מבחר מאיוריו של ויליאם בלייק לספרי הנבואה שלו, בהם כלולים למשל, ואלה, או ארבע הזואות, מילטון: שיר בשני ספרים, אירופה: נבואה, אמריקה: נבואה וירושלים: האצלתו של הענק אלביון.
ארבע הצורות הגאומטריות העיקריות (מעגל, ספירלה, קווי S וקשתות), המיוצגות באמנות החזותית של ויליאם בלייק, זאת לדידו של חוקר האמנות ומבקר הספרות האמריקאי, ויליאם ג'ון תומאס מיטשל(אנ')[1]לוח מס' 91, סדרת העתקים E, היצירה ירושלים: האצלתו של הענק אלביון. זהו איור שמתחיל במשפט "קל יותר לסלוח לאויב מאשר לסלוח לחבר"[2]. לפי התיאור הבולט של לוח נחושת זה, סיבים או חוטים, הנובעים מהדמות, כנראה אלביון, הדמות הראשית ביצירה, נראים מסובבים עצמם ויוצרים שתי ספירלות, האחת נושאת מגן דוד ואילו השנייה אוזן או אלומותחיטה, כאשר יש לציין ששני סמלים אלו, מגן דוד ואלומות חיטה, שניהם באים לייצג, את היהדות והנצרות ואת יחסי הגומלין ביניהן, תוך התייחסות של בלייק לכתבי הקודש המרכזיים של שתי הדתות, התנ"ך והברית החדשה. זאת לפי ספר שיצא לאור בשנת 1991, בעריכתו של חוקר בשם מורטון פיילי, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הנושא את שם היצירה המקביל והמקורי באנגלית.ויליאם בלייק, הדרקון האדום הגדול והאישה הלבושה בשמש, 1805–1810
ויליאם בלייק (באנגלית: William Blake; 28 בנובמבר1757 – 12 באוגוסט1827) היה משורר, מיסטיקן, צייר ואמן תחריטים בריטי. בלייק, שהיה בלתי מוכר ובלתי מוערך במהלך רוב ימי חייו, נחשב כיום כדמות מרכזית במסגרת המחקר ההיסטורי של השירה והאמנויות החזותיות בעידן הרומנטי. "ספרי הנבואה" רחבי היריעה שלו הביאו את מבקר הספרות בן המאה העשרים, נורת'רופ פריי, לומר לגביהם ”שביחס למעלותיהן הגבוהות, הן יצירות השירה הכי פחות נקראות בשפה האנגלית”[3] ביחס לציוריו ותחריטיו, מוערך כיום בלייק כ"אמן הגדול ביותר שבריטניה אי פעם הצמיחה, עד כמה שניתן להרחיק ולומר", זאת לפי טענתו משנת 2005, של מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס, במאמר הגרדיאן "גן העדן של בלייק".[4] בשנת 2002, בסקר שבוצע על ידי ה-BBC, הוצב בלייק במקום ה-38 ברשימת 100 האישים הבריטים החשובים ביותר בהיסטוריה.[5] על אף שבלייק התגורר בלונדון במשך כל ימי חייו (למעט 3 שנים בהן בילה בפלפהאם).[6] הוא הפיק עבודות אמנות מגוונות ביותר מבחינה נושאית ועשירות בסמלים, אשר אימצו אל חיקן את מושג הדמיון היוצר "כלבושו הגשמי של האל"[7] או "כקיום האנושי עצמו".[8].
על אף שבלייק נחשב כמטורף בעיני בני זמנו, בשל השקפת עולמו האקסצנטרית, הוא מוערך מאוד על ידי מבקרים מאוחרים בני זמננו, זאת בשל כושר הביטוי והיצירתיות הגבוהים שלו, מצד אחד ומן הצד השני, בשל שילובן המוצלח של אותן המגמות, המיסטיות והפילוסופיות, בהן האמין, במסגרת יצירותיו. ציוריו ושיריו סווגו לא אחת, כשייכים לזרם התנועה הרומנטית ואף סווגו כ"פרה-רומנטיים".[9] על אף היותו חסיד נלהב של התנ"ך (מבחינה תאולוגית בלייק האמין בדואליות כדוגמת המרקיוניזם)[10][11] הוא גילה יחס עוין ביותר כלפי הכנסייה האנגלית (למעשה, כלפי הממסד הדתי בכללותו), כאשר הוא העלה על נס ביצירתו, גם אם בצורה חלקית, את רעיונותיהן ומטרותיהן של המהפכות הצרפתית והאמריקאית.[12] אף על פי שמאוחר יותר, הוא דחה רבים מהרעיונות הללו, בעיקר עקב האכזבה מהכיוון האלים אליו פנתה המהפכה הצרפתית, אשר לה הקדיש יצירה שלמה בשם זה, בעלת תשעה חלקים, הוא שמר על יחסי החברות שלו עם הוגה הדעות תומאס פיין והכיר מקרוב את חיבוריו הרדיקליים של המדען והפילוסוף האנגלי ג'וזף פריסטלי.[13] לצד אנשי מחשבה ליברליים אלו, בלייק הושפע מהוגה הדעות והמדען השוודי עמנואל סוודנבורג, אשר על בסיס כתביו האזוטריים נוסדו מספר זרמים נוצריים, סוודנבורגיאניים (אנ'), ומהמיסטיקן הגרמני יאקוב במה.[14][15][16] על אף השפעות ידועות אלו, הייחוד של יצירתו של בלייק הופך את הניסיון להגדירו מבחינה אמנותית לקשה מאוד. חוקר הספרות והאמנות בן המאה ה-19, ויליאם מייקל רוזטי, אפיין אותו כ"מאור מהולל".[17][18].
שיתוף הפעולה של בלייק עם אשתו, קת'רין בושה, היה חיוני מאוד בתהליך היצירה של ספריו. בּוּשֶׁה עבדה כמדפיסה וכאומנית צבעים עבור יצירותיו. ”במשך קרוב לארבעים וחמש שנים היא הייתה האדם שחי ועבד באופן האינטימי ביותר עם בלייק, כשהיא מאפשרת לו לממש פרויקטים רבים, בלתי ניתנים להגשמה ללא עזרתה. קת'רין הייתה אומנית ומדפיסה ברשות עצמה.”, כותב חוקר הספרות אנגוס ווייטהד.[19][20]
תולדות חייו
תחילת חייו
ויליאם בלייק נולד ב-28 בנובמבר 1757, ברחוב ברוד 28 (כיום ברודוויק) שבסוהו, לונדון למשפחה ממעמד הביניים. היה השלישי בין שבעה ילדים[21][22], שניים מתוכם נפטרו בינקותם. הוריו השתייכו לכנסייה פורשת, ייתכן שלכנסייה המוראבית ("האחווה הבוהמית") שנוסדה על ידי ניקולאוס צינצנדורף[23][24]. אביו עסק ביצור גרביים[22]. בלייק נשלח לבית הספר, אולם שהה שם פרק זמן קצר, במהלכו הספיק ללמוד קרוא וכתוב ובגיל 10 החל לקבל חינוך ביתי מאמו קת'רין בלייק (רייט)[25]. אף על פי שמשפחת בלייק השתייכה לכנסייה המוראבית,[26], ויליאם התינוק נטבל כאנגליקני בכנסיית סט. ג'יימס בלונדון[27]. הכיר היטב את התנ"ך ואת הברית החדשה מילדותו וכתבי הקודש נתנו לו השראה ביצירתו האמנותית ובכתיבתו. התנ"ך היווה מקור השפעה מוקדם וניכר על בלייק והמשיך להוות מקור השראה במהלך חייו. ילדותו של בלייק, לפי בלייק עצמו, כללה חוויות דתיות-מיסטיות, למשל: הוא "התבונן בפני האל צמודות כנגד חלונו, חזה במלאכים בינות לערימות השחת, וכן זכה לביקורי הנביא יחזקאל".[28]
כישרונו האמנותי בלט כבר בנעוריו. בגיל 10 החל בחריטת תמונות של עתיקות יווניות, שנרכשו עבורו על ידי אביו, שיטה שהייתה מועדפת בזמנו על ציור. במהלך חריטת תמונות אלו, בלייק נחשף לראשונה לעיצובים בסגנון הקלאסי, באמצעות יצירתם של האמנים רפאל, מיכלאנג'לו בואונרוטי, מרטן ואן הימסקרק ואלברכט דירר. כמות ההדפסים והספרים אשר ג'יימס וקת'רין היו יכולים לרכוש עבור ויליאם הצעיר, מלמדת שהמשפחה נהנתה מרווחה כלכלית ומעושר יחסי, לפחות לפרק זמן מסוים[26]. בהגיעו לגיל 10, הוריו כבר הבחינו בעקשנותו ובנטייתו המרדנית, דבר שהניעם להפסיק לשלוח אותו לבית הספר ובמקום זאת הוא נרשם ללימודים בבית הספר לציור על שם הנרי פרס שבסטרנד[29][30]. הוא קרא בשקיקה נושאים שנגעו ללבו באופן אישי בלבד, דבר שהצביע על דרך התעניינותו הייחודית והבלתי שגרתית. במהלך אותו הזמן, בלייק החל להסתקרן משירה; יצירתו המוקדמת משקפת את הידע אותו רכש מקריאת משוררים כגון בן ג'ונסון ואדמונד ספנסר וכמו כן את היכרותו עם הטקסט המקראי של ספר תהילים.
בית הולדתו ומגוריו של ויליאם בלייק בברוד סטריט 28 (כיום ברודוויק), סוהו, לונדון. בלייק התגורר במקום עד גיל 25. הבניין נהרס ב-1965 כדי לפנות מקום לבנייתו של קומפלקס בניינים חדש[31]
חניכותו אצל ג'יימס באזיר
הארכיטיפ של האל הבורא והיוצר הוא מוטיב ודימוי מוכר ביצירתו של בלייק. כאן, האל הגנוסטי (דמיורגוס, ביוונית), בדמותו של אוריזן, מתפלל בפני העולם אותו חישל. היצירה שירו של לוס היא היצירה השלישית מבין סדרת ספריו המאוירים, עליהם עבד בלייק בשיתוף עם אשתו קת'רין בלייק (באוצ'ר). יצירות אלה ידועות בשמן הכולל, נבואות היבשה
ב-4 באוגוסט 1772, בלייק החל לשמש כשוליה בסדנתו של החרט ג'יימס באזיר (James Basire Sr), אשר הייתה ממוקמת בגרייט קווין סטריט, לונדון, תמורת סכום של £52.10, לפרק זמן של 7 שנים[22]. בסוף תקופת חניכותו, בלייק הפך לתחריטאי מקצועי. יצוין שאין בנמצא שום תיעוד המצביע על מחלוקות או חוסר הסכמות שהתעוררו בין השניים במהלך כל תקופת הכשרתו של בלייק. אולם על פי הביוגרפיה שחיבר פיטר אקרויד, בלייק הוסיף את שמו של באזיר לרשימת יריביו האמנותיים - אולם אז החליט להוציאו מהרשימה[32]. לצד זאת, סגנון החריטה בקווים של באזיר כבר נחשב באותו הזמן למיושן בהשוואה לסגנונות חריטה מקובלים ומהודרים יותר כגון סגנון המצוטינט או סגנון החריטה בנקודות[33]. הועלתה השערה שההתמחות של בלייק בסגנון חריטה מיושן זה, אותו למד אצל באזיר, עמדה בעוכריו כשניסה לקבל עבודות חדשות או הכרה בשלב יותר מאוחר.
כעבור שנתיים, באזיר שלח את חניכו כדי שיצייר העתקים של איורים שהיו תלויים על קירותיהן של הכנסיות הגותיות שבלונדון (ואולי במטרה ליישב מחלוקת שצצה בין ג'יימס פארקר, חניך אחר של באזיר, לבין בלייק). החוויות שעבר בלייק במנזר וסטמינסטר סייעו בגיבוש סגנונו האמנותי ורעיונותיו. מנזר וסמינסטר של ימיו, היה מעוטר בחליפות שריון, בדמויות מצוירות של אנשים מתים ובדמויות שעווה רבגוניות. אקרויד מציין: ”הרושם המיידי שבלייק היה אמור לקבל היה זה של בהירות וצבע דהויים[34].” אולם לא כך היה: הלימוד לפרטי פרטיו של הסגנון הגותי (אשר אותו הוא החשיב כ"סגנון בעל חיות") השאיר חותם ברור באמנותו[35]. באותן שעות אחר צהריים ארוכות, כאשר בלייק בילה את זמנו מצייר סקיצות במנזר, פעילותו הופרעה לעיתים על ידי הנערים מבית הספר וסטמינסטר שבסמוך, אשר הורשו להיכנס למתחם המנזר. הנערים נהגו באופן תדיר להטריד את בלייק וכשאחד מהם ייסר אותו באופן כה בולט, בלייק הכה בנער נמרצות והפילו מאחד הפיגומים לקרקע ”אשר עליה הוא נפל בצורה נוראה ואלימה.”[36] לאחר שבלייק העלה קבילתו בפני הכומר הראשי, הוחלט לאסור על הנערים להיכנס למתחם המנזר[35]. בכותלי המנזר, החלו להתגלות בפניו של בלייק חזיונות רבים כאשר באחד מהם נראו ישו ושליחיו, לצד תהלוכה ענקית של נזירים וכמרים אשר למזמוריהם האזין כביכול בלייק[35].
האקדמיה המלכותית לאמנויות
ב-8 באוקטובר 1779 התחיל בלייק ללמוד באקדמיה המלכותית שבלונדון, ב-Old Somerset House, שבסטרנד, לונדון, אחד ממוסדות האמנות המכובדים בעיר. על אף שתנאי לימודיו לא הצריכו מימון כספי כלשהו, ציפו ממנו לרכוש בעצמו את החומרים במהלך תקופת לימודיו בת שש השנים. שם הוא מרד ב"סגנון הבלתי מהוקצע" של ציירים בני דורו, כגון רובנס, שקודם על ידי נשיאה הראשון של האקדמיה, ג'ושוע ריינולדס. ברבות הזמן, החל בלייק לתעב את גישתו של ריינולדס בנוגע לאמנות, ובמיוחד את שאיפתו למצוא "יופי ואמת כלליים". ריינולדס כתב בספרו Discourses, ש”הנטייה למופשט, להכללה ולקטלוג, היא המעלה הגדולה של המין האנושי”; בלייק השיב, בהערות השוליים לעותק הפרטי שלו, ש”ההכללה הינה נחלתו של האידיוט; היכולת לעסוק בפרטים הינה הדבר היחיד המגדיר כישרון”. בלייק אף תיעב את חסדנותו של ריינולדס, אותה החשיב כסוג של צביעות. כנגד ציור השמן האופנתי של ריינולדס, הוא העדיף את הדייקנות הקלאסית של מקורות ההשפעה המוקדמים שלו, מיכלאנג'לו ורפאל.
דייוויד בינדמן מציע שהאנטגוניזם שגילה בלייק כלפי ריינולדס, איננו נובע דווקא מדעותיו של האחרון כנשיא האקדמיה (כמו בלייק, ריינולדס החשיב את הציור ההיסטורי כז'אנר בעל ערך גבוה יותר מזה של ציורי נוף ודיוקנאות), ”אלא נובע בשל צביעותו, בכך שלא יישם הלכה למעשה את האידיאלים שלו.”[37] ללא ספק, בלייק לא סלד מעצם הרעיון של הצגת יצירותיו בתערוכות האקדמיה, והוא הגיש עבודות שש פעמים במהלך השנים 1780 - 1808.
בלייק אף התיידד עם האמנים ג'ון פלקסמן, תומאס סטות'ארד וג'ורג' קומברלנד, במהלך השנה הראשונה שלו באקדמיה המלכותית. הם חלקו במשותף דעות רדיקליות, כשסטות'ארד וקומברלנד מצטרפים לאגודה למידע חוקתי (אנ').
ב-1782 התחתן בלייק עם קתרין בושה. קתרין הייתה ילדה ענייה שלא ידעה קרוא וכתוב (על הסכם הנישואין חתמה בסימון X). בלייק לימד אותה קרוא וכתוב ואף חנך אותה בחריטה.
בלייק עסק גם בשירה ואוסף השירים הראשונים שלו, Poetical Sketches, יצא לאור ב-1783, בהוצאה עצמית. בלייק ככל הנראה האמין שבעזרת הוצאה לאור עצמית יוכל לחמוק מהרודנות והצנזורה הכנסייתית. ב-1788, בגיל 31, התחיל בלייק להשתמש בטכניקת "חריטת לוחות", השיטה בה הוציא לאור את רוב ספריו. השיטה אפשרה לבלייק להדפיס בעצמו את ספריו ולכלול בתוכם איורים וכתב. בין ספרים אלו נמנים: The Book Of Thel, The Marriage Of Heaven And Hell, Songs of Innocence And Experience ו-Jerusalem. ספריו התבלטו כיצירות אמנות ייחודיות והיוו פריצת דרך רדיקלית בזמנן, לאו דווקא בסגנון ההדפסה הייחודי, אלא בזכות השיח הפואטי והפילוסופי המאפיין אותם.
"שירי תום וניסיון" הוא ספר שירה לירית בן שני חלקים המתייחסים זה לזה באופן דיאלקטי, כך שלכל שיר בחלק הראשון יש שיר מקביל בחלק השני. שירי התום הם שירים שמחים על הדברים הפשוטים ביותר מנקודת המבט התמימה, הלבבית, הרעננה, והספונטנית של ילד; ומשקפים את המצב שלפני חטאו של האדם הראשון. שירי הניסיון שירים נוגים על דברים דומים כפי ניסיון החיים של מבוגר, ומשקפים את המצב האנושי לאחר חטאו של האדם הראשון.
בשירי התום הילד והשיבה לטבע לראשונה קיבלו מקום מרכזי בשירה האנגלית, והם בישרו את השירים הרומנטיים של וורדסוורת' (בספרו "בלדות ליריות"). כתב סטופפורד ברוק: "לחבר שיר נעים זה מהדברים הנדירים ביותר בעולם... להצליח לחבר שירים רבים כאלה, או אפילו חצי תריסר באיכות טובה, שייך רק ליקירי הטבע... בלייק חי בעולם חזיוני משלו בו כל הדברים שמחו ושרו. כל הדברים הנפלאים היו ממשיים עבורו ממש כמו ארץ פיות לילד".[38]
בשירי הניסיון בלייק עוסק בסבל האנושי, ותוך שימוש באירוניה מגנה כל דבר, הסותר את אושרו וטובו של האדם: אכזריות (ההפך מחסד), קנאה (ההפך מרחמים), אימה (ההפך מאהבה), חשאיות (ההפך משלום), ואת הביטויים הדתיים והחברתיים שלהן. בשירים אלו יש ניצנים של המיתולוגיה שתשמש אותו בספרי הנבואה.
בלייק התאפיין בנקודת מבט ייחודית על הדת הנוצרית. ב-1789 הצטרף יחד עם אשתו לכנסייה החדשה של המדען השוודיעמנואל סוודנבורג. בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית בחזיונות, ולא על ידי לימוד. "חזיונות" אלה, אשר היו על גבול ההזיה, היו להתנסויות שהדריכו אותו בחייו. חזיונות אלה החדירו בו אמונה איתנה בדרכו האמנותית, אבל גם הובילו אחרים לכנותו מוזר ואף משוגע.
בספרו נישואי העדן והשאול, התחיל בלייק לפתח מיתולוגיה משלו, שהכילה שלל רב של דמויות כדוגמת אורק, משיח ו-Urizen, האל הרשע. בלייק אהב את שיריו של ג'ון מילטון וניסה כמוהו ליצור הגדרות משלו לגן-עדן ולגיהנום. התשוקה ליצור מחדש את הקוסמוס היא לב עבודתו. המיתולוגיה שלו תיארה לעיתים קרובות את המאבק בין הארה ואהבה חופשית מצד אחד, לבין חינוך נוקשה וערכים מצד שני. בלייק ראה את עצמו כנביא של עידן חדש, וההזדהות שלו עם אהבה חופשית ודמוקרטיה הפכה אותו לגיבור של אומנים מודרניים רבים. ביצירתו The Last Judgement מסכם בלייק במילים ואיורים את המיתולוגיה שכתב.
בתרבות הפופולרית
ג'ים מוריסון, מנהיג להקת הדלתות, קרא ללהקתו בהשראת ספרו של אלדוס הקסלי "דלתות התודעה" ("Doors of Perception"), הקרוי על שם ביטוי המופיע באחד משיריו של בלייק.
בסרט בלייד ראנר (באנגלית: "Blade Runner") שביים רידלי סקוט ויצא ב-1982, מופיעים ציטוטים משיריו של בלייק.
בסדרת ספרי "אלווין מייקר" של הסופר האמריקאי אורסון סקוט קארד המתאר היסטוריה חלופית בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת האזרחים של ארצות הברית מופיעה דמותו של בלייק כסופר נודד המכונה "Taleswapper", "מחליף הסיפורים", בעל כישרון מיוחד להיות עד לאירועים בעלי משמעות היסטורית.
בסרט איש מת (באנגלית: "Dead Man") שביים ג'ים ג'ארמוש ויצא ב-1995, שם הדמות הראשית הוא ויליאם בלייק, אחת הדמויות מאמינה כי הוא לא אחר מגלגול מודרני של ויליאם בלייק.
יצירותיו העיקריות
ויליאם בלייק, אדם וחוה, 1808"סולם יעקב", ציור מאת בלייק המתאר את חלום יעקב, הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו, 1805
Weaving the Word: The Metaphorics of Weaving and Female Textual Production, by Kathryn Sullivan Kruger in which the author discusses in the chapter "The Loom of Language and the Garment of Words in William Blake's The Four Zoas" the poet's usage of words related to the craft of weaving and its social role in the context of Gender Studies, as depicted in his major work, The Four Zoas, Pages 87 – 108, while only a few pages are accessible online ISBN 1-5-75910-527
אתה שומע: עת הזמיר הגיע;
העפרוני, יושב על ערשו הארצי, כעלות
השחר, מאזין דומם; אזי, בזינוק משדה-חיטים מתנופף, בקול
מנהיג את מקהלת היום: טריל -- טריל -- טריל -- טריל --
מעפיל על כנפי-אור אלי המרחב הגדול,
מהדהד כנגד התכלת ונצנוץ כיפת הרקיע,
גרונו הקטון עמל בהשראה; כל נוצה
בצוואר, וחזה, וכנף, רוטטת משפע נשגב,
הטבע מאזין לו בדממה; והשמש הנורא
הנמצא עדיין עלי ההרים, מביט בציפור קטן זה
בענווה רכה, והשתאות, אהבה, ויראה.
אזי, ממקום מסתורן הירוק, כל הצפורים פוצחות בשיר,
קיכלי, פרוש, חוחית, אדום-חזה, וגדרון,
מעירות את השמש מחלומו המתוק עלי ההרים;
הזמיר בוחן שוב את שירו, ולאורך היום
ולאורך הלילה מסלסל בקולו השופע; וכל ציפור-שיר
מקשיב להרמוניה קולית זו בהערצה ואהבה.
^Raine, Kathleen (1970). World of Art: William Blake. Thames & Hudson. ISBN 0-500-20107-2
^ 12The Stranger From Paradise: A Biography of William Blake, Bentley (2001)
^Wilson, Mona (1978). The Life of William Blake (3rd ed.). London: Granada Publishing Limited. p. 2. ISBN 0586082972
^The Longman Anthology of British Literature: Volume 2A: The Romantics and Their Contemporaries. United States: Pearson Education, Inc. 2006. p. 150. ISBN 0-321-33394-2.
^Wilson, Mona (1978). The Life of William Blake (3rd ed.). London: Granada Publishing Limited. p. 3. ISBN 0586082972
