|
זכות הגישה הציבורית זכות הגישה הציבורית קיימת במדינות שונות בעולם. היא קובעת כי זכותו של הציבור הרחב לגשת לכל האדמות, האגמים, הנהרות, גם אם הם נמצאים בבעלות פרטית. הזכות מתייחסת עקרונית למטרות מעבר ו/או נופש, כולל זכות מעבר וזכות שהיה זמנית, אולם לא זכות לניצול השטח. למשל ניתנת הזכות לישון באותן האדמות באופן זמני באוהלים, ולקטוף באותן האדמות צמחי בר דוגמת פירות יער, פטריות וכמה צמחים אחרים, אולם לא ניתנת הזכות לניצול כלכלי של השטח דוגמת כריתת עצים, ציד, דיג, ניהול עסק. זכות הגישה הציבורית שמה גם דגש על התחשבות ודאגה לטבע ולחיות בר, לבעלי האדמות ולאנשים אחרים. בפועל זכות הגישה הציבורית מוגדרת מעט שונה ממדינה למדינה. זכות הגישה הציבורית קיימת כיום במדינות נורווגיה, שוודיה, פינלנד, איסלנד, סקוטלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ. באנגליה ובוויילס חוק זכות הגישה הציבורית חל רק על קטגוריות מסוימות של אדמות לא מפותחות. בשוודית מכונה זכות הגישה הציבורית Allemansrätten[1], בנורווגית Allemannsretten[2] ובפינית Jokamiehenoikeus[3]. בנורווגיה זכות הגישה הציבורית היא חוק אשר מוגדר לפרטי פרטים. בשוודיה זכות הגישה הציבורית מוכרת על פי החוק, אך אינה מוגדרת. בפינלנד מוכרים בחוק חלק מהחירויות, אך זכות הגישה הציבורית אינה מוגדרת. במדינות בהן אין זכות גישה ציבורית, לרוב מוגדרים אזורים מסוימים בבעלות המדינה – כגון שמורות טבע, פארקים עירוניים, או פארקים לאומיים – בהם הציבור רשאי לבקר. בישראלבישראל נחקק חוק שמירת הסביבה החופית שנועד להגדיר את אופן ההתייחסות הנדרשת לחופים וכן את חופש הגישה אליהם. עלו לכותרות מספר מאבקים לפתיחת אתרים לגישת כלל הציבור כשהידועים בהם התחוללו ב:
בישראל נסגרו שטחים רבים לגישת הציבור בגלל הקמת מחנות צבאיים ותחנות כוח. בין האתרים הידועים מבצר עתלית בו נמצא בסיס עתלית של חיל הים ובסיס חיל הים באילת. הערות שוליים
|
