גלבוע נולד בשנת 1917[1][2][3] בשם ברל פלמן, במשפחה יהודית בעיירה ראדזיבילוב, (כיום ראדיביליב) באזור ווהלין באוקראינה, אז תחת השלטון הרוסי. הוא למד עברית מילדותו, תחילה בבית ספר עברי ואחר כך בגימנסיה "תרבות". גלבוע עלה לארץ ישראל בשנת 1937, ועסק במגוון עבודות שהיו מקובלות על החלוצים באותה תקופה, ביניהן חציבה, חקלאות, בניין ועוד. בשנותיו הראשונות בארץ שהה בקסטינה, גבעת השלושה, פתח תקווה ומקומות נוספים.
את סימן החיים האחרון מבני משפחתו שנשארו באוקראינה קיבל בשנת 1941.
גלבוע התנדב לשירות בצבא הבריטי, במסגרת פלוגות ההובלה העבריות. במסגרת זו שירת במצרים, צפון אפריקה ואיטליה. בסוף יוני 1945 הגיע יחד עם הבריגדה היהודית וחיילי יחידתו[4] להולנד לעיר סכבנינגן שנחרבה כולה במלחמה, שם התחילו גלבע וחברו זליג פוסק לאסוף חומרים על חללי הבריגדה היהודית ברחבי אירופה. עם תום הלחימה שהה עם היחידות העבריות באירופה והשתתף בהעלאת עקורי השואה לארץ ישראל, דרך נמלי איטליה.
בתום שירותו בצבא הבריטי היה בין מייסדי החבורה הספרותית "חבורת הרעים", והשתתף ב"ילקוט הרעים", קובץ ספרותי שהוציאה החבורה. שותפיו לחבורה היו מי שלימים ייקראו סופרי דור הפלמ"ח. החל משנת 1941 פרסם משיריו בבמות ספרותיות שונות בארץ, וכן בעיתונות הבריגדה בעת מלחמת העולם.
אמיר גלבוע השתתף בקרבות מלחמת העצמאות, ומשנת 1955 עבד כעורך בהוצאת הספרים "מסדה", שם ערך ספרי שירה, ספרי ילדים ועוד. בעבודתו זו המשיך עד צאתו לגמלאות בשנת 1980.
את שירו הראשון בעברית, "כי אז אצעק", פרסם ב-1941 בעמוד השער של "דפים לספרות" בעריכתו של אברהם שלונסקי. גלבוע פרסם כתריסר ספרי שירה. בין ספריו היותר ידועים: "כחולים ואדומים", "שירים בבוקר בבוקר", "שבע רשויות". כמו כן פרסם ספר ילדים שזכה לתפוצה נרחבת, "איש המים של גילי". אחדים משיריו גם הולחנו וזכו לפופולריות כשירים מולחנים. המפורסם מביניהם הוא השיר "שיר בבוקר בבוקר" המוכר יותר בשם "פתאום קם אדם" שהלחינו גידי קורן ושלמה ארצי וביצע שלמה ארצי. השיר הפך לאחד מסמלי תנועת המחאה למען צדק חברתי ב-2011.
גלבוע זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1982 בזכות "שירתו האישית, המקורית, המאחדת סגנון אישי מובהק עם לשון התרבות של העם" ועל ש"פילס דרכים באמנות הפיוט".
אופיר מינץ-מנור מצא כי שירתו של גלבע הושפעה באופן מכריע מספרות הפיוט, כפי שהוא מוכרת במחזור האשכנזי שהכיר גלבע בילדותו. בנוסף על שירים ספציפיים שהושפעו מפיוטים כמראה כהן, אהלי אשר תאבת ואז רוב נסים הפלאת בלילה, הוא סבור כי סגנונו הכללי של גלבע הושפע מהסגנון הפיוטי ועל כן יש לפיוט מעמד מרכזי בפרשנות שירת גלבע והבנתה בכלל.[6]
1984 - פרס אוניברסיטת ניו יורק ע"ש בילהה וישראל ניומן - לאחר מות המשורר.
הנצחה
ב-17 באפריל1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר תחת הכותרת "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 14 סופרים וסופרות, ביניהם אמיר גלבע.[7] כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לגלבע ושמה הופיע גם-כן על הבול עצמו.[8]
^רחל ויסבורד, בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך (האוניברסיטה הפתוחה: 2002), עמ' 192
^אמיר גלבוע, חגית הלפרין, אילן ברקוביץ (ע), נספח: ציר הזמן והמקומות שבהם נכתבו שירי "הנה ימים באים", הנה ימים באים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 171-2. (בעברית)
.jpg)
