים ושוב בשנת 62 לפנה"ס, בזמן מסעו במזרח. כמחווה של כבוד לפילוסוף, הורה פומפיוס להנמיך את הפסקס, סמל סמכותו, לפני דלתו של פוסידוניוס. אנשי שם אחרים מרומא שביקרו ברודוס היו ולאיוס, קוטה ולוקיליוס. תלמי התרשם מהתחכום שבמדידות של פוסידוניוס, שפיצה על החזר האור העובר דרך אוויר דחוס יותר קרוב לאופק, ואימץ את תוצאותיו בנוגע למדידת קוטר כדור הארץ, במקום המדידות המוקדמות והמדויקות יותר של ארטוסתנס, דבר שהוביל לאימוץ החישוב השגוי למשך 1,500 שנים אחרי כן. בהכללה, עם זאת, דומה כי בני דורו של פוסידוניוס, ובני הדורות הבאים, התרשמו הרבה יותר מרוחב היריעה של ידיעותיו וכתביו של פוסידוניוס, אך מאחר שרבים מרעיונותיו אינם מקוריים, ערכו היה יותר לקסיקלי מאשר פילוסופי. פוסידוניוס על היהודיםבספרו האפולוגטי של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון",[9] מוזכר פוסידוניוס כאחד משני הסופרים (יחד עם אפולוניוס מולון) ש"נתנו יסוד לעלילות אפיון" (הסופר המצרי האנטישמי) והוקיעו את היהודים על כך שאינם מכבדים את האלים של האחרים, בעוד שהם עצמם טפלו שקרים, בדו "חרפות מוזרות" והוציאו "כזבים" על בית המקדש בירושלים. יוסף טוען כי פוסידוניוס, מולון, ואחריהם אפיון, היו להוטים לסנגר על מעשיו של אנטיוכוס אפיפנס ותירצו את מלחמתו ביהודים ושוד בית המקדש בעזרת "עלילות שקרים" על המקום הקדוש, בין היתר על הימצאותו במקדש של פסל של ראש חמור, שהיהודים סוגדים לו (עלילת החמור), ומנהג יהודי של חטיפת אדם יווני לצורך קורבן אדם (עלילת הדם). יוסף בן מתתיהו תוקף את המעלילים וכותב כי "אלה הם דברי שקרים לשמם הכתובים ברשע ובזדון למען הוליך שולל את האנשים... בדברי נבלה אשר אין כמוהם לרוע, נסו האנשים האלה להבאיש את ריחנו". אם סיפור כניסת אנטיוכוס למקדש אכן הופיע אצל פוסידוניוס, נראה כי המקור שלו היה טימוכארס, היסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי מהמחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס.[10] אולם נראה כי החיבורים המדוברים לא היו בידיו של יוספוס והאשמתו את פסידוניוס ומולון מקורה דווקא באפיון עצמו, שכדי לשוות סמכות רבה יותר לעלילותיו, הצביע על שורשיהן בחיבוריהם של שני קודמיו ברי הסמכא. אין אף מקום בחיבוריו של יוסף, שבו הוא מראה היכרות ישירה עם חיבוריו של פוסידוניוס ולכן לא ידוע באיזה מחיבוריו כתב על המקדש היהודי. ניתן להניח כי מדובר בחיבורו ההיסטורי, אלא שמכיוון שחיבור זה מתחיל היכן שפוליביוס מסיים, כלומר בשנות ה-40 של המאה ה-2 לפנה"ס, העלילות שיוספוס רמז עליהן לא מתאימות לתקופה המדוברת, שהרי העימות בין אנטיוכוס ליהודים התרחש כ-20 שנה קודם לכן ומשום כך יש להניח כי פוסידוניוס כתב על הפולחן היהודי בחלק אחר של כתביו ההיסטוריים. בספרו "גאוגרפיקה"[11] מביא סטראבון את טענתו של פוסידוניוס כי התושבים סביב ים המלח הם מכשפים, שמתיימרים להשתמש בלחשים כדי לחלץ את האספלט מגושי החומר שהוצאו מהים, בנוסף לשימוש בשתן ו"נוזלים מסריחים אחרים" שהם שופכים על הגושים. לטענת הכישוף אין אף מקבילה אצל סופרים אחרים. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
