|
האקדמיה השוודית
האקדמיה השוודית (שוודית: Svenska Akademien) היא אגודה מדעית הפועלת בשוודיה מאז 1786 ונמנית עם האגודות המדעיות שנוצרו בצו מלכותי שוודי. מטרתה, לפי תקנונה, היא "קידום הטוהר, הכוח והנשגבות" של השפה השוודית. היא בוחרת אישים שלהם היא מעניקה שורה של מענקים בתחומים נחשבים ובהם, מאז ראשית המאה ה-20, פרס נובל לספרות – מה שהופך אותה לאחד מהגופים הספרותיים המשפיעים בעולם. מספרם הקבוע של חברי האקדמיה הוא 18 (מלבד כאשר אחד מהם נפטר וטרם נבחר לו מחליף), ועל כן היא מכונה "השמונה עשר" (De Aderton). היסטוריה ב-20 במרץ 1786 הודיע המלך גוסטב השלישי, שאת השראתו קיבל מצרפת - אז המדינה המצליחה שבחזית אירופה, כי החליט לייסד ”אגודה של שמונה-עשר אדון וגבר, למען הסדרת כללי הלשון השוודית וטיפוחה, כמו גם לקידום משמעת הרהיטות והשירה השוודית: אגודה זו הלא תישא מעתה ועד עולם את השם האקדמיה השוודית”. אותם 18 אנשים ייבחרו מבין שלוש קטגוריות: סופרים של ספרות יפה, משכילים, ואנינים[1], מטרה שמשתקפת במוטו של הגוף החדש, "ברק וטעם" (Snille och smak). המלך גוסטב גם מינה בעצמו 13 מהחברים, וחמשת הנותרים נבררו על ידי אנשי-אמונו. נוסח התקנון אף הוא חובר במידה רבה על ידי המלך עצמו, והוא מזכיר את זה של האקדמיה הצרפתית. על פי התקנון, שנכתב בשוודית עתיקה, המשימה העיקרית תהיה לעסוק בקידום ושימור "הטוהר, הכוח והרוממות" של השוודית (בשפה המודרנית מעריכים כי הפירוש הוא "בהירות, משמעות וכבוד"). על מנת להשיג זאת, הוחל בהוצאתו לאור של מילון האקדמיה השוודית, ואורגנו תחרויות מתאימות כמו גם ראשיתה של מסורת שנתית להענקת פרס לאישיות שוודית בולטת. החנוכה נערכה ב-5 באפריל 1786 ב"בית הבורסה" שבעיר העתיקה של סטוקהולם. כבר מההתחלה הייתה שאיפה לפרסם מילון שישמש כלי-מנחה שיחתור להמשך ההתפתחות והעידון של השפה, זאת לא הוגשמה אלא כעבור כברת זמן ניכרת. המוטו של האקדמיה השוודית מורכב משתי תכונות: "ברק וטעם". הראשונה מבקשת להצביע על הכוח היוצר של הכישרון, המבריקוּת; והשנייה על ההון האינטלקטואלי, הנדרש כדי לייצר את ההשראה. לפי מכתמי ההיסטוריה של האקדמיה עצמה, נוסחה זו כוללת לפיכך הן היבט אפוליני והן דיוניסי. מצבה של האקדמיה לא היה טוב לאחר מותו של גוסטב השלישי ב-1792. שלוש שנים אחר כך הושעתה פעילות חברי הארגון למשך שנתיים. חרף כל זאת, המשיך מעמדה של האקדמיה להתקיים כסמכות העליונה בשוודיה בסוגיות ספרותיות ולשוניות. בשנות העשרים של המאה ה-19 הואטה עשייתו של הארגון, במידה רבה בשל התקפות מצד חברים קודמים כנגד הזרמים החדשים. בראש שמונה עשר חברי האקדמיה עומד "מזכיר קבוע". המלך גוסטב השלישי קבע כי המזכיר הקבוע ישב על כסאו למשך כל חייו, אולם זה נזנח עם השנים. המזכיר הקבוע הראשון, הפילוסוף נילס פון רוסנסטיין (von Rosenstein), החזיק במשרה לאורך תקופת שיא של 38 שנים (בין 1786–1824) ולקראת הסוף היה גם עיוור וגם סנילי, אולם תיפקד היטב בעבודתו. המזכיר השלישי, הסופר הברון ברנהרד פון בסקו (von Beskow; מזכיר בשנים 1834–1868), היה בעל כוח רב ושיפר את מעמד המוסד. לאחר מותו באה תקופה של חוסר במנהיג אמיתי, שנמשכה עד לכניסתו של המשורר קרל דוד וירסן (Wirsén) ב-1884 לתפקיד המזכיר הקבוע. במהלך העשור העוקב נסקה הספרות השוודית, אם כי לא בדרך שזכתה לאהדתו של וירסן, מה שהביא לצמצום בפופולריות שלו מצד הדור הצעיר של אנשי הרוח. בתחילת המאה ה-20 התקבל הכלל שלפיו המזכיר הקבוע יפרוש לכל המאוחר כשימלאו לו 70, אם לא באה החלטה אחרת מצד האקדמיה. מאז 2009 מאוישת משרת המזכיר הקבוע בידי ההיסטוריון פיטר אנגלונד (Englund), שהחליף את חוקר הספרות הוראס אנגדאהל (Engdahl). ב-1910 היו האקדמיה וחבריה מטרה לביקורת עוינת, בעקבות פרשה שזכתה לשם "סכסוך סטרינדברג", שבמהלכה ניטש פולמוס אינטלקטואלי חריף בין המחזאי אוגוסט סטרינדברג - שהרבה לבקר את המלך קרל השנים עשר, לצד מוסדות שוודיים נוספים, לבין המשורר וחבר האקדמיה-לעתיד ורנר פון היידנסטם. ב-1912 החליף אריק אקסל קרלפלט את וירסן כמזכיר קבוע, ותקופת כהונתו בת 18 השנה ניכרה בטילטול המוסד ובמודרניזציה שלו, תהליכים שפתחו פתח ליוצרים בני הדור החדש. האישה הראשונה שנבחרה כחברה - בעקבות שינוי בתקנון - הייתה סלמה לגרלף, בשנת 1914, חמש שנים אחרי שהייתה האישה הראשונה שקיבלה מידי האקדמיה את פרס נובל לספרות. החל מ-1914 משתמשת האקדמיה השוודית בקומה העליונה של "בית הבורסה" לכל התכנסויותיה. במבנה זה שכנה לפנים הבורסה לניירות ערך של סטוקהולם. באותו בניין ממוקמת ספריית נובל ומאז 2001 נמצא בו מוזיאון נובל. בשנת 1989 התגלעה מחלוקת פנימית שזכתה לשם "פרשת סלמאן רושדי", כשמיעוט מקרב חברי האקדמיה פנו בבקשה שהאקדמיה תעמוד מאחורי קריאה לממשלת שוודיה שזו תתערב בסוגיית גזר דין המוות שגזרו המולות באיראן על הסופר סלמאן רושדי. אחד העקרונות הוותיקים של האקדמיה קובע כי היא לא תתבטא בהצהרות בעלות אופי פוליטי. לאור זאת לא יצאה הבקשה לפועל. בעקבות זאת, החליטו שלושה מבין החברים - המחזאי ורנר אספנסטרם (Aspenström), הרופא לארש יילנסטן (Gyllensten) והסופרת צ'רשטין אקמן (Ekman) להפסיק את השתתפותם בעבודת האקדמיה, במחאה על מה שהם ראו כפחדנות מצדה בהקשר עם הפרשה. האקדמיה מצדה הוציאה, לאחר מעשה, הצהרה כללית נגד רדיפת חופש הביטוי, ומרבית החברים כתבו באופן עצמאי לממשלה. סלמאן רושדי אף הוזמן בהמשך לבקר באקדמיה. בשנת 2005 הודיע חוקר הספרות קנוט אנלונד (Ahnlund) מכיסא מספר 7 כי הוא עוזב את עבודתו באקדמיה במחאה על הענקת פרס נובל בשנה הקודמת לסופרת אלפרידה ילינק, החלטה שעליה אמר כי היא "החריבה את ערכו של הפרס"[2]. חברי האקדמיהבאקדמיה השוודית 18 חברים בכיסאות ממוספרים. חברים חדשים נבחרים בהצבעה חשאית בקרב חברי האקדמיה עצמם. חברות היא למשך כל החיים, ולא ניתן לפרוש. עם זאת, בסמכות המוסד להוציא משורותיו חבר שנחשב כמי שסרח, אם עבר על החוק, הפר צו מוסר או שבר את החשאיות. מדי חצי שנה נבחרים "דירקטור" ו"קאנסלר" (מקבילים ליו"ר וסגן-יו"ר בהתאמה). אחד מהחברים ממונה כ"מזכיר קבוע", לכהונה עד גיל 70. עובדת היותם של החברים מנועים מן האפשרות להשתחרר מהתפקיד אם הם מעוניינים בכך עוררה לא מעט פולמוס. אחת ההשלכות של תקנת ה"חברות לכל החיים" היא שכיסאו של "עריק" לא יאויש בטרם הוא ימות. הפתח בתקנון שמאפשר, מנגד, לאייש כיסא בעקבות סילוק ביוזמת האגודה לא תאם אף לא אחד מארבעת המקרים הנוכחיים שתוארו לעיל. שני כיסאות - של אקמן ואנלונד, נותרים עד עתה ריקים. חברי האקדמיה הנוכחיים, לפי מספר כיסא: (בסוגריים שנת היבחרם)
ב-1957 קנה דאג המרשלד, מזכ"ל האו"ם וחבר האקדמיה השוודית, בית חווה בחוף הדרומי של סקונה, כמעון קיץ. האגף הדרומי של הבית שמור עד ימינו כבית נופש עבור שמונה עשר חברי האקדמיה. פעילות חברי האקדמיה מתכנסים ל-30 מפגשים בשנה. פרסים
הוצאה לאור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||
