חוזה פריז (1898)

חוזה פריז (באנגלית: (1898) Treaty of Paris, בספרדית: (1898) Tratado de París, בפיליפינית: Kasunduan sa Paris ng 1898) היה הסכם שלום אשר נחתם בשנת 1898, במסגרתו איבדה ספרד כמעט את כל קולוניות האימפריה שלה, כאשר קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים נמסרו לארצות הברית. העברת הפיליפינים לוותה בתשלום של 20 מיליון דולרים מארצות הברית לספרד^[1]. החוזה נחתם ב-10 בדצמבר 1898 וסיים את מלחמת ארצות הברית–ספרד. ההסכם נכנס לתוקף ב-1 באפריל 1899, כאשר הוחלפו מסמכי האשרור בין הצדדים^[2].

חוזה פריז סימן את סופה של האימפריה הספרדית (לאחר שנותרו בידיה רק שטחים בצפון אפריקה ומספר איים במפרץ גינאה שבמערב אפריקה), ואת תחילת עלייתה של ארצות הברית כמעצמה. תומכים רבים של המלחמה התנגדו להסכם השלום, שהפך לנושא מרכזי במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1900^[3]. המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ויליאם ג'נינגס ברייאן, היה נגד החוזה, מכיוון שהתנגד לאימפריאליזם, בעוד הנשיא הרפובליקני ויליאם מקינלי, שתמך בו, נבחר לכהונה נוספת^[4].

מלחמת ארצות הברית–ספרד החלה ב-25 באפריל 1898 בשל סדרה של סכסוכים שהלכו והדרדרו בין שתי המדינות, והסתיימה עם החתימה על חוזה פריז ב-10 בדצמבר. כתוצאה מהחוזה איבדה ספרד את השליטה על שארית שטחי האימפריה שלה^[5].

לאחר שהשיגו מדינות אמריקה הלטינית עצמאות, נעשו ניסיונות דומים גם בקובה בשנים 1868–1878, 1879-1880 ושוב במהלך העשור של 1890, בהנהגת חוסה מארטי, אשר נהרג ב-19 במאי 1895^[6].

ההתנגדות לשלטון הספרדים החלה באותה תקופה גם בפיליפינים, כאשר הקריאה הראשונה למרד הונהגה על ידי אנדרס בוניפסיו באוגוסט 1897, שהוחלף על ידי אמיליו אגינלדו. בוניפאסיו קרא תיגר על מנהיגותו של אגינלדו, נעצר על ידו והוצא להורג ב-10 במאי 1897. בדצמבר של אותה שנה נשא ונתן אגינלדו עם השלטונות על הסכם הפסקת אש במסגרתו קיבלו מנהיגי המהפכנים חנינה והוגלו להונג קונג^[7].

המלחמה בין ארצות הברית לספרד זכתה לתמיכה רחבה בשל אהדת הציבור האמריקאי למאבקה של קובה לעצמאות, יחד עם התגברות האינטרסים הכלכליים האמריקאיים במדינות שמעבר לים. לארצות הברית היה עניין מיוחד בתעשיית הסוכר המתפתחת של קובה. צבא ארצות הברית אף שלח דוחות שקריים אודות המתרחש בפיליפינים במטרה להותיר על כנה את התמיכה הציבורית במעורבות האמריקאית מעבר לים. ארצות הברית נשענה על עקרונות אמונת "הייעוד הגלוי" על מנת להצדיק את כניסתה למלחמה וטענה שאלה גורלה וחובתה של אמריקה להשתלט על שטחים אלה^[8].

ב-16 בספטמבר הוציא נשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי, הוראות סודיות עבור שליחיו, כאשר קרבה מלחמת ארצות הברית–ספרד לסיומה. הוראות אלה היוו דרישות מקדימות טרם חתימת הסכם שלום, ובמסגרתן נדרשה ספרד לפנות את קובה ולהסיר טענות לריבונות ספרדית במקום, לוותר על פוארטו ריקו ואיים נוספים באיי הודו המערביים ובאיי מריאנה לטובת ארצות הברית ולאפשר השתלטות צבאית אמריקאית על הפיליפינים. בהוראות ששלח, הדגיש מקינלי את מחויבותה של ארצות הברית כלפי הפיליפינים ואת הדאגה לאינטרסים המסחריים האמריקאיים במקום^[9][10].

סעיף 5 בהסכם הפסקת האש אשר קדם למשא ומתן מ-12 באוגוסט 1898 קבע, כי ארצות הברית וספרד יעמידו לא יותר מחמישה נציגים לקיום הדיונים, אשר יחלו בפריז עד 1 באוקטובר של אותה שנה^[11][12].

הרכב חברי המשלחת האמריקאית למשא ומתן היה יוצא דופן בכך ששלושה מחבריה היו סנאטורים (כלומר, כפי שהצביעו על כך עיתוני אותה תקופה, בבוא העת יהיה עליהם להצביע על אישור ההסכם שהם עצמם ניהלו)^[13]. חברי המשלחת האמריקאית היו:

• ויליאם דיי - יושב הראש, מזכיר המדינה לשעבר אשר התפטר מחברותו בקבינט על מנת להוביל את המשלחת.
• ג'ורג' גריי - סנאטור מדלאוור.
• ויליאם פי. פריי (William P. Frye) - סנאטור ממיין.
• קושמן קלוג דייוויס (Cushman Kellogg Davis) - סנאטור ממינסוטה.
• וייטלואו ריד (Whitelaw Reid) - דיפלומט לשעבר ומועמד לסגן נשיא לשעבר.

המשלחת הספרדית כללה את הדיפלומטים הבאים:

• אאוחניו מונטרו ריוס (Eugenio Montero Ríos), יושב ראש המשלחת הספרדית, נשיא הסנאט הספרדי
• בואנאוונטורה דה אברסוסה (Buenaventura de Abarzuza)
• חוסה דה גרניקה (José de Garnica)
• ונסלאו רמירס דה וייה-אורטיאה (Wenceslao Ramírez de Villa-Urrutia)
• רפאל סררו (Rafael Cerero)
  • אליהם הצטרף גם הדיפלומט הצרפתי ז'יל קמבון

המשלחת האמריקאית, בהובלתו של ויליאם דיי אשר פרש מתפקידו כחבר בקבינט במטרה לעמוד בראשה, הגיעה לפריז ב-26 בספטמבר 1898 והמפגשים והדיונים התנהלו במערכת החדרים של משרד החוץ הצרפתי. במהלך המפגש הראשון דרשו הספרדים כי מנילה, אשר נכבשה על ידי האמריקאים מספר שעות לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בוושינגטון תוחזר לשליטה ספרדית. האמריקאים סירבו לדון בכך ובאותו הזמן לא שבו לעסוק הצדדים לעסוק בנושא^[14].

פליפה אגונסיו (Felipe Agoncillo), עורך דין פיליפיני אשר נשלח לפריז על מנת לייצג את עמדתה של הרפובליקה הפיליפינית הראשונה, זכה להתעלמות שני הצדדים ולא השתתף בדיונים^[15].

במשך למעלה מחודש עסקו השיחות בנושא קובה. תיקון טלר (Teller Amendment) להכרזת המלחמה של ארצות הברית על ספרד הפכה את סיפוח האי ללא פרקטי, בניגוד לסיפוחם של הפיליפינים, גואם ופוארטו ריקו. תחילה, סרבה ספרד לקבל על עצמה את החוב הקובני, אשר עמד על 400 מיליון דולרים, אך בסופו של דבר לא הייתה לה ברירה. לבסוף, הוסכם כי קובה תמסר לידי הקובנים וכי והחוב יוחזר לספרד. בנוסף הוסכם כי ספרד תמסור את גואם ופוארטו ריקו לידי ארצות הברית^[16].

לאחר מכן שבו הדיונים לעסוק בפיליפינים. הנציגים הספרדיים ניסו למשוך ככל האפשר את זמן השיחות, בניסיון למסור רק את מינדנאו או את איי סולו, מתוקף העובדה כי האמריקאים כבשו רק שטח מצומצם יחסית באזור מנילה^[17]. מהצד האמריקאי, המליץ בתחילה יושב הראש דיי רק על רכישת הבסיס הימי במנילה, כ"נקודת מנוחה" לאוניות הצי האמריקאי, ואחרים המליצו על רכישתו של האי לוזון בלבד. עם זאת, בדיון עם יועציה, סיכמה המשלחת כי אם תשמור לעצמה ספרד חלק מאיי הפיליפינים, קיים סיכוי גבוה לכך שיימכרו למעצמה אירופית, מה שעלול להוות בעיה עבור ארצות הברית^[18]. ב-25 באוקטובר שלחו חברי המשלחת שדר לנשיא מקינלי לקבלת הוראות מפורשות יותר. שדר זה נשלח באותו הזמן בו התקבל שדר אחר ממקינלי ובו נאמר כי חובתו כנשיא אינה מותירה לו כל ברירה אלא לדרוש את כל הארכיפלג בשלמותו. למחרת בבוקר התקבל ממקינלי שדר נוסף ובו נאמר:

... לקבל את לוזון לבדה ולהשאיר את האיים האחרים לשלטון ספרדי או שיהיו נתונים למאבק עתידי, אינה יכולה להיות מוצדקת מסיבות פוליטיות, מסחריות והומניטריות. הסיפוח חייב לכלול את הארכיפלג כולו או שום דבר. האחרון לחלוטין אינו קביל ולכן נדרש ביצועו של הראשון.

— Wolff, עמודים 169-170

המשלחת האמריקאית קיבלה בהפתעה את הוראות הנשיא. שדר נוסף ממזכיר המדינה ג'ון היי הבהיר כי הבעלות על שטחים נוספים בפיליפינים תושג באמצעות כיבושם. מקינלי הוסיף כי ניצחונו של אדמירל ג'ורג' דיואי בקרב מפרץ מנילה העניק לארצות הברית את הבעלות על האיים. דיי ענה כי אפילו כיבושה של מנילה התרחש לאחר תאריך החתימה על הפסקת האש. עם זאת, ביצעה המשלחת את הוראת הנשיא. ב-4 בנובמבר דחתה המשלחת הספרדית את הדרישה האמריקאית, וראש ממשלת ספרד, פרחדס מטאו סגאסטה (Práxedes Mateo Sagasta) גיבה את החלטתה. כאשר גברה הסבירות לכישלון השיחות, החלו טענות כנגד סיום הפסקת האש וחידוש המלחמה. עם זאת, לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי שנערכו ב-8 בנובמבר, נחלש הרוב הרפובליקני ממנו נהנה מקינלי, אך במידה קטנה יותר מהצפוי. המשלחת האמריקאית הושפעה מהתוצאות, ופריי גיבש תוכנית, שכללה הצעה לספרד של בין 10 ל-20 מיליון דולרים עבור האיים, בה תמך משרד החוץ^[19].

לאחר כמה דיונים הציעה המשלחת האמריקאית לספרד 20 מיליון דולר עבור האיים ב-21 בנובמבר, כעשירית מכפי שהוערך ערכם בדיונים פנימיים שנערכו באוקטובר, וביקשה תשובה בתוך יומיים^[20]. מונטרו ריוס ענה בכעס שתשובתו תינתן מייד, אך המשלחת האמריקאית כבר הספיקה לעזוב את שולחן הדיונים. כאשר נפגשו הצדדים שוב, שלחה המלכה-העוצרת מריה כריסטינה שדר ובו נתנה את הסכמתה להצעה. מונטרו ריוס ציטט את התשובה הרשמית:

ממשלת הוד מעלתה, מסיבות נשגבות של הומניות ופטריוטיות, לא תיטול על עצמה את האחריות של הבאת זוועות המלחמה לספרד פעם נוספת. על מנת להמנע מכך, לקחה הממשלה על עצמה את המשימה הכואבת של קבלת חוק המנצח, חמור ככל שיהיה, הואיל שספרד חסרה את האמצעים החומריים כדי להגן על זכויותיה, והיא מקבלת את התנאים שהציעה לה ארצות הברית לחתימה על הסכם של שלום.

— Wolff, עמוד 172

העבודה על הטיוטה הסופית של ההסכם החלה ב-30 בנובמבר, ונחתמה ב-10 בדצמבר 1898. השלב הבא היה אישור בתי הנבחרים. במדריד נדחה ההסכם על ידי הקורטס חנרלס, אך המלכה-העוצרת הפעילה סעיף בחוקה אשר אפשר לה לחתום עליו^[21].

בסנאט היו באותה תקופה ארבע אסכולות בנוגע לאימפריאליזם האמריקאי, אשר השפיעו על הדיון לאשרור ההסכם. כללית, תמכו הרפובליקנים בהסכם, כאשר אלה שהתנגדו לו ביקשו לבטלו או להוציא ממנו את התנאי של רכישת הפיליפינים. בנוסף, תמכו גם דמוקרטים בהתפשטות הטריטוריאלית של ארצות הברית, ובעיקר נציגים מאזור דרום ארצות הברית. מיעוט בקרב הדמוקרטים העדיף גם כן את ההסכם על בסיס סיום המלחמה והענקת עצמאות לקובה ולפיליפינים. במהלך הדיון בסנאט לאשרור ההסכם היו הסנאטורים ג'ורג' פריסבי הואר (George Frisbie Hoar) וג'ורג' גרהאם וסט (George Graham Vest) למתנגדיו החריפים:

הסכם זה יהפוך אותנו לאימפריה וולגרית ובנאלית, השולטת בנתינים מגזעים אחרים ובמדינות וסאליות, בה מעמד אחד נידון לנצח לשלוט והמעמדות האחרים חייבים לציית.

— סנאטור ג'ורג' פריסבי הואר^[22]

כמה מתנגדים ציינו כי ההסכם יגרום לארצות הברית להפוך לאימפריה ולהפר בזאת את האמונות הבסיסיות ביותר של החוקה האמריקאית. הם טענו כי לסנאט ואף לנשיא אין זכות להעביר חוקים לשליטה על עמים אחרים, אשר אינם מיוצגים בבית הנבחרים.

נציגים אחרים, אשר תמכו בחוזה טענו:

נניח שהחוזה יידחה על ידינו. מצב המלחמה יימשך. אנחנו נתכחש לנשיא. נבחרנו כאנשים המסוגלים לקחת על עצמם את התפקיד של אחד הכוחות החזקים בעולם!

— סנאטור הנרי קאבוט לודג'^[22]

ההשגחה העליונה העניקה לארצות הברית את התפקיד של הרחבת הציוויליזציה הנוצרית. אנו באים כמלאכי השרת, לא כעריצים.

— סנאטור קנוט נלסון^[22]

תומכי החוזה טענו כי החוקה חלה רק על אזרחי ארצות הברית. רעיון זה אומץ מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון בפסיקותיו, כשעלו שאלות בנושא מעמדם וזכויותיהם של התושבים בטריטוריות שנכבשו במלחמה^[23].

בעוד הדיון נמשך, עתרו אנדרו קרנגי והנשיא הקודם גרובר קליבלנד לבית הנבחרים בדרישה לדחות את החוזה. העותרים התייחסו בנוקשות לכל מדיניות אימפריאליסטית מסוג זה, והשתייכו לליגה האנטי-אימפריאליסטית האמריקאית, יחד עם אנשים נודעים אחרים כגון מארק טוויין וסמואל גומפרס^[8].

החוזה השנוי במחלוקת אושר לבסוף ב-6 בפברואר 1899 ברוב של 57 לעומת 27, קול אחד בלבד מעבר לרוב הדרוש של שני-שלישים^[24]. רק שני רפובליקנים הצביעו נגד האשרור, ג'ורג' פריסבי הואר ממסצ'וסטס ויוג'ין פריור הייל ממיין. לסנאטור נלסון אולדריץ', אשר התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה אך תמך בנשיא כאשר החלה, היה חלק חשוב בהבטחת הרוב הדרוש של שני-שלישים לאשרור חוזה פריז^[3].

חוזה פריז קבע כי קובה תזכה בעצמאות מספרד, אך הקונגרס וידא כי תישאר תחת שלטון אמריקאי עקיף באמצעות השימוש בתיקון פלאט. בפרוטרוט, ספרד תוותר על כל דרישותיה לריבונות, ועם עזיבתה, יעבור האי לחזקתה של ארצות הברית, אשר תקבל עליה ותמלא את כל החובות, העשויות לנבוע מעובדת הכיבוש בהתאם לחוק הבינלאומי.

בנוסף, קבע החוזה כי ספרד תמסור את פוארטו ריקו, יחד עם איים נוספים בים הקריבי, לידי ארצות הברית, כמו גם את גואם ואיי מריאנה, אשר היו חלק מטריטוריית איי הודו המזרחית הספרדיים.

החוזה קבע שספרד תמסור לידי ארצות הברית את ארכיפלג הפיליפינים וכללו את האיים שהיו בתוך קו מוגדר.

בהתאם לחוזה, נקבע כי ספרד:

• תוותר על זכויותיה באשר לקובה (ראו תיקון טלר ותיקון פלאט).
• תמסור את פוארטו ריקו ותוותר על איי הודו המערבית שבחזקתה.
• תמסור את האי גואם לידי ארצות הברית.
• תמסור את איי הפיליפינים לידי ארצות הברית, תמורת תשלום של 20 מיליון דולרים^[1].

פרטים נוספים בנוגע למסירת הפיליפינים הוסדרו מאוחר יותר באמצעות חוזה וושינגטון בשנת 1900^[25]. קו הגבול עם שטח החסות הבריטי של צפון בורנאו הוסדר לאחר ועידה בין ארצות הברית לבריטניה ב-1930^[26].

הניצחון במלחמה הפך את ארצות הברית לכוח עולמי, לאחר שהשליטה על פוארטו ריקו, גואם והפיליפינים הרחיבה את הדומיננטיות הכלכלית האמריקאית באזורי הים הקריבי והאוקיינוס השקט. התרחבות טריטוריאלית זו המשיכה להשפיע על מדיניות החוץ והמדיניות הכלכלית האמריקאית עמוק אל תוך המאה הבאה. בנוסף, תפקידו המשמעותי של הנשיא מקינלי בקידום החוק בבית הנבחרים הפך את מוסד הנשיאות למודרני יותר, והמצב המוחלש בו היה לפני תקופת כהונתו הוחלף באב הטיפוס של הנשיאות החזקה יותר המאפיינת את ימינו^[27].

לכיבוש הצבאי האמריקאי הייתה השפעה מתמשכת על המשך האירועים. בפיליפינים פרץ מרד כנגד האמריקאים ב-4 בפברואר 1899, אשר במהרה עלה בהיקפו ובעוצמתו על הקרבות שהתחוללו לפני כן כנגד הספרדים, כפי שתיאר זאת כותב פיליפיני:

כעת ישנו מחזה ייחודי - הפיליפינים לוחמים לחירותם, והעם האמריקאי לוחם כדי להעניק להם חרות.

— Vigilans, Semper (1899). "Aguinaldo's Case against the United States." The North American Review, Vol. 169, No. 514
עמוד 428

על פי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, גרמה מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ותוצאותיה לעיכוב עצמאות הפיליפינים עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אך גם ייסדה מערכת יחסים אשר טיפחה אוכלוסייה פיליפינית משמעותית בתוך גבולות ארצות הברית^[28].

בנוסף, אפשר תיקון פלאט את המשך הכיבוש האמריקאי של קובה ללא צורך בסיפוח, זאת על אף הבטחות במהלך המלחמה והמשא ומתן שלאחריה על הענקת עצמאות^[29]. במטרה לשמור על השליטה בקובה, צידדה ממשלת ארצות הברית ברעיון שתושבי האי אינם מסוגלים לקיים שלטון עצמי. כפי שציין הסנאטור סטיבן אלקינס:

כאשר תהפוך קובה לחלק מהאיחוד האמריקאי והתעלה במצר תושלם, מה שכעת ודאי, יהיו פוארטו ריקו, קובה, הוואי, והפיליפינים למוצבי החוץ של הרפובליקה הגדולה, וישמרו על אינטרסים אמריקאיים במערכת הכלכלית הגלובלית במהלך מסעה עטור הניצחון סביב העולם. בקרוב יראו אנשינו וירגישו שאחזקת האיים על ידינו היא טבעית והגיונית, ובתפקיד הגדול שעלינו למלא בענייני העולם, עלינו לא רק לשמור עליהם, אלא לתהות איך עתיד הגשמת גורלנו הטבעי להתקיים בלעדיהם. שרשרת מצויינת זו של איים, המקיפה כמחצית מהעולם, לא תהיה שלמה ללא קובה, אבן החן של האנטילים.

— Pérez Jr, Louis A. The War of 1898: The United States and Cuba in History and Historiography. Univ of North Carolina Press, 2000. ISBN 0807866970
עמוד 49

באופן כללי, תרמו אחזקות אלה בצורה ניכרת לעלייה בכוחה הכלכלי של ארצות הברית שהושגה במהלך תקופה זו.

מדיה וקבצים בנושא חוזה פריז בוויקישיתוף

• חוזה פריז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)