|
כומתה  כֻּמְתָּה היא סוג של כובע עגול עם חלק עליון שטוח. הכובע יושב בצורה הדוקה על הראש, כך ניתן לסדר את חלקו העליון בצורות שונות[1] – לרוב מופנה לצד אחד. כומתות נחבשו לראשונה על ידי איכרים בסקים והיו סרוגות או מצונרות מצמר. כיום אפשר למצוא כומתות מלובדות מצמר[2], אך יש עדיין מי שסורג, מצנר ותופר כומתות מבדים שונים. כומתה ("בֵּרֵט", Beret) גם נקשרה במשך שנים למראה הסטריאוטיפי של צרפתים וקטלאנים. אף על פי שהכומתות הן מראה נדיר בימינו, בארצות אלה זהו פריט לבוש סמלי או טקסי והן עדיין משמשות איכרים, אמנים, ציירים ואינטלקטואלים. כומתות מזוהות עם מגזרים שונים. הכומתה הייתה גם פריט לבוש סטריאוטיפי לבמאי קולנוע עד שנות השמונים, אז, בהשפעת הבמאי סטיבן ספילברג ואחרים, החליף אותה כובע המצחיה. היסטוריהצללית הכומתה הידועה לנו כיום, עיגול חלק הנצמד לראש עם טבעת מוכרת לנו מציורים ופסלים עתיקים במערב אירופה. ארכאולוגים מצאו שרידי כובעים שצורת חלק מהם דומה לכומתה במצבות מתקופת הברונזה באיטליה ובדנמרק. במשך מאות שנים איכרים דחפו אניצי צמר לנעליהם כדי לחמם את רגליהם, השילוב של זיעה וחיכוך הרגליים בצמר יצר לבד. עם הזמן למדו ללבד יריעות יותר גדולות וליצור מהם בגדים שלא העבירו גשם בקלות[3]. בין המאה ה-15 למאה ה-17 כומתות הלבד השטוחות הופכות לנפוצות בשכבות הנמוכות, איכרים ואמנים בעיקר בגלל היותן זולות. הן לא נקרא אז 'ברט' אלא 'כובע לבד'. והן מופיעות בציורים של רמברנדט ויוהאנס ורמיר. במאה ה-18 הכומתה קיבלה את השם 'ברט' והפכה לסמל פוליטי. במלחמה הקרליסטית השנייה בספרד תומאס זומלאקרגאי(אנ'), מנהיג הקרליסטים חבש כומתה אדומה. המילה 'ברט' תועדה לראשונה בשנת 1835. באותו זמן, בצרפת התחילו לוחמי הרים לחבוש כומתה כחולה, ואילו איכרים המשיכו לחבוש כומתות שחורות. בראשית המאה ה-20 התחילה דווקא כומתת האיכרים השחורה להיות לפריט אופנה נשי. בשנות ה-20' התחילו אמנים רבים בפריז לחבוש גם הם את הכומתות השחורות ביניהם ארנסט המינגוויי, אדית פיאף, לורן באקל ואנשים זיהו בזה סימן לאיש בוהמה. מלחמת העולם השנייה הפכה את הכומתה למוצר צבאי. ובשנות ה-60 הכומתות הפכו להיות סמל מהפכני, בעקבות תמונותיהם של צ'ה גווארה, פידל קסטרו ובשנות ה-90' הפנתרים השחורים בארצות הברית. במאה ה-21 הכומתות עדיין מופיעות מדי פעם בתצוגות אופנה שונות. כומתות בצבא   כומתות הן חלק מהמדים של רוב צבאות העולם, כאשר צבעים שונים מותאמים ליחידות או לחילות שונים. כומתות נחבשות על ידי חיילים ביחידות צבאיות רבות, ובמדינות מסוימות הן מזוהות עם יחידות מובחרות, שלעיתים קרובות חובשים החיילים בהן כומתות בצבעים לא שגרתיים כגון כומתות ערמוניות עבור הצנחנים הבריטיים. לחיילי צבא המנדט הבריטי בא"י היו כומתות אדומות, ולכן כונו על ידי אנשי היישוב היהודי - כלניות. לכומתות יש מספר מאפיינים שהפכו אותן לאטרקטיביות לצבא: הן זולות ומותאמות לייצור המוני, ניתן לקפלן ולשים אותן בכיס או בכותפת מבלי לגרום להן נזק וניתן לחבוש אותן עם אוזניות. ברוב צבאות העולם מחויבים החיילים בחבישת כומתה (או כובע קצינים) בכל זמן שאינם שוהים במבנה, וכך הייתה הפקודה גם בצה"ל. הרמטכ"ל מרדכי גור התיר לראשונה לנוע עם הכומתה כשהיא בכותפת שמאל. הרמטכ"ל רפאל איתן ביטל היתר זה ופקד לחבוש את הכומתה בכל עת, והרמטכ"ל דן שומרון החזיר את ההיתר, וכך נוהגים עד היום. בבסיסי טירונות מסוימים, בבית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1), בקריית ההדרכה בנגב ובביס"ט (בית הספר לטיסה) שבבסיס חצרים מחויבים, גם כיום, כל הצוערים בחבישת הכומתה כמו גם בבית הספר למשטרה צבאית (בה"ד 13). עד לשנת 2006, כל הכומתות בצה"ל היו בעלות צבעים אחידים. בשל מחסור בצבעים חדשים (רוב צבעי הבסיס לסוגיהם כבר היו בשימוש), ועקב שימוש יתר בצבע השחור, הוחלט להעניק לחטיבת כפיר כומתה בצבעי ירוק-חום מנומר (בדומה לצבעי הסוואה). הכומתה בצה"ל
בתחילת שנות החמישים הונהגו כומתות כחלק ממדי צה"ל. בתחילה היו הכומתות במספר צבעים מצומצם:
במרוצת השנים הורחב מגוון הצבעים של הכומתות, כאשר כל חיל קרבי וחטיבת חי"ר סדירה קיבלו כומתות עם צבע משלהם. כיום יש שבעה עשר צבעים שונים לכומתות צה"ל. כומתות וכובעי "ברט" כפריט אופנה ותרבותבעברית מודרנית מקובל להתייחס לכומתה כפריט לבוש צבאי בלבד, ואילו כומתות כפריט אופנה "אזרחית" נקראות לעיתים בשמן הצרפתי, כובעי ברט. בעבר, היה נהוג להלביש ילדים, בעיקר בשבתות לבית הכנסת, בכובעי ברט וכומתות אף מוזכרות בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי ("עם נעלי שבת וכובע של ברט"); וכפריט אופנה נשי בשירו של פרינס "Raspberry Beret" (כומתה בצבע פטל). בשנות ה-30 נהגו לשיר בארץ את השיר "אני כומתה"[4]. צילום מפורסם של אלברטו קורדה המתאר את צ'ה גווארה חבוש כומתה, הפך לאחד מהצילומים המפורסמים בעולם. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
