|
טהרת המת ביהדות, טהרת המת (או בקיצור טהרה) היא תהליך של רחיצה וניקיון, פנימי וחיצוני, אותו נוהגים לעשות לגופת המת, טרם הלבשתו בתכריכים לקראת קבורתו. בעת הליך הטהרה מתנהגים המטהרים עם הנפטר בכל הכבוד הראוי, כאילו היה עדיין חי, רואה ושומע אותם. גברים עוסקים בטהרת גברים, ונשים עוסקות בטהרת נשים. כיום מתבצע הליך הטהרה בבית הלוויות או בבית העלמין. יש העושים זאת תוך אמירת פסוקים. רוחצים כל איבר בנפרד, ולאחר מכן יוצקים על כל גופו של הנפטר תשעה קבין של מים השקולה להיטהרות במקווה[1][2]. המקור למנהגהמנהג של טהרת המת אינו מוזכר בשום מקום במקרא, אך בספר חסידים (מן המאה ה-12 או ה-13) מובא שפירוש הפסוק במגילת קהלת: ”כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ” (ה', ט"ו) הוא ”כשנולד רוחצים אותו, וכשמת רוחצים אותו”[3]. ואכן, בקברי המלכים שבירושלים נמצאו מקווי מים בסמוך לאתר הקבורה, אם כי אין הוכחה ברורה כי השתמשו במים אלו לטהרת המת[4]. מקור משנאימצוות טהרת המת מוזכרת בשני מקומות במשנה: האחד, במסכת שבת: ”עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר...” (כג, ה) – המשנה עוסקת בדיני מוקצה בשבת, אך מתוך האיסור להזיז אבר של הנפטר בשבת, לומדים את עצם נושא הטהרה. המקור השני הוא מסכת שמחות ”הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר... אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות...” (מסכת שמחות, א', א'-ג'.). בשני מקורות אלו מוזכר המנהג להדיח את המת, מבלי לציין את פרטיו. מקור תלמודימקור מאוחר יותר מתקופת התלמוד, המזכיר את הטהרה מבלי לציין את פרטיה וכלליה, הוא בויקרא רבה, שם מסופר על טהרה שערכו רבי יוחנן וריש לקיש: ”ר' יוחנן וריש לקיש: נחתין למסחי בהדין דימוסין דטבריא פגע בהון חד מסכן אמר לון: זכון בי. אמרו ליה: כי נפקון אנן זכיין בך נפקין ואשכחוניה מאית. אמרין: הואיל ולא אטפלון ביה בחייו נטפל ביה במותו, מי מסחין ליה אשכחון חדה כיס דחמש מאה דינרין תלי בצואריה...” (ויקרא רבה לד י). תרגום: רבי יוחנן וריש לקיש, ירדו לרחוץ במרחצאות טבריה ופגשו בעני אחד. ביקש מהם העני צדקה. אמרו לו כשנחזור ניתן לך. כשחזרו מצאו את העני כשהוא מת. אמרו היות שלא טיפלנו בו בחייו, נטפל בקבורתו. כשרחצו אותו, מצאו ארנק ובו חמש מאות דינרים תלוי על צווארו. מקורות מהפוסקיםבספרי הראשונים ישנה התייחסות מפורטת יותר לדיני טהרת המת. הרמב"ם בהלכות אבלות מדבר על הדחה, סיכה, בישום, ותספורת[5]. רבי אלעזר מוורמייזא בספרו "הרוקח" מסתמך על "ספר הכבוד" של רבי יהודה החסיד, ומפרט שלבים מתוך תהליך הטהרה: חימום המים, רחיצת גוף הנפטר, איבריו, פניו, וראשו[6][7]. אליעזר בן שמואל הלוי נפטר במגנצא בשנת 1357, ובצוואתו ציווה לבניו כיצד לטהרו[8]: ”בקשתי מאד מאד שיטהרוני במתון ובטהרה ובנקיות בין אצבעות ידיים ורגלים ובין האחור. ויחופו ראשי ויסרקוני במסרק כדרך החיים ויטלו צפורניי ידיי ורגליי כדי שאבא טהור ונקי למנוחה כמו שהלכתי לבית הכנסת בכל שבת בחפיפה ובנטילת ציפורניים ובסריקה ובבדיקת נקבים. כן יעשו לי גם למנוחת עולמים. ויתנו לעני שכר טוב שיעשה לי כל זה במתון בלא חפזון אם קשה למטהרים לעשותם.”. רבי שמואל הנגיד מגדולי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים. בשירו הֲנִּמְצָא בְּרֵעַי, מזכיר את טהרת המת.
אהרן ברכיה מודינה במאמרים: "מפתח שפתי צדק" ומפתח "שפתי רננות" הנמצאים בספרו מעבר יבק[9], מפרט את הפעולות השונות שיש לבצע בתהליך הטהרה, ומציין את הפסוקים שיש לקרוא במהלכן. הרב טוקצ'ינסקי (מחשובי רבני ארץ ישראל בראשית המאה ה-20) בספרו גשר החיים[10], מפרט את כל מנהגי הטהרה, כפי שהם נהוגים בימינו. שלבי הטהרה הטהרה היא תהליך של ניקיון גופת המת, הנעשית בכמה שלבים, ומתבצעת ככל שניתן בסמוך לקבורתה. הטהרה נעשית על ידי אנשים המומחים לכך ובדרך כלל משתייכים לחברה קדישא. העוסקים בטהרה המת, צריכים לעסוק בכך בטהרה ועל כן טרם בואם לעסוק במת צריכים לטבול בעצמם. בכל בית קברות מקימים "חדר טהרה" מיוחד בו מתבצעת הטהרה. אסור לאדם להיות נוכח בשעת טהרת אביו, אמו, חמיו או גיסו וכן אסור לתלמיד להיות נוכח בטהרת רבו. רחיצה ראשונהאחד המטהרים נוטל את ידיו, ומביא מים ורוחץ את ידי שאר המטהרים, על פי כללי נטילת ידיים שבבוקר[11]. לאחר מכן אומרים תפילה שבה מוזכרת המילה "ברחמים" שבע פעמים[12], וכן את הפסוק: "וְהוּא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא-יַשְׁחִית וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב אַפּוֹ; וְלֹא-יָעִיר, כָּל-חֲמָתוֹ"[13]. משכיבים את המת על מדף הטהרה כשהוא על גבו, פניו כלפי מעלה, והוא מכוסה בסדין לבן, מתחתיו מתבצעת הרחיצה, כדי לשמור על צניעות הנפטר. לכתחילה, רוחצים את המת במים קרים, אלא אם כן קיימים מקומות בגוף שהלכלוך אינו מוסר אלא במים חמים. סדר הרחיצהבתחילה רוחצים את הראש, לאחר מכן הצוואר, היד הימנית, חצי הגוף הימני, הירך והשוק הימניים. בזמן רחיצת הראש אומרים המטהרים את הפסוקים הבאים: "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן"[14]. "אִם רָחַץ ה', אֵת צֹאַת בְּנוֹת-צִיּוֹן, וְאֶת-דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם, יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ--בְּרוּחַ מִשְׁפָּט, וּבְרוּחַ בָּעֵר"[15]. "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם"[16]. תוך כדי רחיצת שאר הגוף אומרים את הפסוקים הבאים: "מִקְוֵה, יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ, בְּעֵת צָרָה--לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן"[17]. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"[18]. "כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'"[19]. כך עד שמסיימים את כל החלק הקדמי של הגוף על שני צדדיו. לאחר שמסיימים לרחוץ בפעם הראשונה את חלקו הקדמי של הגוף, חוזרים פעם שנייה וממרקים אותו (תהליך המירוק יפורט בהמשך) ושוטפים אותו שנית במים נקיים. בשלב זה מטים את גוף הנפטר על צדו השמאלי, ורוחצים את הגב לפי אותו סדר, רחצה, מירוק, ושטיפה נוספת. רחיצה שנייה (סדר המירוק)תהליך המירוק מתבצע עם ספוג וסבון, ונעשה בדיוק לפי אותו סדר של הרחצה הראשונה, החל בראש וכלה ברגליים, לאחר מכן שטיפת הסבון מהגוף במים, מירוק הגב, וגם שטיפתו במים. בעת המירוק מתעכבים על כל איבר ואיבר, ואף אומרים פסוק המיוחד לאותו איבר ממגילת שיר השירים. בזמן מירוק הראש אומרים המטהרים את הפסוק: "רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב"[20]. בזמן מירוק העיניים אומרים: "עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת"[21]. בזמן מירוק הלחיים אומרים: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים"[22]. בזמן מירוק הפה אומרים: "שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר"[22]. בזמן מירוק הצוואר אומרים: "צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים--אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק"[23]. בזמן מירוק הידיים אומרים: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ"[24]. בזמן מירוק החזה אומרים: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה"[25]. בזמן מירוק הבטן אומרים: "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים"[26]. "מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים"[27]. בזמן מירוק השוק והירך הימניים אומרים: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם"[28]. אין אומרים פסוקים בעת שרוחצים, או ממרקים, את החלק השמאלי, או האחורי של הגוף. הבדיקה הפנימיתהבדיקה הפנימית היא תהליך של ניקוי מעיו של הנפטר. מנהג זה נהוג בחברות הקדישא בארץ ישראל, ומקורו בקהילות הספרדים שחיו בארץ. בקהילות האשכנזים בחוץ לארץ המנהג אינו נהוג בדרך כלל, ויש שיצאו נגדו[29]. בזמן תהליך זה אין אומרים פסוקים, ולא כל דבר שבקדושה שכן גם המקום וגם הידיים של העוסקים במלאכה אינם נקיים. בעזרת מים וסבון מנקים היטב את פי הטבעת, ובעזרת ספוג וסבון מבצעים גם ניקוי פנימי (לאחר המוות, אין השרירים שולטים יותר בסוגרים, והגישה פנימה נעשית קלה). לאחר מכן מחדירים פנימה מים, תוך כדי שמעסים את בטן הנפטר, ואז מאפשרים למים לזרום החוצה. חוזרים על תהליך זה, עד שהמים החוזרים, יוצאים נקיים וללא כל ריח רע. לאחר סיום הבדיקה פוקקים את פי הטבעת בצמר פשתן. השלב האחרון בניקוי, הוא הסרת הלכלוך שנמצא מתחת לציפורניו של הנפטר, פעולה זאת נעשית באמצעות מכשיר מיוחד המיועד לכך. תשעה קבין שלב זה הוא עיקר הטהרה, ולאחריו הנפטר נחשב טהור. כל העוסקים במלאכה נוטלים שוב את ידיהם (כנטילת ידיים של הבוקר). מסירים מעל הנפטר את הסדין הלח שהיה מונח עליו במשך כל תהליך הטהרה. מעמידים את הנפטר, ותומכים בו מספר אנשים, כפי הנדרש לפי גודלו ומשקלו. מסתירים אותו משום צניעות בסדין פרוס אחר, ושופכין עליו בבת אחת כמות מים השווה ל-9 קבין (כ-12 - 22 ליטר מים). ראוי לשפוך את המים מכלי אחד, אך אם אין כלי אחד ניתן לחלק את המים ל-3 כלים, ולפני שיכלו המים מהכלי האחד, כבר ישפכו מהכלי השני, כדי שכל המים יישפכו בבת אחת ללא הפסק. בחדרי הטהרה המודרניים קיים מתקן מיוחד היוצק את המים על הנפטר. בזמן שפיכת התשעה קבין, אומרים המטהרים את הפסוק: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם"[16], וכן שלוש פעמים: טהור הוא, טהור הוא, טהור הוא. לאחר מכן מכסים את הנפטר בסדין חדש יבש, מנגבים ומסרקים אותו טרם לבישת התכריכים. טהרה לנהרגים על קידוש השםבשולחן ערוך חלק יורה דעה נאמר: "אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו"[30]. כלומר, מי שסיבת הריגתו היא עצם היותו ישראל, אין עושים כל שינוי במצבו וקוברים אותו כמו שהוא. ומסביר הש"ך "בהרוג בידי עובד כוכבים אף על פי שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר הוא נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם"[31]. לכן נפסק להלכה כי חללי צה"ל, וקורבנות פיגועי טרור נקברים בבגדיהם ובלא טהרה ונטמנים בארון עץ. לטיפול השונה במתים אלו, משאר הנפטרים, שתי סיבות:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
