|
ויקרא רבהויקרא רבה או הגדת ויקרא[1] או הגדה של ויקרא[2] הוא מדרש אגדה דרשני על ספר ויקרא, שנכתב בארץ ישראל במאה החמישית[2] או במאה השישית[3] או באמצע המאה השביעית[1], ההשערה הרווחת היא כי המונח 'רבה' ניתן לו בעת קיבוצו עם שאר ההגדות על התורה והמגילות בידי המעתיקים, כיוון שהיו אחר הספר בראשית רבה, וששמו הקדום יותר היה הגדת ויקרא[2]. מאפייניםמבנה ותוכןויקרא רבה מחולק לשלושים ושבע פרשיות, אשר ככל הנראה היו מותאמות לסדר הקריאה הארץ ישראלי הקדום[3], או לפחות היו ערוכות ספרותית תוך שמירה על הזיקה לבית הכנסת, גם אם לא בהתאמה מלאה לפרשיות הנקראות על סדר היום[4]. כל פרשה בנויה מחטיבת פתיחתאות המהוות, בניגוד לבראשית רבה, את רוב הפרשה, מגוף הדרשה ולמעט שלוש פרשיות גם מדברי סיום. בכמחצית מן הפרשיות מופיעה המילה גופא כמילת קישור לדרשה. בדרשה עצמה חוזרים לדרוש פסוקים מתחילת הפרשה, פסוקים מפרשיה קודמת או שפותחים דיון לסוגיה אגדתית במבנה הדומה לסוגיה התלמודית[5] הדרשות מסתיימות בעשרים וחמישה מהמקרים בדברי הגאולה העתידה, בשלוש בדברי תפילה וכפרת עוונות ובשש הנותרות הסיום מתבטא בסגירת המעגל הספרותי של הנושא הנידון בפרשה[1]. תוכנו של המדרש מהווה את הבסיס לכחמישים פרשיות בתנחומא, ונמצא מקביל בשישים פרשיות לתלמוד הירושלמי[6]. הפרשיות ברוב המקרים אינן זהות וישנה מחלוקת בין החוקרים איזה מן החיבורים שאב מן השני[7]. כמו כן נמצא דמיון רב בין המדרש פסיקתא דרב כהנא לבין מדרש ויקרא רבה, ישנן חמש פרשיות שכמעט זהות וסגנון המדרשים דומה, כמו כן מקורות אשר לא היו לנגד עיניו של מחבר הפסיקתא דרב כהנא נעלמו מעיני מחבר מדרש ויקרא רבה וכמו בעניין הירושלמי המקור הקדום מביניהם לדרשות עדיין לוט בערפל[8]. מדרש דרשנימדרש ויקרא רבה הוא מן הסוג "מדרש דרשני", כלומר מדרש שאינו מפרש את פסוקי הפרשה הנידונה, ועיקרו נשיאת דרשה על נושא מסוים, כאשר הפסוקים מהווים רק הבסיס לדברי הדרשן. בסוג זה הפסוקים הנדרשים בכל פרשה הם פסוקים בודדים הפותחים את הפרשה, ולרוב הם יוצאו מהקשרם על מנת להוביל לנושא הנידון. האמרות השונות לרוב יהיו בעלות לכידות תימטית ממבט העל של נושא הדרשה, אך שונים בנושא הפרטי בין אמרה לאמרה. כמו כן בין פתיחתא לפתיחתא תשמר תכונה זו. תכונה זו הביאה את לאופולד צונץ לתאר את תצרופת האמרות היוצרות יחדיו את הלכידות התימטית "כמעשה אמנות פסיפסים"[1]. אחד ההסברים לשימוש בשיטה זו בויקרא רבה הוא שספר ויקרא דל בנושאים אגדתיים ורובו הגדול עוסק בפרקטיקה הדתית המסועפת של עבודת הקורבנות. לכן בבואו של מחבר המדרש לחבר מדרש הצמוד לספר המקראי, אך גם שומר על מנעד נושאים רחב, נאלץ הוא להוציא את המקרא מידי פשוטו, ולהצטמצם למספר מועט ככל שניתן של פסוקים[9]. הפתיחתאותהפתיחתא מאופיינת בלקיחת פסוק רחוק מן הפסוק הנדרש. והדרשן באמצעות היקשים, גזרות שוות ושאר מתודות פרשניות מתווה דרך השתלשלות המסתיימת בפסוק עליו המדרש דן. פתיחתא פשוטה היא פתיחתא המאופיינת בקשר מובהק התגלגל בין דרשה לדרשה. בניגוד למדרש בראשית בה, המדרש על ויקרא מכיל בנוסף לפתיחתאות הפשוטות גם פתיחתאות מורכבות. פתיחתאות אלו מורכבות מכמה חטיבות אשר נראות ללא קשר רעיוני ביניהן. אך בצירוף כולם יחדיו עולה החיבור בין הפסוק הרחוק לפסוק הנדרש[8]. דוגמה לדבר ניתח חננאל מאק בפתיחה הראשונה לספר ויקרא:
בתחילה מובאות ארבע דעות המפרשות על מי הפסוק בתהילים מדבר, כאשר כל דוגמה מנומקת באמצעות ראיות מפסוקים. רבי תנחום אומר כי הפסוק מתהילים לא מדבר על מלאכים עליונים אלא בשליחים בני אדם. דעה שנייה היא שהפסוק מדבר על נביאים. דעה שלישית היא שהפסוק מדבר על שומרי שמיטה ודעה רבעית היא שהכתוב מדבר על בני ישראל שעמדו לפני הר סיני. לכאורה אין קשר סיבתי בין הדרשות השונות וכל אחת עומדת בפני עצמה. את החוט השוזר את הפירושים השונים מביא רבי תנחום בסוף הפתיחתא. תחילה מביא רבי תנחום דבר שידוע במציאות. נשיאת משא הכבד לאחד לא יהיה קשה לנשיאה באמצעות שני אנשים, ובאותו אופן דבר הקשה לנשיאה בשניים יהיה נוח לנשיאה בארבע. ומכאן בהכללה אמור להיות דבר שקשה לאחד לשאת יהיה קל לאין ערוך לשישים ריבוא לשאת. ואף על פי כן משה יכול היה לשאת את הדיבור האלוהי שבני ישראל לא עמדו בפניו. מהדרשות שהובאו לעיל על קורא המדרש להסיק את עוצם גדולתו של משה. לפי הפסוק בתהילים בני ישראל הם מלאכי ה' "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ", המשווים לשומרי שביעית, שמוסרים נפשם על המצוות, שמשווים לנביאים. ואף על פי כן לא יכלו לעמוד בפני הדיבור ומשה עמד. ללא הראיה הכוללת של סך הדרשות כל חלק הוא עצמאי וקטן, אך הראיה הכוללת של חיבור הדרשות זו לזו נדרשת מהקורא עצמו, ואין הוא יכול לעשות זאת ללא כל הדרשות יחדיו[8]. שפה ומקום חיבורומדרש ויקרא רבה כתוב בעברית מעורבת בארמית גלילית, אך ניתן למצוא בו גם מילים יווניות. בנוסף לשפה ניתן למצוא במדרש בעיקר אמוראים ארץ ישראלים אך מופיעים גם מעט אמוראים בבליים מהדור הראשון. כמו כן מוזכרים בסיפורי החכמים גם שמות של מקומות בישראל אשר רובם מתרכזים באזור הגליל. כמו כן ישנן בו עדויות על מנהגי ארץ ישראל הנוגדים את הפסיקה הבבלית[9]. מהדורותלספר זה מהדורות שונות. באחדות מופיעים פרשנים שונים, ואחרות ללא פירוש. המהדורות הנפוצות הן:
לקריאה נוספת
8.R. Sarason, The Petihot in Leviticus Rabba, JJS 33, 1982), pp. 557–567. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||
