he מצבה

ערך זה עוסק בלוחות אבן המציינים קבורה או זיכרון. אם התכוונתם לאבן פולחן מתקופת המקרא, ראו איסור הקמת מצבה.

"מילותיו האחרונות: לא עוד מלחמות עבורי" – כיתוב על מצבה בבית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים, בהר הצופים

מצבה היא לוח אבן, עץ או מתכת המשמש לשתי מטרות:

מצבת קבורה – לציון מקום בו נטמן נפטר. על המצבה מציינים, על-פי-רוב, את שם הנפטר, תאריך לידתו ותאריך פטירתו ולעיתים מוסיפים כמה מילים המייחדות את האדם שנפטר.
מצבת זיכרון – לאזכור של אירוע או אדם מסוים. מצבת מעין זאת יכולה להבנות בצורות ובגדלים שונים.

לעיתים מוסיפים סימן או פסל למצבה, כדי להעיד על דתו של הנפטר: מגן דוד ליהודים, צלב ופסלי ישו לנוצרים, סהר למוסלמים, פסלי בודהה לבודהיסטים וכו'.

מצבות קבורה ביהדות

במקרא הופיעו המצבות במטרה לציין מקום קבורה כמו למשל, ציון מקום קבורתה של רחל בידי יעקב^[1], או אבשלום שהקים לעצמו מצבה עוד בחייו^[2]. כמו כן, מצבות הוצבו לצורך חתימת הסכם בין שני צדדים. בספר בראשית מסופר על המצבה שהקים יעקב לציון ההסכם שערך עם לבן^[3] יהושע בן נון הציב שתים עשרה אבנים בגלגל.^[4] מצבה מופיעה במקרא כשם כללי לאתר פולחן.^[5]

במקורות ההלכה המצבה מכונה "נפש": ”המלוין אותו אומרין לו לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות” (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק רביעי, הלכה ד'); ” רבי נתן אומר: בונין לו נפש על גבי קברו. פירוש הרמב"ם: ונפש הוא הבנין שעושין על הקבר והוא נקרא ציון בלשון הקדש ובנה אצלו ציון.” ( משנה, סדר מועד, מסכת שקלים, פרק ב', משנה ה').

ישנם מנהגים שונים המשתנים מעדה לעדה לגבי מועד קביעת המצבה, כאשר המנהג הנפוץ ביותר הוא לאחר שלושים יום ממועד הפטירה.

בבתי קברות יהודים באירופה נפוצות מצבות המונחות אנכית מעל הקבר, בעוד בארץ ישראל ובקהילות יהדות ארצות האסלאם נהוגה מצבה אופקית.

על המצבה נהוג לכתוב בחלקה העליון את המילים "פה נקבר" (פ"נ), או לפעמים "פה טמון" (פ"ט), ולאחריהן שמו של הנפטר ושמות הוריו (לעיתים, במיוחד במצבות על קברן של נשים מוזכר גם שם בן הזוג), תאריך הפטירה העברי ומספר מילים המתארות את הנפטר. בתחתית המצבה מופיעים לעיתים קרובות ראשי התיבות ת.נ.צ.ב.ה. (=תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים), בעקבות דבריה של אביגיל לדוד (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק כ"ט).

נהוג לציין את קברותיהם של כהנים בסמל של צורת הידיים בעת שמברכים את ישראל, ואת קברותיהם של לויים בסמל של נטלה, בגלל זכותו של הלוי ליטול לידיים של הכהן לפני הברכה.

לפי חלק מפוסקי ההלכה, ובהם הרב עובדיה יוסף, אין לכתוב על המצבה תאריך פטירה לפי הלוח הגרגוריאני, אלא רק את התאריך העברי.^[6] בג"ץ, לעומת זאת, פסק ברוב דעות שעל חברה קדישא להתיר כתיבת תאריך פטירה לפי הלוח הגרגוריאני למי שחפץ בכך.^[7]

קריאת נוסח מצבת קבורה לפי הגמרא^[8] יכול לגרום לשכחה, לפי האריז"ל אין בעיה כשהכיתוב שוקע, בספר יוסף אומץ^[9] הביא שהמנהג להניח אבן על המצבה ובכך אין בעיה.

לאחר השואה נעשה רווח המנהג לחקוק על גבי מצבתו של נפטר יהודי שמות של קרובי משפחתו, קרבנות השואה, אשר מקום קבורתם לא נודע, על מנת שבכך תקום מצבה כלשהי להם.

בבתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל הונהג עיצוב אחיד למצבות - המצבה היא תבנית אבנים נמוכה הממולאת אדמה, כדי לאפשר שתילת צמחים בה (אם כי חלק ממשפחות הנופלים בוחרות לכסות אותה בלוח אבן). בראש המצבה מונחת אבן מצבה שבה חקוקים פרטיו של הנופל על פי מתווה אחיד.

מצבות קבורה בעולם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במקרים רבים מצבות מספקות מידע רב ערך על התרבות המקומית בזמן בניית המצבות.

דוגמה לכך היא מצבות הסטצ'ק שבבוסניה-הרצגובינה, שהוכרו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2016, בזכות העדות הייחודית שהן מספקות לתמהיל התרבותי שהיה באזור זה בימי הביניים - בין סגנונות עיצוב מוסלמים, מסורות נוצריות ושילובם של סמלים מהמיתולוגיה הקדם-נוצרית של הקבוצות האתניות שחיו באזור. בדוגמה זו למדו החוקרים רבות על ההיסטוריה והמורשת של קבוצות אתניות אלו, בהתבסס על המצבות שבנו לאורך תקופה ארוכה.