|
אדית פיאף
 אדית ג'ובאנה גאסיון (בצרפתית: Édith Giovanna Gassion, הידועה בשם אֵדִית פִּיאָף (Édith Piaf); ⓘⒾ 19 בדצמבר 1915 – 10 באוקטובר 1963) הייתה זמרת שאנסון צרפתייה נודעת, שזכתה לפופולריות רבה במולדתה וברחבי העולם. כמה משיריה ואופן ביצועם הדרמטי שיקפו את עלילות חייה הנפתלים ואת האסונות שנפלו עליה. עם שיריה הנודעים ביותר אפשר למנות את "החיים בוורוד" (La vie en rose), "מילור" (Milord), "פדם… פדם…" (Padam… Padam), "ההמון" (La foule), "איני מתחרטת על דבר" (Non, je ne regrette rien), "המנון לאהבה" (Hymne à l’amour) ו"האקורדיוניסט" (L’accordéoniste). ביוגרפיהילדות ונעורים פיאף נולדה בפריז, בירת צרפת, למשפחה ענייה של אומני רחוב. אימהּ, אנטה ג'ובאנה מָיָאר, ילדה אותה כשהייתה בת 17. האם התפרנסה משירה, תחילה בבית קפה מקומי ואחר כך בקרנות רחוב, אך ראתה בבתה נטל ומסרה אותה לאימהּ כדי שתטפל בה. כשחזר אביה, שבאותם ימים לחם בחזית במלחמת העולם הראשונה, מצא את בתו חולה ומוזנחת אצל חותנתו, והוא מסר אותה לאימו, שניהלה בית בושת בנורמנדי, והשאיר אותה שם עד שהשתחרר מהשירות הצבאי[1]. אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שחרורו של אביה מהצבא, עברו השניים לגור בפריז, והתפרנסו בדוחק מהופעות רחוב של אביה, שהיה לוליין קרקס. אביה של פיאף עודד אותה לשיר, וזאת גם כדי לעודד את הקהל להגדיל את תרומתו למופעי הרחוב שלו. כשהייתה בת 16 התאהבה אדית בנער שליח ששמו לואי דופון וב־1933, בהיותה בת 17, נולדה להם בת, מרסל. מרסל מתה מדלקת קרום המוח כשהייתה בת שנתיים. לאורך חייה טיפחה פיאף סיפורים שתיארו את הילדות הקשה שעברה. כך סיפרה כי כאשר פקדו את אימהּ צירי לידה היא לא הספיקה להגיע לבית החולים וילדה אותה בחדר המדרגות של בית הדירות שהתגוררה בו המשפחה, ברחוב בלוויל בפריז. ב־1918, כשהייתה פיאף בת שלוש, סבלה מדלקת קרום המוח והתעוורה בעקבות סיבוך של מחלה. לדבריה, ראייתה שבה אליה כעבור שלוש שנים, ב־1921. פיאף תלתה את השינוי במצבה בתפילות על קברה של תרז הקדושה מליזיה, וכל חייה ענדה תליון ועליו דמותה של הקדושה. ואולם הספר "פיאף, מיתוס צרפתי", שהוציא לאור העיתונאי רובר בלרה ב־2013 (ושהתבסס גם על מכתבים של הזמרת), הציג גרסה אגדית פחות לאירועים אלו: לידה רגילה בבית חולים, ודלקת עיניים שלכל היותר נמשכה כמה שבועות. ההצלחה כזמרתב־1935 שמע לואי לפלה (Louis Leplée), הבעלים של קברט לֶה זֶ'רְנִי בשדרות שאנז אליזה, את פיאף הצעירה שרה ברחוב. לפלה העניק לפיאף את עבודתה הראשונה: זמרת במועדון לילה. הוא שהצמיד לה את הכינוי "לה מום פיאף" (Môme – גברת קטנה, Piaf – ציפור דרור), וכינוי זה דבק בה. בהופעת הבכורה שלה נכח הזמר מוריס שבלייה, ושבחיו סייעו לה לרכוש מוניטין ראשוני. באותם ימים היא פגשה גם את מרגריט מונו, מלחינה מוכשרת ופסנתרנית וירטואוזית. מונו הייתה לחברתה הנאמנה לאורך כל חייה, ואף הלחינה שירים למען פיאף, ובהם "המנון לאהבה" (Hymne à l’amour).   ב־1936 הוציאה פיאף את תקליטה הראשון, והוא זכה להצלחה. באותה שנה נעצרה באשמת מעורבות ברצח לפלה, שנורה בראשו במיטתו בידי כנופיית פושעים מרובע פיגאל – מכריה של פיאף. היא שוחררה מחוסר ראיות, אך משכה אליה תשומת לב ציבורית שלילית, מה שכמעט עלה לה בקריירה. היא שבה להופיע באולמות קטנים ואף ברחוב. כדי לשקם את תדמיתה יצרה קשר עם רמון אסו (Raymond Asso). אסו כתב את המילים לכמה משיריה הנודעים, ונהפך למאהבה ולמנהלה של פיאף. תחת חסותו היא ליטשה את הופעתה והתמקצעה. ב־1937 הופיעה פיאף במועדון A.B.C בפריז, וקנתה לה שם בזכות סגנון השירה הדרמטי שלה ובזכות קולה המיוחד. היא הוסיפה להופיע בימי מלחמת העולם השנייה וכיבוש צרפת בידי הנאצים, ואף הופיעה בגרמניה לפני שבויי מלחמה צרפתים. פרק זה של חייה עודנו מעורפל. פיאף עוררה עליה את הביקורת על שעברה בקלות יחסית את אירועי המלחמה, ועל שבחרה לעסוק גם בבידור הכוחות הכובשים במקום להקריב את הקריירה שלה כאומנים אחרים. בצילומים מאותם ימים נראית פיאף צוהלת ברחובות ברלין עם הזמר שארל טרנה ואחרים. בפריז הכבושה, שבה חיו רוב התושבים על תלושי מזון, אפשר לה מעמדה להתגורר בדירה מרווחת ליד מטה הגסטאפו, בבניין שבו שכן בית בושת – ביקרו בו דרך קבע קציני אס־אס, חברי המיליציה הצרפתית וסוחרי השוק השחור. לאחר המלחמה ניצלה מעונש לאחר שטענה כי עבדה בשירות ההתנגדות לכיבוש ואף הצילה 180 שבויים, ואולם איש מהם לא התייצב לאשר את דבריה.[2] אחד ממאהביה ומשותפיה המוזיקליים באותה העת היה המלחין היהודי נורברט גלנצברג. היא הצילה אותו על ידי העברתו לאזור צרפת החופשית. ב־1944 פגשה בהופעה במולן רוז' את איב מונטאן הצעיר. הוא נהפך למאהבה, וממעמדה המבוסס היא סייעה בטיפוח הקריירה שלו. שנה אחר כך, ב־1946, כתבה את המילים ל"החיים בוורוד" (La vie en rose) – השיר שלימים נהפך למזוהה עימה יותר מכול. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה קנתה לה פיאף שם ברחבי העולם. היא הופיעה כמה פעמים בניו יורק ושרה בקרנגי הול. בעידוד השחקן הצרפתי מוריס שבלייה היא שרה גם בסרטים, בקומדיות ובאופרות, ויצאה לסיבובי הופעות באירופה, בדרום אמריקה ובארצות הברית. בהופעותיה תמיד הקפידה פיאף ללבוש שמלה שחורה בעלת מחשוף רחב, וסיגלה לעצמה שפת גוף ייחודית, שסייעה לה "להציג" את השיר בסיוע מחוות ידיים דרמטיות. חיי אהבהפיאף התקשתה ביצירת קשרים יציבים וממושכים, וחיי האהבה שלה היו סוערים, עתירי מאהבים וקשרים מזדמנים. הגברים שהיו עימה הרבו בשבחי נדיבותה ויכולתה לשמוח ולצחוק, בשונה מהחזות הטראגית שלה על הבמה. פרטים על חיי האהבה שלה פורסמו לעיתים תכופות בעיתונים של אותם ימים. קשר נודע אחד של פיאף היה עם המלחין היהודי מישל אמר (נולד בשם אמר רוזנשטיין), שכתב לה את השיר "האקורדיוניסט". רומן נודע אחר היה עם מרסל סרדן, מתאגרף צרפתי (ממוצא אלג'יראי) שפגש אותה בניו יורק, כאשר זכה בתואר אלוף העולם במשקל בינוני. הקשר שלהם התפתח למרות היותו של סרדן נשוי ובעל משפחה, אך הוא בא לידי קיצו הטראגי כאשר נהרג סרדן בהתרסקות מטוסו באוקטובר 1949. פיאף, שדחקה בסרדן שיטוס אליה לפריז ולא יפליג לצרפת באונייה, התייסרה ברגשות אשם. היא ראתה בו את אהבת חייה, ועל אהבתם כתבה את מילות שירה הנודע "המנון לאהבה" (הלחינה מונו). ב־1951 פגשה פיאף את שארל אזנבור, אמן צעיר אחר, והוא נהפך ליד ימינה ולמאהבה. אחרי כן פגשה בזמר הצעיר ז'ורז' מוסטקי, וגם הוא נהפך למאהבה. שניהם יצאו נשכרים מהקשר, ומוסטקי אף גמל לה כשכתב למענה את מילות השיר "מילור" – אחד משיריה הנודעים. בריאותה הרעועה של פיאף, שהרגלי השתייה שלה לא תרמו לה, החמירה בעקבות תאונת דרכים שעברו היא ומוסטקי יחד . מחלתה ומותהלקראת סוף שנות החמישים החמיר מצבה הבריאותי של פיאף, שהייתה חולנית מילדותה, וב־1959 היא התמוטטה על הבמה בעת סיבוב הופעות בניו יורק[3]. למרות בריאותה הדועכת היא שבה לבמה, וב־1961 הופיעה באולימפיה שבפריז[4]. פיאף ערכה את ההופעות לתחינתו של בעל האולם, ברונו קוקטריקס, והצלחת הופעותיה סייעה להציל את האולם מפני סגירה. בהופעות אלו שרה בפעם הראשונה את השיר "Non, je ne regrette rien" (מילים מישל ווקֵר, לחן שארל דומון). "לשיר הזה חיכיתי כל חיי", "השיר הזה הוא אני" – כך אמרה כאשר הציגו אותו לפניה הפזמונאי והמלחין. ממד נוסף של התרגשות נבע מהידיעה כי פיאף חולה וכי לא תאריך ימים. ב־1962 נישאה פיאף בת ה־47, חולה ותשושה, לתאו סרפו בן ה־26. השניים שרו יחד את השיר "לשם מה נועדה האהבה" (À quoi ça sert l’amour). פיאף מתה מסרטן הכבד בביתה שבדרום צרפת ב־10 או ב־11 באוקטובר 1963[5]. בת 47 הייתה במותה. תאריך המוות המדויק אינו ידוע, שכן ההודעה על מותה עוכבה כדי לאפשר את העברת את גופתה לפריז לשם קבורתה שם[6]. היא נקברה בבית הקברות פר לשז. הכנסייה הקתולית החרימה את הלווייתה בשל הסתייגותה מאורח חייה, ואף על פי כן ליוו את פיאף בדרכה האחרונה יותר ממאה אלף בני אדם[7]. ב־1970 נהרג בעלה תאו בתאונת דרכים, ונקבר לצידה. בתרבותחייה הדרמטיים של פיאף, וכמוהם גם שיריה, שימשו מצע לכמה מחזות. בקולנוע הושמעו שירים דוגמת "החיים בוורוד", "איני מתחרטת על דבר" ו"המנון לאהבה" בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה. השיר "החיים בוורוד", יותר מכול, נהפך למעין סמל נוח וקל לזיהוי לכל דבר הקשור בצרפת, וזאת גם בשל השימוש הנרחב בו בהקשר זה בסרט סברינה של בילי ויילדר. ב־1983 יצר הבמאי הצרפתי קלוד ללוש את הסרט "אהבתה של אדית פיאף" (Édith et Marcel), ובו תיאר את קשריה של פיאף עם סרדן. ב־2007 יצא לאקרנים הסרט "החיים בוורוד" (La môme) – ביוגרפיה מלאה של פיאף – והיה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת בכל הזמנים[8]. בישראלב־1975 הופק המופע "פדם פדם – ערב שירי אדית פיאף", בעריכת אבי קורן (שתרגם את שיריה וכתב קטעי קישור לערב), בבימוי דני ליטאי ובכיכוב הזמרת סנדרה ג'ונסון, לצד מונולוגים שהוקראו מפי יונה אליאן[9]. מופע זה עלה במשך שנתיים[10], ושוב ב־1985[11]. ב־1987 עלתה גרסה חדשה של המופע באולם נחמני בתל אביב, ושמה "גברתי הקטנה". כיכבה בו הזמרת טובה פורת[12]. ב־1980 הופק המחזה "פיאף", גרסה עברית למחזה שעלה בלונדון[13], וב־2022 הועלה המחזה שוב בהפקת התיאטרון העברי (תיאטרון הצפון)[14][15] ב־1990 הוציאה קורין אלאל את האלבום "שפת אימי", ובו שלושה שירים של אדית פיאף בתרגום של אהוד מנור[16] לעברית. ב-2015 הופק המחזה ״פיאף״ בתיאטרון ״בית לסין״ בביצועה של רמה מסינגר. ראו גםלקריאה נוספתקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
