|
רנדי ניומן
רנדל סטיוארט "רנדי" ניומן (באנגלית: Randall Stuart "Randy" Newman; נולד ב־28 בנובמבר 1943) הוא זמר, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי ופסנתרן יהודי-אמריקאי, זוכה פרס האוסקר כמלחין של פסקול. ידוע בשיריו בעלי הצביון הקליל, החריף והעוקצני לעיתים, ובפסקולים שהלחין לסרטי קולנוע רבים בהוליווד. ניומן ידוע בכישרונו לכתיבת מילים מתוך פרספקטיבה של "דמות" הרחוקה מאוד מחייו שלו עצמו, לעיתים קרובות תוך שימוש בעמדה של מספר לא מהימן. לדוגמה, השיר Sail Away נכתב כפרסומת של סוחר עבדים המעוניין לשכנע עבדים לעבוד איתו; המספר בשיר "מדע המדינה" הוא לאומן אמריקאי המתלונן על כפיות טובה כלפי אמריקה ומציע פתרון אכזרי ואירוני - "Let's drop the big one", כלומר - להטיל את פצצת האטום. אחד מלהיטיו הגדולים "Short People", נכתב מנקודת מבטו של משוגע ששונא אנשים נמוכים. מאז שנות ה-80 ניומן בעיקר כותב מוזיקה לסרטים. בין הפסקולים שהלחין נמנים "צעצוע של סיפור", "פגוש את ההורים" ו"סיביסקיט". ניומן הלחין שישה פסקולים עבור חברת פיקסאר, לשלושת סרטי "צעצוע של סיפור", ולסרטים "באג לייף", "מפלצות בע"מ" ו"מכוניות". ניומן זכה, בין השאר, בשני פרסי אוסקר, שלושה פרסי אמי, וארבעה פרסי גראמי. בשנת 2002 נוסף שמו של ניומן להיכל התהילה של המשוררים האמריקאיים (Songwriters Hall of Fame). באפריל 2013 נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול[1][2]. קורות חייםניומן נולד בלוס אנג'לס למשפחה יהודית-אמריקאית רבת כישרונות מוזיקליים. אמו, אדל "דיקסי" (לבית פוקס), הייתה מזכירה, ואביו, ג'ורג' ארווינג ניומן היה רופא פנימאי, שעסק גם בכתיבת שירים. דודיו, אלפרד, ליונל ואמיל היו מלחיני מוזיקה לסרטים. גם בני דודיו תומאס ודייוויד ואחיינו ג'ואי הם יוצרי מוזיקה לסרטים וכותבי שירים. בינקותו עברה משפחתו לניו-אורלינס שבלואיזיאנה, שם התגוררה משפחת אמו. ניומן חי בניו אורלינס עד גיל 11, ואז חזרה משפחתו ללוס אנג'לס. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בלוס אנג'לס למד ניומן באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). ניומן סיפר שבילדותו חווה אנטישמיות בארצות הברית, ואחד המקרים הראשונים שזכורים לו הוא כשהוזמן על ידי נערה לנשף ריקודים בקאנטרי קלאב בלוס אנג'לס, ואביה ביטל את ההזמנה של ניומן, והסביר לו שבתו לא הייתה צריכה להזמינו כיוון שיהודים לא מורשים להיכנס לקאנטרי קלאב בכלל. פזמונאיניומן כתב את שירו הראשון כבר בגיל 17. השיר הראשון שביצע ב-1961 נקרא Golden Gridiron Boy והוא יצא לרדיו כשהיה בן 18. השיר נכשל, וניומן בחר להתרכז בכתיבה והפקה. בין מבצעי שיריו בשנים אלה ניתן למצוא, בין השאר, את ג'ין פיטני, ג'רי בטלר ואירמה תומאס. שירים שכתב זכו להצלחה מיוחדת בבריטניה, וכמה מהם הגיעו למצעדי הפזמונים שם. באמצע שנות ה-60 היה ניומן חבר לתקופה קצרה בלהקה שנקראה "הטיקיס" ("The Tikis"). לאחר זמן קצר שינתה את שמה הלהקה ל"הרפרס ביזאר", שהתפרסמו בשל שירם מ-1967 - Feelin' Groovy. גם לאחר שעזב את הלהקה המשיך ניומן לנהל מערכת יחסים מוזיקלית קרובה עמה, והציע להם לבצע שירים רבים שלו, כולל השיר Simon Smith and the Amazing Dancing Bear (שבוצע לאחר מכן על ידי אלן פרייס מלהקת החיות, ובוצע גם בתוכנית הראשונה של החבובות על ידי סקוטר ופוזי הדב) וגם את השיר Happyland. (אלן פרייס הפך לאחד המבצעים העיקריים לשיריו של ניומן; לאחר שעזב את להקת החיות והקים להקה משלו ביצע פרייס, חוץ מהשיר האמור, עוד שבעה שירים של רנדי ניומן באלבומו הראשון, מתוך 14 שירים). אלבום הבכורה שלו מ-1968, רנדי ניומן, היה הצלחה בקרב המבקרים, אך לא זכה להצלחה מסחרית. קולו של ניומן וסגנונו הווקאלי לא תאמו בהכרח את המנגינה והמילים של השירים, אך כוחו ככותב כבר בלט. השיר העצוב Davy the Fat Boy והשיר המרגש Cowboy בלטו במיוחד בין שירי האלבום. אמנים רבים, כולל אלן פרייס, ג'ודי קולינס, האחים אברלי, דאסטי ספרינגפילד, פאט בון ופגי לי ביצעו גרסאות כיסוי לשיריו. ב-1970 הקליט הארי נילסון אלבום בשם נילסן שר ניומן, שכולו נכתב והולחן על ידי ניומן. אלבום זה הצליח, וסלל את הדרך לאלבומו הבא של ניומן, 12 שירים. באלבומו החדש נטש ניומן את סגנונו המוזיקלי הקודם, וכלל הפעם נגינה בפסנתר, גיטרה חשמלית ואלמנטים נוספים שנתנו תחושה שונה ומרעננת יותר מהקודם. 12 שירים היה גם הוא הצלחה אצל המבקרים – מבקר הרולינג סטון, רוברט כריסטגאו, הגדיר אותו כאלבום השישי ברמתו בשנות ה-70, אך כקודמו זכה להצלחה מסחרית מעטה. גם באלבום זה הפכו כמה שירים ללהיטים, ביניהם Mama Told Me Not to Come. בשנה שלאחר מכן, האלבום Randy Newman live ייצב את מעמדו כזמר וכותב והוא נכנס פעם ראשונה אל רשימת 200 רבי המכר של המגזין בילבורד - במקום ה-191. האלבום Sail Away שיצא ב-1972 הגיע למקום 162 ברשימת הנמכרים של בילבורד, כשהשיר Sail Away הופך לחלק מהרפרטואר של ריי צ'ארלס ולינדה רונסטאדט. You Can Leave Your Hat On, שנכתב מנקודת המבט של פטישיסט מיני, קיבל גרסאות כיסוי של ג'ו קוקר, טום ג'ונס ואחרים. השיר Lonely at the Top (בודד בפסגה) המתאר את חייו הבודדים של כוכב פופ מצליח, נכתב במקור עבור פרנק סינטרה, שדחה אותו מכיוון שחשב שהקהל לא יבין את האירוניה שבו. ניומן הציע את השיר לאומנים נוספים ולבסוף החליט לבצעו בעצמו. האלבום גם כלל את השיר Burn On, שיר שנכתב על הלילה בו נהר קויאהוגה המזוהם בקליבלנד בער. ב-1989 היה השיר שיר הפתיחה לסרט Major League. שניים מהשירים באלבום- Political Science ו-God's Song היו צורבים וארסיים ולא דומים לשום דבר שניומן כתב לפני כן. הראשון לועג ומתקיף את השחצנות האמריקאית ומכריז שמאחר שארצות הברית שנואה כל-כך בכל העולם, היא יכולה לזרוק על העולם פצצת אטום ("Drop the big one") ולשרוף את כל האומות האחרות (חוץ מאוסטרליה). בשיר השני, שבוצע גם על ידי אטה ג'יימס, ניומן לועג ומתקיף גם את הדת כשהוא לובש את קולו של אלוהים (בתרגומו של יהונתן גפן):
ב-1974 הוציא ניומן את הדיסק Good Old Boys. הדיסק כלל שירים על מדינות הדרום בארצות הברית, וביקורת על הגזענות בדרום, כמו כן על צרות האופקים של האנשים שגרים בצפון, שמתייגים את כל הדרומיים כגזעניים. האלבום הזה גם הוא היה הצלחה מסחרית גדולה עבור ניומן. הוא הגיע למקום ה-36 ברשימת הנמכרים של בילבורד ושהה שם 21 שבועות. האלבום פושעים קטנים (Little Criminals) מ-1977 הכיל את הלהיט אנשים קטנים (Short People), שגם הוא היה נושא למחלוקת, מאחר שלעגו האירוני של ניומן שתיאר את צרות האופקים והבוז שיש לאנשים כלפי נמוכים, נלקח ברצינות ולא במובן הסאטירי אליו ניומן התכוון. גם האלבום וגם השיר נחשבים לנמכרים ביותר בקריירה של ניומן. ב-1978 נעשה ניסיון לאסור את השמעת השיר במדינת מרילנד שבארצות הברית, אבל הוא נכשל. השיר נולד מחדש (Born Again) מ-1979 כלל פרשנות שחזתה את העתיד להתרחש בעידן החדש של הכלכלה שצפוי להנהיג הנשיא רונלד רייגן. האלבום שבו השיר היה כלול לא הצליח כמו קודמו, אבל גם כלל כמה מהשירים היפים ביותר והפחות מוערכים של ניומן - השיר Ghosts, השיר הכואב Apology, שנכתב מפיו של איש זקן, והשיר Girls In My Life Part One - רשימה מפוקפקת של התרברבויות של גבר צעיר ותמים. אלבומו מ-1983 צרות בגן עדן (Trouble in Paradise) כלל את הלהיט אני אוהב את לוס אנג'לס - I Love LA, שיר שקיבל פירוש כך שהוא גם מהלל וגם מבקר את לוס אנג'לס. דו המשמעות של השיר נולדה מתגובותיו של ניומן על השיר. בראיון בשנת 2001 הסביר, "יש בורות בלוס אנג'לס שאני גאה בה. המכונית הפתוחה והג'ינג'י, העיר, החוף... לי זה נשמע "ממש" טוב". רשת ABC ופרנק גארי הפכו את השיר "I Love L.A" לקמפיין פופולרי במיוחד של רשת ABC בשנות ה-80. חוץ מהשיר הזה, כלל האלבום שירים שגם הם היו חזקים במיוחד: נערה מאוד רגשנית (Real Emotional Girl) הוא שיר כן באופן מטריד על מערכת יחסים, שמושר מנקודת המבט של הגבר, והשיר אותה נערה (Same Girl) סיפר על רומן בין שני נרקומנים. בשנים הבאות התמקד ניומן בעבודה על מוזיקה לסרטים, ולצד זאת חייו האישיים עלו על שרטון. אשתו שחייתה איתו כמעט עשרים שנה עזבה אותו, וגילו אצלו את וירוס אפשטיין-בר שמחליש את הגוף. הוא הוציא שני אלבומים מאז, ככותב וכזמר - ארץ של חלומות (Land of Dreams)[3] מ-1988 ואהבה רעה מ-1999. הראשון כלל שירים אוטוביוגרפיים ראשונים של ניומן - Dixie Flyer ו-Four Eyes, והשני כלל את השיר אני מתגעגע אלייך (I Miss You) - מחווה מרגשת לאשתו. הוא הקליט את עצמו מבצע כמה משיריו הישנים מחדש, והפעם בליווי נגינה על פסנתר, וממשיך להופיע. לאחר הוריקן קתרינה ב-2005, שירו של ניומן לואיזיאנה 1927, על הטיפול הלקוי של הממשלה בשיטפון שהיה אז בדרום, הפך ספונטנית להמנון ושודר עשרות ומאות פעמים ברדיו ובטלוויזיה, גם בגרסתו של ניומן מ-1974 וגם בביצוע של ארון נוויל (Aaron Neville) לשיר. במהלך מסע הופעות באירופה בקיץ 2006, חשף ניומן שלושה שירים חדשים: בורות בשדירת הזיכרון (Potholes in Memory Lane) - שיר בלוז על איבוד הזיכרון יחד עם ההזדקנות, מתגעגע אלייך (Missing You) - בלדה רומנטית, והשיר כמה מילים להגנת ארצנו (A Few Words In Defence Of Our Country) שעורר מחלוקת פוליטית. השיר הוצא בגרסת MP3 בפברואר 2007, והוא מציג את המנהיגים של ארצות הברית כטובים לעומת מנהיגים של אימפריות אחרות, אבל מבקר את המלחמה בטרור ובית המשפט העליון של ארצות הברית, ויוצא מנקודת הנחה ש"האימפריה הזאת תיפול כמו כל השאר" ("this empire is ending like all the rest"). עוד כמה שירים שניומן הוציא מאז הם Easy street ,Fat and Angry, ועוד שיר על המאה ה-20. מלחין לסרטיםניומן החל לעבוד כמלחין לסרטים בשנת 1971, כאשר החל לעבוד על סאטירה מאת נורמן ליר שנקראה תרנגול הודו קר (Cold Turkey). הוא חזר לעסוק בכך בשנת 1981, כאשר הלחין לסרט Ragtime, עליו היה מועמד לשני פרסי אוסקר. ב-1986, כתב ניומן יחד עם סטיב מרטין ולורן מייקלס את המוזיקה לסרט Three Amigos, וסיפק את קולו גם באחד מהשירים. ניומן הלחין את המוזיקה של ארבעת הסרטים הראשונים של דיסני ופיקסאר: צעצוע של סיפור ("You've Got a Friend in Me"), באג לייף, צעצוע של סיפור 2, ומפלצות בע"מ. בפסקולים אלו ניומן יצר סגנון ייחודי משלו, כך שניתן להאזין ללחניו ולזהות שהוא חיבר אותם. ניומן גם חיבר את המוזיקה לסרטים ג'יימס והאפרסק הענק, מכוניות, צעצוע של סיפור 3, בית ספר למפלצות וצעצוע של סיפור 4. בין הסרטים הנוספים שניומן יצר עבורם את הפסקול ניתן למצוא בין השאר את אבלון, התעוררות, פגוש את ההורים, סרט ההמשך פגוש את הפוקרס, ועוד. הפסקול שהוא כתב לסרט פלזנטוויל היה מועמד לפרס אוסקר. אחת מעבודותיו המפורסמות והמזוהות ביותר עמו הייתה הלחנת הפסקול לסרט "הטוב מכולם", פסקול דרמטי ומועמד לאוסקר, שהוגדרה על ידי יותר ממבקר מחמיא אחד כמזכירה את סגנונו של המלחין קופלנד ("Coplandesque"). לניומן היה את הכבוד המפוקפק של קבלת המספר הגבוה ביותר של מועמדויות לאוסקר (חמש עשרה) ללא זכייה אחת. רצף זה נשבר כאשר ב-2001 זכה באוסקר על השיר הטוב ביותר עבור הסרט מפלצות בע"מ. כשעלה על הבמה לאחר תשואות רמות הוא פתח את הנאום שלו בהתרגשות אבל גם בשעשוע - "אני לא רוצה את הרחמים שלכם!" ("I don't want your pity"). מאידך, ניומן מחזיק בשיא-אוסקר נוסף: ב-1999 היה מועמד ל-3 פרסי אוסקר שונים על שלושה סרטים שונים. הוא לא זכה באף אחד מהם. חוץ מלכתוב מוזיקה לסרטים, ניומן כתב מוזיקה גם לסדרות טלוויזיה, כמו שיר הנושא לסדרה זוכת האמי "מונק" - It's a Jungle Out There. חלק משיריו של ניומן תורגמו לעברית, כמו למשל השירים "שירו של אלוהים" ו"שיר של רנדי ניומן" (שנקרא במקור Dayton, Ohio)[4] שתורגמו שניהם על ידי יהונתן גפן[5]. מחזות זמרבשנות ה-90, עיבד ניומן מחדש את פאוסט של גתה לאלבום קונספט חדש ומחזה מוזיקלי - פאוסט של רנדי ניומן ("Randy Newman's Faust"). לאחר שהציג את המחזה ב-1995 בתיאטרון "לה חויה" (La Jolla) בסן דייגו, הוא נעזר בדייוויד ממט כדי שיעזור לו לשכתב את הטקסט לפני השקתו המחודשת של המחזמר, על הבמה המרכזית של תיאטרון גודמן בשיקגו ב-1996. לקח הרבה שנים להפיק את "פאוסט" של ניומן, והמחזה נפגע מכך; הייתה בדיחה על כך שניומן התעקש להכניס מוזיקת גראנג' למחזמר, אבל היה צריך לעבד אותה כך שתתאים לרוח המחזה ולתיאורו של פאוסט כאחד שמשועבד לשטן על ידי מוזיקת הבי מטאל. בשנת 2000 חברת הרפרטואר של החוף המזרחי הפיקה מחזה שנקרא חינוכו של רנדי ניומן (The Education of Randy Newman) מחזמר על מוזיקאי בעל דמיון רב לניומן האמיתי. המחזמר הוצג בניו אורלינס ולוס אנג'לס, ונבנה על פי האוטוביוגרפיה זוכת פרס הפוליצר "חינוכו של הנרי אדמס" ("The Education of Henry Adams"). יחד עם ג'רי פטץ' ומייקל רות', הוא ערך את שיריו ובחר מהם כמה שירים למחזמר שיתאימו כדי לתאר את חייו של אמן במחצית השנייה של המאה ה-20. לאחר הבכורה של המחזה ב-SCR, הוא עובד מחדש עם עוד כמה שירים שנכתבו במיוחד עבורו על ידי ניומן, והוצג בסיאטל על ידי תיאטרון ACT. דיסקוגרפיה נבחרת
פרסים ומועמדויות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
