|
האשם אל-אתאסי
האשם אל-אתאסי (בערבית: هاشم خالد محمد عبد الستار الأتاسي, תעתיק מדויק: האשם ח'אלד מחמד עבד אלסתאר אלאתאסי; 1875 – 5 בדצמבר 1960) היה לאומן ומדינאי סורי בולט, אשר כיהן כנשיא סוריה בשלוש תקופות נפרדות: 1936–1939, 1950–1951 ו-1954–1955. ביוגרפיהרקעאתאסי נולד בחומס למשפחה עשירה, מיוחסת ובעלת השפעה פוליטית רבה. הוא למד מנהל ציבורי באקדמיית מולוכייה שבאיסטנבול, אוניברסיטה יוקרתית שבה למדו בני האצולה העות'מאנית. ב-1888, שלוש שנים לאחר סיום לימודיו, החל בקריירה הפוליטית שלו והצטרף למנהל העות'מאני בביירות. עד לנפילתה של האימפריה העות'מאנית בשנת 1918 הספיק אתאסי לכהן כמושל הערים חומס, חמאת, בעלבכ, אנטוליה ויפו, ובכללה תל אביב. הוא פיתח תפיסה לאומית-סורית ובשנת 1920 נבחר ליושב ראש הקונגרס הלאומי הסורי, גוף המקביל במידה מסוימת לבית מחוקקים מודרני. ב-8 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על עצמאות ועל הקמתה של הממלכה הערבית של סוריה, מונרכיה חוקתית בשטחה של סוריה תחת הנהגתו של פייצל הראשון. בתקופה קצרה זו שימש אתאסי כראש ממשלה. אלא שימיה של מונרכיה זו היו ספורים; בהוציאם אל הפועל את הסכם סייקס–פיקו ואת מנדט חבר הלאומים (ר' גם ועידת סן רמו), פלשו כוחות צרפתיים לסוריה. במהלך כהונתו הקצרה פעל לכינון בריתות בין סוריה ומעצמות אירופה, בניסיון כושל למנוע את יישום המנדט הצרפתי. הצרפתים פעלו במהירות כדי לטרפד את עצמאותה של סוריה. הנציב הצרפתי העליון אנרי גורו הציג אולטימטום בפני פייצל: העיר חלב תועבר מיידית לשליטה צרפתית; הצבא הסורי יפורק; הפרנק יהיה למטבע הרשמי בסוריה וממשלת אתאסי תפוזר לאלתר. הניסיונות להגיע לפשרה כשלו, והקבינט של אתאסי פוזר ב-24 ביולי 1920, היום בו הביסו הצרפתים את הצבא הסורי בקרב מייסלון והפכו את המדינה לישות מנדטורית צרפתית. המנדט הצרפתילאחר קיצה של הממלכה הסורית, נפגש אתאסי עם קבוצת נכבדים סורים ממוצא סוני וכונן את הגוש הלאומי, גוף שניקז והוביל את התנועה הלאומית הסורית בעשרים השנים הבאות. הגוש היה למעשה קואליציה פוליטית המורכבת ממספר גורמים, שלכולם מכנה משותף - רצון בעצמאות סורית מלאה תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא בהתנגדות אלימה. מייסדי הגוש היו נכבדים סונים, בעלי אדמות, עורכי דין ופקידים בכירים בממשל העות'מאני, רובם המכריע מהערים הגדולות: דמשק, חלב, חומס, חמאת ולטקיה. אתאסי נבחר כנשיא-קבע של הגוש הלאומי. בשנת 1928 נבחר לנשיא האספה המחוקקת, ועמד בראש הצוות שחיבר את החוקה הרפובליקנית הראשונה של סוריה. האספה פוזרה בידי הנציב הצרפתי העליון במאי 1930, ואתאסי נכלא על ידי הצרפתים למשך מספר חודשים באי ארוואד. לאחר שחרורו, הציג מחדש את מועמדותו לנשיאות אולם הפסיד בסיבוב הראשון של הבחירות. את תמיכתו העביר למועמד העצמאי מוחמד עלי אל-עביד, שהיה לנשיא הגוש בקיץ 1932. נשיאה הראשון של הרפובליקהתחילה תמך אתאסי במשטרו של עביד, ואולם משהחל האחרון למנות אישים פרו-צרפתיים למשרות מפתח (לדוגמה: ראש הממשלה חאקי אל-עזם וראש בית המחוקקים סובחי ברכאת), הביע את התנגדותו. בשנת 1934 פתח עביד במשא ומתן עם צרפת, לפיו סוריה תזכה לעצמאות הדרגתית, ואולם שרשרת ההרים הסורים תיוותר בשליטה צרפתית. אתאסי ביקר את האמנה בחריפות, בהעלותו את הטענה כי עצמאות שאיננה כוללת את כל הטריטוריה הסורית איננה עצמאות כלל. הוא קרא לשביתה בת 60 יום במחאה על ההסכם המוצע. קריאתו זכתה לתהודה רמה ומהומות רחוב התרחשו מדי יום, מה שפגע משמעותית בכלכלה והציג את עביד באור מביך. ממשלת צרפת נאלצה בסופו של דבר להכיר במנהיגי הגוש הלאומי כנציגיו הבלעדיים של העם הסורי, והזמינה את האשם אל-אתאסי לשיחות דיפלומטיות בפריז. ב-22 במרץ 1936 עמד בראש משלחת של בכירי הגוש לצרפת. במשך קרוב לשישה חודשים שקדו על חיבור חוזה צרפתי-סורי שבה תוכרז עצמאותה של סוריה. לפי ההסכם, סוריה תזכה לאמנסיפציה מלאה למשך עשרים וחמש שנה, תוך סיפוח מרב השטחים לידי סוריה רבתי. בתמורה, סוריה התחייבה לתמוך בצרפת בעתות מלחמה, להציע את המרחב האווירי שלה לשימוש צרפתי ולהתיר לצרפתים להקים בסיסים צבאיים בשטחה. קשרים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים נרקמו ואתאסי שב לסוריה כמנצח ב-27 בספטמבר 1936. כשהוא זוכה למעמד של גיבור לאומי, הוא הוכתר לנשיאה הראשון של הרפובליקה הסורית בנובמבר 1936. מלחמת העולם השנייה עם זאת, לקראת סוף שנת 1938 התברר כי אין בכוונתה של ממשלת צרפת לאשרר את הסכם העצמאות, בין היתר לאור החשש כי ויתור על המושבות במזרח התיכון יפגע בה משמעותית אם תפרוץ מלחמה באירופה בינה לבין גרמניה הנאצית. אתאסי התפטר ב-7 ביולי 1939[1], שעה שהצרפתים סירבו להעניק לסוריה עצמאות מלאה ולהסיג את כוחותיהם מהמדינה. במקביל, ההתמרמרות הציבורית נוכח עיכוב מתן העצמאות גלשה לרחובות. התפטרותו של אתאסי באה, בין היתר, גם בעקבות החלטתה של צרפת להעניק לטורקיה את חבל הארץ הסורי אלכסנדרטה, החלטה שעוררה את זעמם של הפעילים הלאומיים הסורים. אתאסי פרש לביתו בחומס והתבודד שנה תמימה, בסרבו ליטול חלק בכל פעילות פוליטית. חוסר יציבות פוליטי, חברתי וכלכלי אפיין את סוריה בשנים שלאחר מכן. ככלל, שנות הארבעים עמדו בסימן מלחמת העולם השנייה והשלכותיה. סוריה נכבשה על ידי כוחות הצבא הבריטי ואנשי ההתנגדות הצרפתיים בראשות שארל דה גול, אשר שחררוה מידי אנשי צרפת של וישי. ואולם הכוחות הצרפתיים לא עזבו את סוריה עד שנת 1946. בניסיון לפייס את הסורים, דה גול הבטיח עצמאות מלאה. הוא ביקר את אתאסי בחומס והציע לו את הנשיאות, בהבטיחו כי צרפת מבקשת לפתוח דף חדש ביחסיה עם סוריה. אתאסי, עם זאת, סירב להצעה, בטענה שניסיון העבר מלמד אותו כי אין לבטוח בצרפת ובהבטחותיה לעצמאות. תחת זאת העביר אתאסי את תמיכתו לשוכרי אל קוותלי, מנהיג דמשקאי מוכר אשר עלה לגדולה תחת חסותו של אתאסי, ועתה התמודד לנשיאות. אתאסי לא השתתף במאבק האחרון לעצמאותה של סוריה מצרפת, אולם הוא תמך במשטר קוותלי (1943–1949). בשנת 1947, שעה שסוריה התמודדה עם משבר ממשלתי חריף, פנה הנשיא קוותלי לאתאסי בבקשה שיקים ממשלת אחדות לאומית. בעקבות האווירה הפוליטית המתוחה והאיבה הגוברת כלפי קוותלי בחוגים הפוליטיים השונים בסוריה, נבצר מהמנהיג הקשיש להתערב ולהושיע את המשטר. הוא אף קרא לקצץ בסמכויות הנשיא אם ימונה לראש ממשלה, ואולם קוותלי סירב. במרץ 1949 הודח קוותלי בהפיכה צבאית שביצע הרמטכ"ל הסורי חוסני א-זעים אשר עמד בראש קבינט של קציני צבא. לאחר הדחתו של א-זעים באוגוסט 1949, בכירים סורים רבים פנו לאתאסי בבקשה שיעמוד בראש ממשלת מעבר שתפקח על בחירות לאומיות והשבת השלטון האזרחי. הוא נענה לדרישה והקים ממשלה המורכבת מנציגי כל המפלגות, ובכללה מפלגת הבעת' הסורית הרדיקלית של מישל עפלק, אשר מונה לשר החקלאות. אתאסי ערך שינוי בחוק הבחירות ולראשונה התיר לנשים להשתתף בתהליך. כהונתו של אתאסי כראש ממשלה ארכה מאוגוסט עד דצמבר 1949. לאחר מכן נבחר בשנית, ב-5 בספטמבר 1950[2], לכהן כנשיא המדינה. כהונה שנייה כנשיא כהונתו השנייה של אתאסי כנשיא הייתה אף סוערת יותר מקודמתה. בהחלטה שעוררה מחלוקת רבה הורה על סגירת הגבול הסורי עם לבנון, במטרה למנוע הצפה של השוק הסורי בסחורה לבנונית. בנוסף, אתאסי הסתכסך עם פוליטיקאים דמשקאים בעקבות תמיכתו בקידום האינטרסים של האצולה החלבית, ובפרט שאיפתם ליצור איחוד פוליטי עם עיראק. הוא תמך במפלגה העממית של חלב ומינה את מנהיגה, נזים אל קודסי, לראש הממשלה. מפלגה זו דגלה בקו פרו-עיראקי נוקשה וביקשה לכונן איחוד מדיני מלא עם בגדאד. בין השנים 1949–1951 התנהלו מגעים ממושכים עם ממשלת עיראק באשר לסוגיית האיחוד. אתאסי אירח בכירים עיראקיים וקיים דיונים בדבר הפרטים הטכניים של האיחוד, מה שעורר את חמתו של אדיב שישכלי, קצין בכיר בצבא הסורי שטען כי אין לשושלת ההאשמית בבגדאד זכות לחלוש גם על דמשק. שישכלי תבע את הפסקתם המיידית של המגעים, ואולם אתאסי סירב להיכנע ללחץ הצבאי. בתגובה, שישכלי אסר את הרמטכ"ל הסורי ומקורבו של אתאסי, סאמי חינאווי, כמו גם קציני צבא אחרים בעלי שאיפות פרו-עיראקיות. לאחר מכן דרש שאחד ממקורביו, קולונל פאוזי סלו, ימונה לשר ההגנה, זאת על מנת לווסת ולדכא את הקו הפרו-עיראקי בסוריה. בחששו מפני התנגשות ישירה עם הצבא, אתאסי קיבל תביעה זו באי-רצון. עם זאת, בדצמבר 1951 החליט ראש הממשלה מערוף אל-דוליבי שלא להעניק לסלו את תיק ההגנה; בתגובה, שישכלי ביצע הפיכה צבאית נוספת, אסר את ראש הממשלה ואת כל חברי המפלגה העממית של חלב. השרים והפוליטיקאים שנודעו בנטיותיהם הפרו-האשמיות הודחו, והפרלמנט פוזר. בתגובה להתפתחות זו, התפטר הנשיא אתאסי ב-24 בדצמבר 1951. התנגדות לשלטון הצבאיבמהלך שנות שלטונו של שישכלי (1951–1954) עמד אתאסי בחזית האופוזיציה, בחוזרו על הטענה כי המשטר אינו חוקתי. הוא נשען על תמיכתם של קציני צבא מודחים, פוליטיקאים פרו-האשמים וחברי המפלגות השונות שהוצאו אל מחוץ לחוק, וקרא למרד לאומי. בפברואר 1954 באה תגובתו של שישכלי: בנו של אתאסי, עדנאן, נאסר, ואילו אתאסי עצמו נשלח למעצר בית בחומס; שישכלי, שהיה מודע למעמדו הציבורי הרם של יריבו, לא העז לפגוע בכבודו ולכלוא אותו. אלא שהמרד המזוין בשישכלי כבר יצא אל הפועל. ב-24 בפברואר 1954, קרס משטרו. שישה ימים לאחר מכן, ב-1 במרץ, אתאסי שב לדמשק ושב לכהן כנשיא. הוא הקים מחדש את ממשלתו של מערוף אל-דוליבי, והשיב את כל פקידי הממשל שהודחו על ידי שישכלי. השנים האחרונותבכהונתו השלישית והאחרונה פעל הנשיא בן ה-80 לדיכוי וריסון השפעתם של קציני הצבא. בנוסף ביקש לדכא את הזרם הפאן-ערבי-שמאלי רדיקלי שסחף את סוריה לקראת סוף שנות החמישים, ואשר התאפיין באידאולוגיה סוציאליסטית, באהדה גוברת כלפי ברית המועצות ובהערצה עיוורת של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. אתאסי התנגד לנאצר ופעל לשווא כדי לנתק את סוריה ממעגל ההשפעה שלו. בניגוד לרוב המנהיגים הערביים, אתאסי האמין כי נאצר היה צעיר, להוט ובלתי מנוסה דיו כדי להוביל את העולם הערבי. הנשיא הסורי דיכא אלמנטים נאצריסטים בשטח מדינתו ואף הסתכסך עם ראש הממשלה סברי אל-עסלי, אותו האשים בניסיון להפוך את סוריה ללוויין מצרי. בשנת 1955 כמעט והסכים לקבל את ברית בגדאד, הסכם אנגלו-אמריקני שמטרתו לבלום ולהכיל את הקומוניזם במזרח התיכון, ואולם אלמנטים נאצריסטיים בצבא הסורי מנעו ממנו מלעשות כן. הוא תמך בעיראק ההאשמית, שמנהיגיה התחרו בנאצר על הנהגת העולם הערבי, והתחבר עם ראש הממשלה העיראקי נורי א-סעיד. אתאסי פיזר לאחר מכן את ממשלת עסלי ומינה את פארס אל חורי, שהחזיק בקו מתון יותר, כראש ממשלה חלופי. חורי נשלח למצרים על מנת להציג בפני נאצר את התנגדותה של סוריה להגמוניה המצרית בעולם הערבי. כהונתו השלישית של האשם אל-אתאסי הגיעה לסיומה בספטמבר 1955, או אז פרש מהחיים הפוליטיים כשבריאותו לקויה ורופפת. בשנת 1956 הואשם בנו עדנאן במעורבות בקשירת קשר עם בכירים עיראקיים נגד משטרו הפרו-נאצרי של שוכרי אל קוותלי. עדנאן נשפט בבית משפט צבאי, הורשע ונידון למוות באשמת בגידה, ואולם גזר דינו הומר למאסר עולם בעקבות התחשבות באביו. הנשיא-לשעבר סירב לבקר את בנו בכלא, כהבעת טינה כלפי המיליטריזציה של המדינה הסורית. הוא מת בביתו בחומס בשנות איחוד הקע"מ, ב-6 בדצמבר 1960. הלווייתו הייתה הגדולה בתולדות העיר חומס. שניים מבני משפחתו של האשם, לואי אל-אתאסי ונור א-דין אל-אתאסי, שימשו אף הם כנשיאי סוריה בשנות השישים. מורשתועל רקע האלימות, הבלבול וחוסר היציבות שאפיינו את ההיסטוריה של הרפובליקה הערבית הסורית בשלושת העשורים הראשונים לקיומה כמדינה עצמאית, האשם אל-אתאסי ניצב כאדם בעל עקרונות, מחויב למערכת השלטון החוקתית ומתנגד לאלימות, לקיצוניות ולשפיכות דמים. דמותו מוערכת על ידי כל השחקנים הפוליטיים בסוריה, והוא נמנה עם הפוליטיקאים הבודדים בני התקופה הטרום-בעת'ית שכובדו על ידי אנשי משטר הבעת'. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
