|
גורדי שחקים מוקדמים.jpg) גורדי השחקים המוקדמים נבנו בין השנים 1884–1939 בערים האמריקאיות בכלל ובניו יורק ובשיקגו בפרט, ושימשו לעסקים ולמסחר. ערים אלו, שאופיינו עד אז בבנייה נמוכה, החלו להתפתח לגובה הודות לצמיחה כלכלית משמעותית לאחר מלחמת האזרחים. הצורך בציפוף וביצירת ריכוזי אוכלוסייה, עודדו את הבנייה לגובה החל משנות השבעים של המאה ה-19. לצד זאת, ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה את בנייתם של גורדי השחקים, בזכות השימוש בשלד פלדה חסין אש, היכולת ליצוק יסודות עמוקים בקרקע והמצאות מהפכניות כמו המעלית והנורה החשמלית. כל אלו יצרו את האפשרות, הן מבחינה טכנית והן מבחינה כלכלית, לבנות בניינים גבוהים דיים כדי לספק מענה לצורך החברתי והכלכלי. הראשון בכך היה בניין ביטוח הבית בשיקגו, שהתנשא לגובה של 42 מטרים ונפתח בשנת 1884. מספרם של אלו צמח במהירות כך שבשנת 1888 זכו לכינוי "גורדי שחקים". שיקגו נחשבת לפורצת הדרך בתכנון ועיצוב גורדי שחקים, שהחלו להיבנות במרכז הרובע הפיננסי שלה בין שנות השמונים לתחילת שנות התשעים של המאה ה-19. אסכולת שיקגו ניסתה לקשר ולאזן בין אסתטיקה לתכנון בנייני מסחר פרקטיים ונוחים לשימוש. עקב כך, נבנו בניינים גדולים ורחבים בסגנון פלאצו (palazzo-style), בהם קומת הקרקע הפונה לרחוב שימשה לחנויות ולמסעדות, והקומות שמעליה שימשו למשרדים. בניגוד לכך, גורדי השחקים שנבנו בניו יורק באותה תקופה אופיינו במבנה צר יחסית, עוצבו בסגנון אקלקטי בחזיתותיהם, וספגו לעיתים קרובות ביקורות על חוסר האלגנטיות שבהם. בשנת 1892 אסרה עיריית שיקגו על בניית גורדי שחקים חדשים הגבוהים מ-46 מטרים, ובכך השאירה את הפיתוח וההתקדמות בתחום לניו יורק. העשור הראשון של המאה ה-20 חווה גל חדש בבניית גורדי שחקים בזכות הביקוש לבנייני משרדים חדשים, שיתמכו בכוח העבודה (צווארון לבן) האמריקאי המתעצם. הפיתוחים בתחום ההנדסה האזרחית הפכו את המשימה לפשוטה יותר. בתקופה זו חזרה שיקגו לבנות בתחומה גורדי שחקים בסגנון שאפיין אותה, בעוד ניו יורק נחשבה למתירנית בניסיון למצוא את העיצוב המושלם לבניינים מסוג זה. בזכות כך, נבנו בעשור זה מבנים אייקונים בניו יורק כמו בניין פלאטאיירון, בניין סינגר (187 מטרים), מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף (210 מטרים) ובניין וולוורת' (241 מטרים). למרות הצלחתם המסחרית, גורדי השחקים הללו ספגו ביקורת קשה בכך שהם לא תואמים לסביבתם, שוברים את הסדר בקו הרקיע של העיר ומטילים צל תמידי על הרחובות והבניינים שסביבם. בעקבות כך, ובשילוב האטה כלכלית, הובילה עיריית ניו יורק את מהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, צמחו גורדי השחקים ברוב הערים המרכזיות בארצות הברית בעוד שקומץ נבנה בשאר המדינות המערביות בעולם. הצמיחה הכלכלית של שנות העשרים ועליות בתחום הנדל"ן הביאו לגל שני בבניית גורדי שחקים בניו יורק ושיקגו. מהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916 הביאה ליצירת גורדי שחקים בסגנון האר דקו הנסוג, והובילה לתכנון מבנים שהתמקדו בנפח הבניין והצל שהוא מותיר תחתיו ועל הבניינים שבסביבתו. גובהם המשיך להרקיע, עם בנייתם של בניין קרייזלר (319 מטרים) ובניין אמפייר סטייט (381 מטרים), ששברו את שיא הבנייה לגובה בעת השלמתם. עם תחילתו של השפל הגדול צנח שוויו של הנדל"ן ובנייתם של גורדי שחקים החלה לדשדש עד שנעצרה כמעט לחלוטין. התרבות הפופולרית והאקדמית אימצה לחיקה את גורדי השחקים והנציחה אותם בסרטים, צילומים, ספרות ובלט, המראים את הסמליות המודרנית והמדעית החיובית לצד הסמליות השלילית של תחלואות המודרניזם של החיים והחברה. גורדי השחקים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה, דחו את הגישה התכנונית שהתפתחה לפני כן ואימצו את הסגנון הבינלאומי. רבים מגורדי השחקים הללו עברו שיפוצים נרחבים והותאמו מחדש לסגנון המאה ה-21, ששם דגש על התייעלות אנרגטית ובנייה ירוקה, וחלקם נהרסו לטובת מבנים מודרניים, כדוגמת בניין סינגר, שהיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין השנים 1908–1909. רקע: 1850–1879מניעים חברתיים וכלכלייםגורדי השחקים בארצות הברית החלו להופיע כתוצאה מצמיחה כלכלית, שינוי במבנה הארגון הפיננסי של עסקים אמריקאים והתחלת השימוש המוגבר בקרקע העירונית, שהותרה בה בנייה לגובה על ידי הרשויות.[1] בניו יורק, שהייתה עיר נמל ימי חשובה במזרח ארצות הברית, החל להתפתח באי מנהטן אחד ממרכזי גורדי השחקים הראשונים בעולם.[2] כתוצאה מההיסטוריה הקולוניאלית שלה, פוצלה תוכנית בניין העיר של ניו יורק ברובה למגרשים קטנים וחלקות גדולות מעטות.[3] במשך המחצית הראשונה של המאה ה-19 הפכה ניו יורק למרכז המימון הכלכלי הלאומי של ארצות הברית, והבנקים בוול סטריט ברובע הפיננסי של מנהטן, התחרו עם מוסדות הבנקאות האנגליים על ההשפעה הבינלאומית.[4]  שורשי המניעים החברתיים והכלכליים נעוצים בתקופה שלאחר השרפה הגדולה של שנת 1835 בניו יורק. האש כילתה בלהבות את רובם של המבנים שהשתייכו לחברות הפיננסיים בעיר ובמקומם נבנה מגוון רחב של בניינים חדשים שהוקמו ונהרסו ברצף מהיר במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19.[5] רוב המבנים החדשים הללו תכנונו בסגנון הפלאצו האיטלקי, שהיה נפוץ גם באנגליה, ונבנו בגובה של חמש עד שש קומות בדרך כלל.[6] בתקופה זו לא הייתה הגבלת גובה בעיר אך למעשה, נורמת הבנייה בעיר נשמרה עד שנת 1865 - בה נבנו כנסיות גבוהות.[7] בין השנים 1840–1870, אוכלוסיית ניו יורק שילשה עצמה ובין השנים 1860–1875, ערך הסחורות זינק ב-90 אחוזים.[8] במקביל, החלה תנופת פיתוח בשיקגו. בניגוד לניו יורק, שיקגו התפתחה למטרופולין רק באמצע המאה ה-19. היא צמחה מעיירה של 50 תושבים בשנת 1830 לעיר בעלת 30,000 תושבים בשנת 1850 ו-300,000 תושבים בשנת 1870.[9] שיקגו הפכה לצומת הרכבות המערבי של ארצות הברית ועיר מסחר ראשית לסביבתה, שהחלה להתפתח באותה תקופה באופן מואץ.[10] היא ראתה עצמה שונה מערי החוף המזרחי והתגאתה מאוד בהיותה מרכז תוסס ההולך וגדל ואף התפרסמה בזכות התרבות המסחרית שבה.[11] בשנות השבעים של המאה ה-19, הפכה שיקגו למרכז הפיננסי הראשי במערב ארצות הברית אולם, באוקטובר 1871 כילתה השרפה הגדולה של שיקגו את מבני העץ בליבה.[12] לאחר האירוע החלה העיר להיבנות מחדש על חלקות גדולות יחסית שהגדירו את רשת הרחובות החדשה[13] והוחל חוק שאסר על בניית מבני עץ בשטחה.[14] גורמים חדשים אלו עודדו רעיונות תכנוניים חדשניים ובהם הבנייה לגובה. כמו ניו יורק, גם שיקגו ראתה בבניינים הגבוהים כביתם של מגוון רחב של עסקים ושירותים הנמצאים בתוך בניינים בודדים המספקים את כל צורכיהם.[15] הבנייה לגובה, שהחלה בשנות השבעים של המאה ה-19, נעצרה עם פרוץ המשבר הפיננסי של 1873 והשפל הכלכלי שבא בעקבותיו, שנמשך עד שנת 1879.[16] בניין עיריית פילדלפיה, שנבנה בשנת 1871 לגובה 167 מטרים, הוא דוגמה בולטת מבין המבנים שנבנו בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19. עם סיום בנייתו היה מבנה הלבנים השני בגובהו בעולם. החל משנת 1953, בה התמוטט בסיס החרוט של בניין מולה אנטונליאנה, הפך רשמית לבניין הלבנים הגבוה ביותר בעולם. משנת 1873, קצב הבנייה חווה האטה וערך הנדל"ן צנח.[17] עם זאת, בשנת 1880 החלה צמיחה כלכלית, שהביאה לבנייה מחודשת של גורדי שחקים, זהה ברמתה לזו של שנת 1871.[18][19] פיתוחים טכנולוגיים הופעתם של גורדי השחקים התאפשרה בזכות ההתקדמות שהושגה בטכנולוגיית הבנייה באמצע המאה ה-19.[20] בשיטות הבנייה המסורתיות של אותה תקופה הרצפות והתקרות בבניין נתמכו על ידי הקירות. אילו גורדי השחקים היו נבנים בשיטות אלו, היו קירותיהם צריכים להיות כה עבים שלא היה נשאר מספיק מקום לחללים הפנימיים. דבר זה היה גורר ירידה בניצול השטח ואי כדאיות כלכלית להקמתם. הפיתוח הטכנולוגי שפתר את בעיית הקירות העבים הוא שלד פלדה התומך במבנה במקומם. כעת היה תפקידם העיקרי של הקירות ליצור הפרדה בין חוץ לפנים (הן מבחינה אקוסטית והן מבחינה תרמית) ובזכות כך ניתן היה להקטין את עוביים למינימום ההכרחי.[21] שיטה זו הומצאה על ידי שני מהנדסים צרפתיים, שעשו שימוש בקורות מפלדה, והיא תוארה בהרחבה בכתבי עת הנדסיים. השיטה שימשה תחילה לבניית מחסנים.[22] אלא שהשימוש בשלד פלדה חשף את גורדי השחקים לסכנת התמוטטות עקב עומסי רוח.[23] בעיה זו נפתרה בזכות השימוש באלכסוני רוח, שפותחו בעבודתו של אוגוסטן ז'אן פרנל, שתיארה את העומסים והמומנטים הפועלים על מבנים גבוהים[א] בנוסף, הגדיל השימוש בפלדה את רגישות המבנים לאש. עקב כך נדרש להגן על הפלדה ולצפות אותה בחומרים מיוחדים העמידים בפני אש.[25] התקדמות ופיתוחים טכנולוגיים ביצירת חומרים אלו הושגה על ידי מהנדסים צרפתיים עוד מתחילת המאה ה-19, אולם פריצת הדרך הגיעה עם פרסום עבודתו של האדריכל פטר בונט וייט (Peter Bonnett Wight) בשנות השישים של אותה מאה.[26] רק לאחר השרפה הגדולה בשיקגו בשנת 1871 והשרפה הגדולה בבוסטון בשנת 1872, החל השימוש הנרחב בחומרים אלו.[27]  מצד אחד יצר השימוש בשלד פלדה את היכולת לבנות בניינים גבוהים יותר, ומאידך משקל הבניינים היה גדול יותר. לשם כך נוצר הצורך לבסס אותם ביסודות רחבים ועמוקים יותר מבעבר. בעוד שקרקע חולית רכה יחסית יכולה לשאת על גביה מבנים נמוכים בעזרת יסודות רדודים, מבלי לשקוע יתר על המידה, כעת היה צורך לחפור עמוק יותר כדי להגיע לשכבה סלעית שתוכל להתמודד עם המסה הגדולה של הבניין. עקב כך נדרש בניו יורק ובשיקגו, המאופיינות בשכבת קרקע חולית עמוקה יחסית, לחפור עמוק יותר מבעבר. חפירה מסוג זה נתקלה לא מעט פעמים במי תהום, שאיימו למלא את הבורות ולמוטט אותם בטרם יציקת היסודות. בעיה זו נפתרה על ידי קופסאות ייחודיות אטומות למים, הנקראות קייסונים, שהומצאו באנגליה בשנת 1830, ואומצו בארצות הברית במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-19.[26] פיתוח הכרחי נוסף להקמת גורדי שחקים שישרתו את בני האדם בנוחות היה המצאת המעלית, שכן טיפוס בגרם מדרגות לגובה של שש קומות ומעלה באופן יומיומי הופך לקושי בלעדיהן ובכך יורדים הכדאיות ומחירי השכירות בקומות הגבוהות.[28] המעליות הראשונות בעולם הותקנו והופעלו בשנות השלושים של המאה ה-19 באנגליה, והן הפכו לנפוצות בארצות הברית במפעלים ובבתי מלון עשור לאחר מכן.[28] מעליות ראשונות אלו נעזרו בחבלי הרמה והיו יעילות רק בבניינים נמוכים יחסית. מגבלה זו עודדה את כניסתן של מעליות הידראוליות לשוק בשנות השבעים של המאה ה-19, אולם גם אלו לא היו חפות מפגמים טכניים קריטיים.[29] בשנת 1876 נפתרו הבעיות הללו, וכעת נתנה המעלית פתרון הולם לגורדי השחקים שנבנו.[30] פיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומי החימום, התאורה, האוורור והסניטציה היו משמעותיים גם כן ביצירת תנאים נוחים לשהייה בעבודה רבת שעות בגורדי השחקים. יצירת מערכת הסקה מרכזית שתתמודד עם חללים גדולים לאורך זמן לא הייתה פשוטה כלל ודרשה משאבים רבים.[31] בשנות החמישים של המאה ה-19 הפכה מערכת הפועלת באמצעות לחץ אדים נמוך לנפוצה בגורדי השחקים שנבנו אז.[32] בניינים רבים בארצות הברית הוארו באמצעות גז למרות הסכנות הבטיחותיות והקושי להתקינם בבניינים גבוהים.[33] בשנת 1878 הוצעה חלופה לתאורת גז, והיא התאורה החשמלית, שהתבססה על פעולת גנרטורים.[33] אתגר נוסף היה הגדלת יכולת האוורור של חללי המבנה עקב כניסת עשן מהרחובות והצטברות אדים מתאורת הגז, שהשפיעו על איכות האוויר והיו בעלי השלכות בריאותיות על האנשים העובדים בתוכם.[34] מערכת אוורור, שהומצאה בשנות השישים של המאה ה-19 ופעלה בעזרת קיטור, פתרה את הבעיה ברובה והשימוש הנרחב בה החל עשור לאחר מכן.[34] שיפורים במערכת צינורות הפלדה אפשרו את הזרמתם של מים קרים וחמים עד לקומות הגבוהות תוך שמירה על לחץ תקין.[35] הופעתם של גורדי השחקים הראשונים: 1880–1899גורד השחקים הראשון המונח "גורד שחקים" נטבע לראשונה בשנות השמונים של המאה ה-18 כדי לתאר סוס גבוה במיוחד, מאוחר יותר שימש המונח כדי לתאר את המפרש בחלקו העליון של התורן, לאחר מכן מגבעות גבוהות, גברים גבוהים וכדור שנזרק גבוה לאוויר.[36] רק בשנות השמונים של המאה ה-19 שימש כדי לתאר מבנים גבוהים. תחילה, בשנת 1883, תיאר מונומנטים ציבוריים ובשנת 1888 הודבק כתווית לבנייני משרדים גבוהים. כעשור לאחר מכן היה למונח נפוץ ושגור בפיו של הציבור הרחב.[37] קיימת אי הסכמה אקדמאית לגבי זהותו של "גורד השחקים הראשון בעולם" ומועמדים שונים קיימים בהתאם לקריטריונים מסוימים.[38][39] בניין אקוויטבל לייף בניו יורק, שתכנן המהנדס ג'ורג' בראון פוסט בשנת 1870, נחשב ל"גורד השחקים הראשון בעולם" בזכות העובדה שהיה בניין המשרדים הראשון שהותקנה בו מעלית. בניין Produce Exchange בניו יורק, שתוכנן בשנת 1884 גם הוא על ידי ג'ורג' בראון פוסט, נחשב כמי שהשיג התקדמות בתכנון יעיל של צורת השלד המתכתי.[40] למרות זאת, בניין ביטוח הבית בשיקגו, שנפתח בשנת 1884, נחשב על פי רוב ל"גורד השחקים הראשון בעולם" בזכות פריצת הדרך בשילוב פלדה לשלד הברזל המסורתי עד אז.[41] בניין ביטוח הבית התנשא לגובה של 42 מטרים והיה בעל 10 קומות. הוא תוכנן על ידי האדריכל ויליאם לה ברון ג'ני, שהוכשר גם כמהנדס בצרפת ופעל רבות בשיקגו.[24][ב] התכנון של ג'ני נחשב ליוצא דופן באותה תקופה בזכות שילוב פלדה לתוך מסגרת המתכת הפנימית של הבניין לצד הברזל המסורתי. שלד זה נשא את תקרות הבניין וסייע ליציבות הקירות החיצוניים. כמו כן, שלד הפלדה היווה צעד חשוב לקראת יצירת קירות המסך, שהותקנו בגורדי שחקים שנים מאוחר יותר.[43] העיצוב לא היה מושלם - חלק ממשקל הבניין עדיין נישא על ידי קירות האבן החיצוניים ומסגרת המתכת הייתה מחוזקת בברגים ולא במסמרות, עם זאת, היה ברור שהושגה התקדמות משמעותית בבניית גורד שחקים.[44] התפתחות גורדי השחקים בשיקגובשיקגו התפתחה במהירות גישה תכנונית לגורדי שחקים, שנשענה ברובה על ניסיונות קודמים שבאו לפני שנת 1884. בניין טקומה משנת 1889 תוכנן כבעל שלד פלדה שקורותיו חוברו במסמרות (ולא בברגים שהיו נפוצים עד אז).[45] בניין ראנד מקנלי משנת 1890 היה הבניין הראשון שהשלד הנושא אותו היה עשוי כולו מפלדה. שלד זה תמך לראשונה באופן מלא בבניין ונשא את כל משקלו ללא עזרת הקירות החיצוניים.[45] למרות זאת, בניינים אחדים כמו בניין רוקרי ובניין מונדנוק המשיכו לשלב בתוכם אלמנטים מהסגנון החדש והישן, אך באופן כללי שיקגו אימצה במהירות את שיטת שלד הפלדה המלא, שפתח טווח רחב של אפשרויות נוספות לתכנון ועיצוב גורדי שחקים.[46] משלב זה החלו מהנדסים מומחים לקונסטרוקציות שלד להמציא שיטות פרקטיות שונות לייצור ותכנון גורדי שחקים.[47]  בזכות ההתגברות על אתגרים טכניים, נוצרה תקופת שגשוג בבניית גורדי שחקים רבים בשיקגו. משנת 1888 החלה שיקגו להתוות את הדרך בתחום.[48] בשנת 1893 נבנו במרכז הפיננסי של שיקגו 12 גורדי שחקים בגובה 16–20 קומות.[49] כעת, גורדי השחקים של שיקגו תוכננו בהתאם לשלד הפלדה והקרקע, שהגבילו לרוב את גובה הבנייה ל-16–17 קומות.[50] בנוסף, גורדי השחקים בעיר הפכו במהרה לאתרי תיירות, הם סיפקו תצפית על העיר מקומותיהם העליונות והיו לפלא בזכות עצמם.[51] התיירים נהגו לשכור מוניות לרחובות בהם נבנו גורדי השחקים ואף לשכב על גבם בתוך המונית כדי לחזות בכל גובהם של הבניינים.[52] בית הבונים החופשיים הוא אחד מגורדי השחקים הבולטים ביותר שהיו בעיר באותה תקופה. הוא נבנה על ידי הבונים החופשיים בשנת 1892, תקופה בה התעצמה האגודה במהירות, התנשא לגובה של 92 מטרים (21 קומות) ונחשב לבניין שנבנה באופן בזבזני. הקומה התחתונה הושכרה לטובת עשר חנויות ואילו הקומות הגבוהות שימשו לסוויטות פרטיות של אנשי האגודה ואף היה בו אולם כנסים שיכול היה להכיל כ-1,300 איש.[53] קומת הגג של הבניין שימשה לגינה ותצפית.[54] הבונים החופשיים התחרו עם יריביהם המקומיים, Odd Fellows, שהצהירו על כוונתם לבנות גורד שחקים גבוה הרבה יותר (169 מטרים) ובכך להקים את "הבניין הגבוה ביותר בעולם" באותה עת.[55] כתבי העיתונות עטו על הסיפור וכתבו עובדות אודות גודלו של בית הבונים החופשיים והשוו אותו למבנים בעלי משמעות היסטורית לאומית כמו הקפיטול ופסל החירות.[56] לבסוף, פרויקט הבנייה המוצהר של ה-Odd Fellows נחל כישלון בעוד בית הבונים החופשיים התפרסם בציבור והיה "הבניין המסחרי הגבוה ביותר בעולם".[57][ג] התפתחות גורדי השחקים בניו יורק ובחוף המזרחיבהשוואה לשיקגו, בשנת 1893 היו בניו יורק רק 4 גורדי שחקים בגובה 16 קומות או יותר.[59] חלק ממצב זה נוצר עקב הבירוקרטיה של הרשויות העירוניות במתן אישורים לבניינים שנבנו בשיטת שלד הפלדה. רק בשנת 1889 הוסרו החסמים הרבים כאשר ניתן לבראדפורד גילברט (Bradford Gilbert) להקים את ה-Tower Building (בניין בן 11 קומות בעל שלד פלדה) שתכנן.[60] צעד זה עודד את בנייתם של גורדי שחקים רבים בשיטה זו, אולם, עיריית ניו יורק המשיכה לנקוט במשנה זהירות מסוים לטכנולוגיה זו עוד מספר שנים לאחר מכן.[61] בשנת 1895 נעשתה פריצת דרך בעיר עם הקמתו של בניין אמריקן שורטי, בניין בעל שלד פלדה בעל 26 קומות ובגובה 103 מטרים, ששבר את שיא הגובה שהיה שייך עד אז לשיקגו.[62] מנקודה זו ואילך, ניו יורק אימצה במלואה את שיטת שלד הפלדה.[62] בפרט, חברות עיתונאות ניו יורקיות החלו לקבץ את משרדיהן, שהיו פזורים בעיר, למטה משרדים ראשי, שתוכנן כגורד שחקים. גורדי שחקים אלו הוקמו לאורך שדרת פארק רו שבזכות כך זכתה גם לכינוי שדרת העיתונות בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19.[63] גורדי שחקים ראשוניים אלו הוקמו גם בבולטימור, בוסטון, פיטסבורג, סנט לואיס ובאפלו, וכללו בין היתר את בניין ויינרייט (Wainwright Building) ובניין גוואראנטי (Guaranty Building).[64] דוגמאות בולטות נוספות לגורדי שחקים שהוקמו בחוף המערבי של ארצות הברית כוללות את בניין כרוניקל הישן (Old Chronicle Building) ובניין קול (Call Building) בסן פרנסיסקו,[65] כמו כן, בניין לוזון (Luzon Building) בטקומה.[66] אתגרים אדריכליים
 האדריכלים של גורדי השחקים המוקדמים התמודדו עם מספר אתגרי תכנון ועיצוב מאחר שהיה צורך לפתח עקרונות וסטנדרטים חדשים עבור מבנים גבוהים וצרים יחסית לכל מה שהכירו עד אז. בשלהי המאה ה-19 שלטה תנועת האמנויות היפות, שכונתה גם תנועת הרנסאנס האיטלקי ודגלה ביישום האסתטיקה והעקרונות הקלאסיים בתכנון ועיצוב מבנים מודרניים.[67] אדריכלים אמריקאים, שהוכשרו באקדמיה לאמנויות היפות בפריז, החלו לחזור לארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-19 וליישם את שלמדו. אולם, יישום הסטנדרטים ועקרונות האמנויות היפות על גורדי השחקים המוקדמים לא היו כה פשוטים מאחר שהסגנון צמח מתוך תכנון ועיצוב מבנים נמוכים ורחבים הרבה יותר מכל גורד שחקים טיפוסי שהיה צר וגבוה יחסית.[67] כמו כן, גורדי השחקים המוקדמים היו מיועדים לשימושי משרדים, מסחר וכלכלה ועיצובם היה אמור לשקף את ייעודם.[68] סופר האדריכלות בר פיריי (Barr Ferree) כתב בשנת 1893 ש"האדריכלות האמריקנית הנוכחית היא לא עניין של אמנות אלא של עסקים. בניין חייב להיות כלכלי או שלא יימצא עבורו משקיע שמוכן לעמוד בעלויותיו. זו תהיה בו זמנית הקללה והתהילה של האדריכלות האמריקאית".[69] דעתו של ג'ורג' היל (George Hill) בנושא התבססה על גינוי אותו כינה "התכונות המיותרות של הבניין" באומרו "כל מטר מעוקב שמתוכנן למטרות אסתטיות גרידא ומעבר לצורך להביע את ייעודו, הוא בזבוז".[70] בשנות התשעים של המאה ה-19, מצאו אדריכלי שיקגו פתרון לבעיה זו על ידי פיתוח סגנון אדריכלי חדש, שנקרא אסכולת שיקגו, ששילב את תאוריית האסתטיקה האדריכלית יחד עם החוש המסחרי הפרקטי נטול הקישוטיות, שהוגדרה על ידו כמיותרת.[71][ד] האסכולה כללה אדריכלים מובילים כמו לואיס סאליבן, ויליאם לה ברון ג'ני, וג'ון רוט. הם העדיפו לרכז את הקישוטיות העשירה בחלקן התחתון של החזיתות ולצמצם ולפשט את העיטורים במפלסים העליונים. גורדי השחקים בסגנון זה תוכננו במראה המדגיש את הקווים האנכיים של הבניין.[73] חלקן העליון של החזיתות וגג הבניין זכו למאפיינים ברורים שנראו מרחוק ויצרו של קו הרקיע של העיר שיקגו. הכוונה הייתה למשוך את עיני המביטים כלפי מעלה וליישם את מה שסאליבן כינה "טבעו הנשגב של גורד השחקים", כל זאת מבלי לבזבז משאבים "מיותרים" ליצירת קישוטיות מורכבת המתפרסת על פני כל הבניין וכדי למשוך אנשי עסקים שישקיעו בהם.[74] במקביל, תפקיד קומת הכניסה המפוארת הייתה למשוך אל תוך הבניין את העוברים ושבים ברחוב ובעלי עסקים, שהם שוכרים אפשריים, וכל זאת במטרה לייצר בניין מסחרי מצליח.[75]  חברי האסכולה ראו גם את החשיבות בשיתוף הפעולה בינם (אדריכלים) לבין מהנדסי קונסטרוקציה מומחים, קבלני בניין ואדריכלים מתמחים בפרויקטי גורדי השחקים המוקדמים.[76] מבחינה היסטורית שלטה בתחום קבוצה מצומצמת של חברות קטנות ואדריכלים יחידים, ששילבו את תפקידי האדריכל והמהנדס. שליטה זו התמוססה בשיקגו באותה תקופה והוחלפה בשותפות בין אדריכלים מומחים, שהתמקדו בצורתו ועיצובו של גורד השחקים, לבין מהנדסים מומחים, שהתמקדו ביציבות וחוזק הבניין כך שיוכל לעמוד על תילו במשך שנים רבות.[77] משרדי האדריכלים בשיקגו גדלו בצורה ניכרת והתפתחה בהם היררכיה של צוות בכיר, שהורכב מאדריכלים מומחים, לצד צוות זוטר, שהורכב מאדריכלים מתמחים. דוגמה לכך היא D. H. Burnham & Company שמנתה בשיאה 180 עובדים.[78] אסכולת שיקגו יצרה גורדי שחקים גבוהים בעלי מראה מוצק הדומים בסגנונם וגובהם.[71] התוצאה נראתה בדרך כלל כקופסה בסגנון הפלאצו המוארת באור רב ובעלת חצר פנימית קטנה במרכזה, אם גודלו של הבניין איפשר זאת.[79] הצד החיצוני של הבניין חולק בדרך כלל לשלושה חלקים: בסיס, חלק אמצעי וכותרת. עיצוב זה בא בהשראת העמודים באדריכלות הקלאסית ונועד להדגיש את חלקיו השונים של הבניין.[80] צורתה של החצר המרכזית הייתה אמורה להיות פשוטה אולם, חברות רבות העדיפו לקרות אותה בגג זכוכית כדי ליצור אטריום לחנויות ולמסעדות שבקומת הקרקע.[81] דמי השכירות של חנויות אלו האמירו לעיתים עד פי שישה משטחי המשרדים בקומות שמעליהם והיוו גורם משפיע על ההכנסות שהבניין יצר.[82] סגנון גורדי השחקים המוקדמים ניכר גם בחלונות. אלו היו חלונות גדולים וקבועים המוקפים בחלונות קטנים הניתנים לפתיחה. חלונות אלו היו לעיתים שקועים במעט לתוך מישור הקיר.[83] בניגוד לעיצוב החיצוני הפשוט יחסית של גורדי השחקים בשיקגו, הכניסה והלובי היו מפוארים.[84] מטרתם הייתה ליצור תחושת שגשוג ועושר המעידים על חוזים פיננסיים מוצקים, כדי למשוך שוכרים שיהיו מוכנים לשלם דמי שכירות גבוהים.[85] עבור השוכרים סביבה זו העידה על אמינותם המקצועית והעניקה להם מעמד חברתי כאנשי מקצוע.[86] בפני ניו יורק ניצבו אתגרים דומים, אבל, בהשוואה לשיקגו, אדריכלי ניו יורק עבדו בשיתוף פעולה פחות הדוק עם מהנדסים ומומחים אחרים. במקום זאת הם דבקו בסגנון האמנויות היפות וראו את תפקידם בראש ובראשונה כאומנותי. כלומר, יצירת גורד שחקים שיהיה גם כלכלי לבעליו היה בחשיבות משנית בלבד.[76] שיטות העבודה שלהם דמו מאוד לתכנון בניין קטן על אף שהיה מדובר בגורד שחקים בעל ממדים גדולים הרבה יותר.[87] למהנדסי הקונסטרוקציה בניו יורק לקח זמן להגדיר את חשיבות תפקידם ולבסס אותו בקרב אנשי המקצוע שפעלו בתחום. ההשלכות לכך התבטאו באיכות הנדסית ירודה של גורדי שחקים רבים באותה תקופה.[88] הסגנון הניו יורקי הדגיש גם הוא את הקווים האנכיים של הבניין אך התאפיין באקלקטיות רבה של סגנונות אדריכליים שונים מהעבר במטרה ליצור מראה ראוותני ואנרגטי.[89] גורדי השחקים היו נפוצים ועשו שימוש מרבי במגרשים הקטנים עליהם נבנו.[90] בעוד מספר גורדי שחקים בניו יורק אימצו את החלוקה החיצונית לשלוש משיקגו, אחרים חילקו את החזיתות למספר רב של שכבות.[91] תומכי הגישה האקלקטית טענו כי היא מגדירה מחדש את חוש המידה האנושי לבניינים הגבוהים הללו בעוד מבקרי הגישה טענו שתוצאות התכנון יוצרות תחושות בלבול ומגושמות.[92] החיים בגורדי השחקים הראשונים גורדי השחקים המוקדמים כללו בתוכם בעיקר משרדים בעלי ממדים קטנים, בדרך כלל רוחבם היה 3.7 מטרים, והם מוקמו זה לצד זה לאורך מסדרונות פנימיים ארוכים, לפי הצורה אותה טווה בשנת 1864 בניין ה-Oriel Chambers באנגליה.[93] מבנה תכנוני זה אפשר לחברות קטנות לשכור מספר קטן של משרדים, ונתן להן את האפשרות להתרחב בעתיד על ידי שכירת חדרי משרד נוספים במידת הצורך.[93] גורדי השחקים תוכננו כך שאור השמש מבחוץ ינוצל במלואו ויאיר את כלל החדרים, אך בפועל היה צורך בתאורה מלאכותית מועטה כהשלמה.[94] משרדים אלו נחשבו מאוד מודרניים גם על פי אמות המידה של סוף המאה ה-20. היו בהם רדיאטורים, פתחי אוורור ומערכות תקשורת מודרניות, שכללו טלפונים ושפופרות אוויר.[95] כתוצאה מכך בתי עסק רבים בשיקגו נטשו את משרדיהם, ששכנו בבניינים נמוכים ומיושנים, ושכרו משרדים בגורדי השחקים, שנחשבו לחדשניים, בריאים ונוחים יותר.[95] גורדי השחקים של תקופה זו אוכלסו בעיקר על ידי גברים, אולם השינוי החל משנות התשעים של המאה ה-19 כשיותר ויותר נשים החלו למלא משרות פקידותיות. אחוז הנשים שהחלו למלא משרות אלו בשיקגו למשל, צמח מ-11 אחוזים בשנות השמונים של המאה ה-19 ל-21 אחוזים עשור לאחר מכן ובתחילת המאה ה-20 הן היוו כ-30 אחוזים מסך המשרות הללו.[96] עקב השינוי החלו להעלות מגוון חששות לגבי כוח עבודה מעורב השוהה זה לצד זה במשרדים, שנתפסו כחללים גבריים, גסים ומעלי עשן טבק ובעיקר לא תואמים לנשים.[97] נשים הועסקו בעיקר ככתבניות או קצרניות באמצעות מכונות כתיבה, שהיו המצאה חדשה באותה עת, ומספרן החל לעלות בכל ארצות הברית מ-146 בשנת 1879 ל-65,000 בשנת 1890.[98] גורדי השחקים החלו לספק מרחב למגוון גדול של שימושים עבור שוכריהם כולל חנויות, מסעדות, מספרות, חנויות ממכר טבק, דוכני עיתונים, חייטים, מומחים בתחומים שונים וספריות.[99] גורדי שחקים הגדילו את מספר המשרות במשק בכך שהעסיקו מספר ניכר של עובדי שירות, ששמרו ותמכו בהם. לדוגמה, 20 אחוזים מהוצאות בניין מועצת הסחר של שיקגו שולמו עבור השכרת צוות שירות, שכלל והעסיק 41 עובדים, כולל שרתים, מפעילי מעלית, מהנדסים וחשמלאים.[99] עם מכלול של שירותים ומתקנים, גורדי שחקים של התקופה כונו לעיתים קרובות כערים קטנות המתקיימות בזכות עצמן.[52] ביקורת ורפורמה בשיקגוקולות של התנגדות וביקורת על גורדי השחקים החלו להתגבר בשיקגו החל משנות השמונים של המאה ה-19 עד תחילת שנות התשעים של אותה מאה.[100] למעשה, ביקורת על בניינים גבוהים הייתה קיימת עוד לפני בניית גורדי השחקים והופנתה לעבר כנסיות חריגות בגודלן בנוף העירוני ששרר ואף בתים פרטיים שחלשו על שטחים נרחבים. בניית גורדי השחקים רק עוררה את הקיים והעצימה אותו.[101] המתנגדים טענו שריכוז גורדי שחקים במרכז העיר גורם לזיהום רב וכל בניית גורד שחקים נוסף גורם לשריפת פחם מוגברת כדי לספק את צרכיו האנרגטיים, כך שגורדי השחקים יחדיו אחראים לשרפה של יותר ממיליון טון פחם בשנה, שמשאיר אחריו עשן ואוויר מזוהם דרך קבע בתחומי העיר.[100] רבים גם היו מודאגים מהעובדה שבעת שרפה האש תוכל לדלג בקלות מבניין לבניין ולהתפשט באופן כזה שיקשה על ההשתלטות עליה.[102] שיקגו לא הייתה העיר היחידה שהתפתחו בה חששות ומחאות בנוגע לצמיחה ובניית גורד השחקים. בבוסטון, בניין פייסק (Fiske Building) ובניין איימס (Ames Building), שנבנו בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 והתנשאו לגובה של 56 מטרים ו-58 מטרים בהתאמה, הביאו להחלטה עירונית וחקיקה שהגבילה את גובה הבנייה ל-37 מטרים עקב מחאת פעילים אזרחיים מקומיים ומצב שוק הנדל"ן באותה עת.[103] בפילדלפיה, לוס אנג'לס ווושינגטון די. סי. חוקקו חוקים דומים להגבלת גובה הבנייה בשטחן.[104] לבסוף, הגורם שהביא לשינוי במצב הקיים בשיקגו היה ההאטה הכלכלית בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 שהפכה לשפל הכלכלי של 1893.[105] המיתון, שהוביל לעזיבת שוכרים, בשילוב הבנייה המסיבית שהתקיימה שנים קודם לכן גרמו לעודף בשטחי מסחר בעיר ואף היוו איום לירידה במחירי השכירות.[105] פתרון לבעיה, שהוצג על ידי העירייה בשנת 1892 והתקיים בשיתוף עם בעלי נכסי הנדל"ן בעיר, כלל האטה מכוונת של בניית גורדי שחקים שהיו בתהליך בנייה[106] ובניית גורדי שחקים חדשים הוגבלה לגובה של 46 מטרים ולגובה נמוך יותר ברחובות צרים. פתרון זה צמצם באופן יעיל את בנייתם של גורדי שחקים גבוהים והצליח למנוע צניחה משמעותית במחירי השכירות בעיר.[107] העידן הראשון: 1900–1919לפני מלחמת העולם הראשונהבשנים הראשונות של המאה ה-20 נבנו מגוון גורדי שחקים, שהיו מורכבים יותר הן מבחינת התכנון האדריכלי והן מבחינה הנדסית. האדריכלים והמהנדסים של אותה תקופה לקחו בחשבון את כל הידע שנצבר עד אז בתחום בניית גורדי השחקים (תכנון אדריכלי והנדסי, טכניקות בנייה חדשות ותחזוקה נכונה) ויישמו אותו בצורה מאוזנת ושקולה יותר עוד בשלב התכנון. קפיצת מדרגה זו הביאה את חוקרי ההיסטוריה של האדריכלות, שרה לנדאו וקרל קונדיט, להגדיר את תחילת המאה ה-20 כ"תור הזהב הראשון" בבניית גורדי שחקים.[108] חלקם תוכננו ועוצבו באופן שמרני בסגנון הקלאסי, כדוגמת בניין "שותפות לייף", בניין "שותפות אטלנטיק" ובניין ברוד אקסצ'יינג' של משרד האדריכלים קלינטון וראסל,[109] אחרים פרצו דרך, כדוגמת בניין פלאטאיירון, שנפתח בשנת 1903 בסמוך לכיכר מדיסון.[110] הפלאטאיירון תוכנן על ידי משרד האדריכלים של דניאל הדסון ברנהם, שעיקר פעילותו הייתה דווקא בשיקגו, וצורתו הלא שגרתית בצורתה דרשה חיזוק במסבכי רוח. חזיתותיו עוצבו בצורה עשירה מאוד לכל גובהו, דבר שהיה אופייני יותר בשיקגו מאשר בניו יורק.[111] הבניין זכה לביקורות אוהדות ותשבחות הן מאנשי המקצוע והן מהציבור הרחב ובזכות כך הפך לסמל בניו יורק כפי שהפרתנון היה לסמל ביוון העתיקה.[112]  בשנת 1906 הכריזה חברת סינגר על תחילת הקמתו של בניין סינגר מתוך כוונה לבנות את גורד השחקים הגבוה ביותר בעולם.[113] בתקופה זו מטה המשרדים של החברה שכן במספר מבנים נמוכים בעיר, כך שהקמת מטה המשרדים החדש נועד לקבץ את משרדיו הפזורים ברחבי העיר כחלק מתהליך התייעלות. חציו התחתון של בניין סינגר יועד להשכרה שתסבסד את הוצאות משרדי החברה בחציו העליון.[114] הבניין תוכנן על ידי האדריכל ארנסט פלאג, תומך סגנון האמנויות היפות ומבקר גורדי שחקים שנבנו באותה עת. הוא לקח על עצמו את משימת תכנון הבניין כחלק מרצון ליצור גורד שחקים שישפיע לטובה על מתנגדי גורדי השחקים ויתמוך ברפורמת גורדי השחקים שהתהוותה באותה תקופה.[115] תכנון הבניין היה מאתגר מבחינה טכנית מאחר שבניינים גבוהים וצרים דורשים חיזוקים לעומסי רוח. בנוסף, חקירת הקרקע הראתה ששכבת הסלע היציבה, עליה ניתן לבסס את הבניין, נמצאת בעומק רב. עובדה זו דרשה לתכנן יסודות עמוקים במיוחד.[116] הבניין חופה מבחוץ בלבנים אדומות כהות וניכר בו סגנון האמנויות היפות בזכות השימוש בשיש איטלקי בלובי הכניסה.[117] הבניין נחנך בשנת 1908, התנשא לגובה של 187 מטרים והיה בעל 41 קומות. אדם שרצה להעלות לקומת התצפית שלו נדרש לשלם 0.5 דולר אמריקאי (14 דולר אמריקאי במונחים כלכליים של שנת 2020).[118] בשנת 1909 נחנך מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף, ששימש כמטה המשרדים הראשי של החברה, שהעסיקה באותה שנה 2,800 עובדים. הקמתו נמשכה כ-4 שנים והוא נחשב לפרויקט הדגל של משרד האדריכלים "נפוליאון לברון ובניו" (Napoleon LeBrun & Sons).[119] מגדל השעון התנשא לגובה של 210 מטרים והיה בעל 50 קומות. בזכות כך הפך לגורד השחקים הגבוה ביותר בעולם.[120] חברת הביטוח מטרופוליטן לייף מימנה את הקמתו במטרה לקדם את תדמיתה ולמשוך את ענינו של הציבור הרחב.[121] המגדל התנוסס על שערם של מגזינים כדוגמת סיינטיפיק אמריקן וכמו כן, על גבי קופסאות קורנפלקס, אריזות קפה ומכוניות.[122][ה] המגדל עוצב בהשראת הקמפנילה של סן מרקו בוונציה בשילוב עם סגנון אדריכלות הרנסאנס ותוספות מודרניות כגון ארבעה שעונים גדולים, תאורה חשמלית להארה בלילה וקומת תצפית למבקרים בראשו.[123] האדריכלים אוורט וויד (Everett Waid) והארווי קורבט (Harvey Corbett), שפעלו באותה תקופה, תיארו את המגדל כמי ש"מיישם את הרעיונות המודרניים ביותר בתחומי האוורור, מיזוג האוויר, אקוסטיקה, תאורה מלאכותית, שפופרת אוויר, טלפונים, מערכות הפעלת שעונים, מעליות ומדרגות נעות".[124] תכנון זה זכה לשבחים מצד אדריכלים ואנשי מקצוע אמריקאים.[125] בשנת 1910 הכריז פרנק וולוורת' על בנייתו של בניין וולוורת' מתוך כוונה להקים את הנכס הנדל"ני שמייצר את ההכנסות הגבוהות ביותר בארצות הברית.[126] תוכנית הבניין השתנתה מספר פעמים עד שהמבנה המתוכנן הגיע ל-55 קומות וגובה כולל של 241 מטרים בתכנון הסופי. בעקבות כך הפך בשנת 1913 לגורד השחקים הגבוה ביותר בעולם בהשקעה של 13.5 מיליון דולר אמריקאי (5.1 מיליארד דולר אמריקאי במונחים כלכליים של שנת 2010).[127][ו] הבניין תוכנן על ידי האדריכל קאס גילברט וכלל יחס גבוה מאוד בין שטחים עיקריים, אותם ניתן להשכיר, לבין שטחי שירות, הכוללים פירי מעליות ומדרגות ואינם מייצרים הכנסה. התכנון התחשב בכניסה מרבית של אור טבעי לבניין במשך שעות היום ואיפשר גמישות תכנונית מרבית בתוך הקומות כך שניתן יהיה לחלק אותן לפי רצון השוכר.[129] בבניין הושקע ממון רב בהתקנת הציוד החדשני ביותר שהיה קיים בשוק, כדוגמת המעליות המהירות בעולם, ציוד בטיחות ובריכת שחייה, במטרה לשווק אותו ולעודד שוכרים אמידים להיכנס אליו.[130] גילברט אימץ את הסגנון הנאו גותי ובחר להדגיש את הקווים האנכיים בחזיתותיו כדי להאדיר את גובהו.[131] הבניין הואר בלילות באורות אדומים ולבנים מהבהבים[132] וזכה לכינוי "קתדרלת המסחר" למורת רוחו של גילברט, שניסה למנוע בתכנונו את העתקת האדריכלות הכנסייתית.[133] במקביל להתפתחות המואצת של גורדי השחקים בניו יורק, גם בשיקגו נבנו מספר לא מבוטל מהם בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה. הרכבת העילית של שיקגו, שנחנכה בשנת 1910, איפשרה לעובדים רבים יותר להגיע למרכזה.[134] בשנת 1910 בלבד נפתחו כ-140,000 מטרים רבועים של שטחי מסחר ועד סוף העשור התייצבה העיר במקום השני במספר מבני משרדים בארצות הברית כולה.[134] האדריכלים שפעלו בעיר, כמו דניאל ברנהם ומשרד האדריכלים "גראהם, אנדרסון, פרובסט ווויט" (Graham, Anderson, Probst & White), המשיכו לתכנן בניינים בסגנון הפלאצו, שהיה נפוץ ומקובל בעשור שקדם לכך.[82] שיפורים בתהליך הבנייה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 הפך תהליך בניית גורד שחקים למורכב יותר ממה שהיה עד אז. מורכבות זו החלה עוד ברכישת המקרקעין הדרוש להקמה.[135] ברוקרים, שנשלחו מטעם היזם, רכשו, תחת מעטה חשאיות, חלקי מגרשים בכל פעם ואף נאלצו לעבוד תחת מספר שמות כדי למנוע את עליית שווי הקרקע אם תתגלה תוכנית ההקמה לבעלי הקרקע.[136] בדרך כלל, נקנו תחילה הזכויות בחלק הקדמי של המגרשים כך שאם תחשף התוכנית בשלב זה, בעלי החלק האחורי ימכור גם את שאר המגרש ברוב המקרים בלי אפשרות להפקיע מחירים.[137] המימון להקמת גורד שחקים נלקח בדרך כלל כהלוואה מהבנקים, חברות הביטוח או גיוס בעזרת איגרות חוב קונצרניות (שיטה זו צברה תאוצה והפכה לפופולרית בייחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה).[138] מסוף המאה ה-19 נעשו מאמצים גדולים במטרה לשפר ולייעל את תהליך הבנייה. הליך הייעול החל מפרדריק וינסלאו טיילור, שנחשב לאבי הניהול המדעי, והמשיך דרך לואיס הורוביץ ופרנק בנקר גילברת, שהסתמך על עבודתו של טיילור.[139] לאחר בדיקה מדוקדקת ומעקב צמוד אחר פועלים הופקו דו"חות ללוחות זמנים ומחירים לכל סוג של עבודה בבניין.[140] השיטה הוכיחה את עצמה לאחר שבבניין וולוורת' הורכבו 1,153 טונות של קורות ועמודי פלדה בשישה ימים בלבד, שיא לתקופה זו.[140] בנוסף, שופרו טכניקות בהרכבת מסבכי רוח.[116] השימוש בפירים אטומים פנאומטיים ליסודות הבניין התפתח עד כדי כך שבשנת 1908 הצליחו לבסס בעזרת שיטה זו בעומק של 44 מטרים מתחת לפני השטח כחלק מבניית בניין מנהטן מוניציפל. בניית יסודות אלו נעשתה על ידי פועלים מיומנים, שעבדו במשמרות קצרות וקבועות תחת בקרה רפואית קבועה באתר הבנייה.[141] בנוסף, טכנולוגיות חדשות חדרו ואומצו לגורדי השחקים, דוגמת המעליות המהירות של אוטיס, שפעלו על חשמל והועדפו על פני המעליות ההידראוליות מונעות הקיטור שהיו נפוצות עד אז.[130] שיפור בתאורה איפשר את הגדלת הרמות המומלצות בבניין, כך שבשנת 1916 הרמה המומלצת של תאורת חדר הייתה גבוהה פי 2 מהרמה המומלצת בשנות התשעים של המאה ה-19.[142] עם זאת, רוב התאורה בבניין הגיעה בצורה טבעית, דבר שדרש חדרים גבוהים והתקנת חלונות גדולים כדי לאפשר לאור השמש לחדור ולהגיע לכל חלל החדר. חדר בעל רוחב גדול מ-8.5 מטרים נחשב לא מעשי.[143] החיים בגורדי השחקים אחת הסיבות לעלייה בבניית גורדי השחקים הייתה הגידול בביקוש לעובדי משרד. חלק מהביקוש המוגבר נוצר מאחר שהעבודה הפכה למורכבת יותר. חברות צווארון לבן אמריקאיות, דוגמת חברות ביטוח ובנקאות, החלו לגדול בקנה מידה רחב.[144] הביקוש לעובדי משרד נבע גם בזכות השינוי בטכנולוגיה. לצד מכונת הכתיבה המסורתית הצטרפו המצאות חדשות כמו מכונת החישוב, הטלפון וארונות התיוק, כולן הגבירו את הצורך לשטחי משרד גדולים יותר ולעובדים מיומנים יותר.[145] שוכרים והכנסות שוטפות היו חיוניים להצלחה פיננסית בכל גורד שחקים. חברות גדולות ובולטות בשוק התעסוקה האמריקאי בנו גורדי שחקים, מתוך מחשבת תחילה, כך שחלק לא מבוטל מהבניין או כולו יושכר לטובת חברות אחרות.[146] משרד בעל חלונות גדולים איפשר לגבות דמי שכירות גבוהים באופן משמעותי. עובדה זו הניעה את היזמים לתכנן שטחי משרד כאלו, רבים ככל שניתן, אפילו אם הדבר דרש מהם השקעה ראשונית גבוהה.[147] כתוצאה מכך התפתחו שני דפוסים סטנדרטים חדשים לפיהם תוכננו רוב גורדי שחקים המוקדמים הן בניו יורק והן בשיקגו. דפוס אחד כלל משרדים מלבניים, שקיר אחד שלהם הוא קיר חיצוני בעל חלון גדול, ודפוס שני כלל משרדים בצורת T בעלי אזור המתנה, המופרד בקיר זכוכית מהמשרד - בזכות כך התאפשר לתכנן שני חלונות בכל משרד.[148] בעלים של גורדי שחקים גדולים השכירו את שטחיהם לבתי עסק קטנים רבים בדרך כלל. לדוגמה, בשנת 1913 סיפק בניין וולוורת' שטחי משרד ל-600 שוכרים שונים. שוכר ממוצע לקח 4–5 חדרי משרד.[149] ביקורת גורדי השחקים המוקדמים, במיוחד אלו שנבנו בניו יורק, קיבלו ביקורות רבות וחלקן הגדול היו שליליות. עם שובו לניו יורק גינה הסופר, הנרי ג'יימס, בספרו, הסצנה האמריקאית (The American Scene), את הרדיפה הבלתי פוסקת אחר החומריות באמריקה, באומרו על העם האמריקאי: "ענקי השוק הכלכלי" ("giants of the mere market") ו-"מפלצות רודפות בצע" ("mercenary monsters"), שנידונו להתרסק בבוא העת זה אחר זה.[150] השילוב של הזיהום הסביבתי והמשך בניית גורדי השחקים בשיקגו, שרק החמירו את המצב (לטענת המתנגדים), הביאו את צ'ארלס דדלי ורנר (Charles Dudley Warner) להביע ביקורת על המצב באומרו כי "ניתן בקושי לראות את רחובות העיר בעוד שהבניינים הגבוהים המתנשאים אל על מגיחים באופן מעורפל ועמום כרוחות רפאים בשמיים השחורים" ("one can scarcely see across the streets on a damp day, and the huge buildings loom up in the black sky in ghostly dimness").[151] רגשות המועברים דרך אמצעים אמנותיים נתפסים לעיתים כבעלי משמעות רחבה ומגוונת יותר. הצלם האמריקאי, אלפרד סטיגליץ, פיתח רגשות מעורבים באשר לגורדי השחקים בניו יורק והביע אותם בשנת 1910 בתמונתו, "ישן וחדש בניו יורק". תמונה זו מתארת את הניגודיות בין שלד הפלדה הצומח של מלון ואנדרבילט לבין המבנים הנמוכים ברחוב שמתחתיו.[152] המשורר המודרני, סאדאקיצ'י הרטמן (Sadakichi Hartmann), כתב בנושא על "צורתו המפלצתית (של בניין הפלאטאיירון) הנוסקת לשמיים" "ממהומת העיר והמולתה המשגעת".[153] האמנים, אלווין לנגדון קובורן (Alvin Langdon Coburn) וג'ון מרין (John Marin), חקרו את ההיבטים השונים של הבניינים המודרניים הללו ותיארו אותם לעיתים באור חיובי ולעיתים באור שלילי.[154] בשנת 1908 הציג הארי פטי (Harry Pettit) פרשנות רומנטית של העיר בעתיד, בה היא מלאה בגורדי שחקים עצומים, המקושרים ביניהם בגשרים אוויריים ונקשרים אליהם ספינות אוויר מכל רחבי העולם.[155] בקרב קהילת האדריכלים האמריקאים, היווה היריד העולמי של שיקגו (1893) זריקת עידוד לתכנון ערים באופן אחיד, כך שלכל בניין מאפיינים ייחודיים משלו אך הוא משתלב באופן אלגנטי עם הבניינים בסביבתו - בדרך כלל, שילוב זה הושג על ידי בניית מבנים בגובה אחיד ("אחדות חזותית אופקית").[156] בשנים שלאחר התערוכה, רבים מהמצדדים הצטרפו ל"תנועת האמנויות היפות", בצעד שהוליד את תנועת סיטי ביוטיפול. תנועת סיטי ביוטיפול דגלה בבניית ערים נמוכות בעלות שדרות רחבות הבנויות בסגנון קלאסי[157] וגינתה את גורדי השחקים בניו יורק. העיתונאי, מונטגומרי סולייר (Montgomery Schuyler), דימה את קו הרקיע של העיר ל"רכס הרים בעל פסגות משוננות להחריד" ("horribly jagged sierra") וטען כי אף גורד שחקים, שנבנה באותה תקופה, לא נחשב להצלחה ארכיטקטונית.[158] האדריכל והפסל האמריקאי, צ'ארלס רולינסון לאמב (Charles Rollinson Lamb), טען שגורדי השחקים פוגעים בשאר העיר מאחר שהם הורסים את החזות האורבנית הכוללת.[159] אדריכלים נוספים, כדוגמת צ'ארלס פולן מק'קים (Charles Follen McKim) וסטנפורד וויט (Stanford White), סירבו לתכנן פרויקטי גורדי שחקים באופן גורף.[115] רפורמה בניו יורקבתקופה בה עלו קולות המחאה, החלו להתקיים דיונים רשמיים במטרה לחוקק הגבלות על בניית גורדי שחקים חדשים בעיר, בטענה כי הם אכן פוגעים בחזות העיר וקו הרקיע שלה. ניסיונות תחיקה אלו נתקלו במכשולים משפטיים, מאחר שהחוקה האמריקאית לא נתנה לרשויות המקומיות את הסמכות למנוע בנייה מסיבות של אסתטיקה גרידא. לכן, כל ניסיון לחוקק הגבלה כזו היה צפוי להיכשל בפני האתגר המשפטי.[160] אחרים דרשו שינוי תחיקתי מעמיק בנושא גורדי השחקים בטענה שהמשך בנייתם עלולה לפגוע בביטחון ובריאות הציבור. טענות מסוג זה (בכל נושא שהוא) זכו בדרך כלל לתמיכה והתערבות ממשלתית רבה יותר.[103] בנוסף, נבחנו סוגיות בנושא שרפה. בעוד שגורדי השחקים נבנו מחומרים מעכבי אש, גובהם הרב הקשה על פעולות חילוץ וכיבוי. האדריכל צ'ארלס ברגדון (Charles Bragdon) טען שפריצת שרפה באחד מהבניינים הגבוהים בעיר היא בלתי נמנעת ויש להסדיר את העניין בחוקים ותקנות מתוך ראייה כוללת כדי לצמצם את הסיכוי לכך.[161] השרפה הגדולה בבולטימור (1904) הובאה כדוגמה לסכנות, חרף העובדה שבבולטימור לא היו כמעט גורדי שחקים באותה תקופה. עורכי הדין הוסיפו לטעון שהבניינים הגבוהים בבולטימור הם הסיבה העיקרית שבגינה התפשטו הלהבות.[103] לאחר השרפה הועבר חוק בבולטימור המגביל את גובה הבניינים ל-21 מטרים.[103] טענה אחרת גרסה שגורדי השחקים מהווים מחסום לאור השמש והאוויר. גורד שחקים הנבנה בצמוד לרחוב מותיר תחתיו צל ומטיל אותו על הבניינים הנמוכים שבסביבתו ברוב שעות היום.[162]  ניסיונות מוקדמים משנת 1896, שנעשו על ידי ארנסט פלאג, כדי להגביל את גובהם של גורדי השחקים בעיר לא צלחו. ניסיונות נוספים לקדם חקיקה בין השנים 1906–1908 כשלו גם הם והביאו לדחיית החלטות בנושא בשל לחץ מענף הנדל"ן.[163] בשנת 1913 שוק הנדל"ן של ניו יורק נכנס למיתון והגדיל את כמות שטחי המסחר הפנויים[163] ובשנת 1915, עם פתיחתו של בניין אקוויטבל, חל שינוי תפיסתי, שנתן רוח גבית לקולות המחאה. הבניין, שעלות הקמתו הוערכה בכ-29 מיליון דולר אמריקאי (10.9 מיליארד דולר אמריקאי במונחים כלכליים של שנת 2010), הפך במהרה ידוע לשמצה בשל גובהו ונפחו שהותירו תחתם צל גדול וקבוע על הבניינים סביבו ומנעו את חדירת אור השמש לרחוב שמתחתיו. בעקבות כך, ירד שווי המבנים שהיו בסמיכות אליו. גורמים בענף הנדל"ן הסירו את התנגדותם לחקיקה החדשה ומהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916 עברה.[164] הפרטים בהם דנה החקיקה נכתבו ברובם על ידי האדריכל ג'ורג' פורד. פורד גילה יחס אוהד לתנועת סיטי ביוטיפול, סלד מצורתם "חסרת המעוף" של רבים מבין גורדי השחקים שנבנו בעיר וחשש לבריאות הציבור, אך גם מצא ריגוש בהם והאמין שאחידות בגובהם מייצרת אדריכלות משעממת.[165] כתוצאה מעבודתו המשפיעה של פורד נוצרה מערכת חוקים מורכבת יחסית שחילקה את העיר לאזורים. עם יישום תוכנית בניין עיר זו, הוגבל גובה הבניינים לפי ייעודם של האזורים השונים המוגדרים בה.[166] תוכנית זו הגדירה שהקומות הראשונות בבניין יוכלו להיבנות בשטח המקסימלי שמאפשר המגרש, והחל מגובה של 30 מטרים ממפלס הרחוב, יש לצמצם את שטח הקומות לפי זווית נסיגה שהוגדרה אף היא בחוק. כך מערכת נסיגות זו מאפשרת חדירת אור שמש עד המדרכות תחת בניינים אלו.[167] אולם, אם יזם החליט לבנות בניין ששטח הקומות בו זהה לכל גובהו, ושטח קומה בודדת לא עולה על רבע משטח המגרש עליו הבניין עומד, הוענק לו פטור ממערכת נסיגות זו והתאפשר לו לבנות לכל גובה בו הוא חפץ כל עוד גובה זה מותר בתב"ע.[167] התקופה שבין מלחמות העולם, שיא ושפל: 1920–1939לאחר מלחמת העולם הראשונה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה החלה תקופה שהתאפיינה בעלייה גדולה בערכי הנדל"ן בארצות הברית, ובעקבותיה החל גל בנייה משמעותי של גורדי שחקים חדשים בין השנים 1925-1931.[168] בין השנים 1928–1931 נבנו מחדש כרבע משטחי המסחר ברובע הפיננסי בניו יורק, כאשר בין השנים 1925–1928 בלבד, נבנו שטחי מסחר חדשים בהיקף של כ-1.6 מיליון מטרים רבועים. שטחים אלו נבנו רובם ככולם כגורדי שחקים.[169] בשיקגו עלה הביקוש לשטחי מסחר במשך שנות המלחמה הגדולה. בשילוב עם בנייה מועטה מאוד בתקופה זו, נוצר מחסור גדול שיצר עליית מחירים. בין השנים 1919–1924 עלו מחירי ההשכרה של שטחי המסחר בתחומי העיר ב-100 אחוזים.[170] מצב זה עודד את בנייתם של פרויקטים רבים לאחר המלחמה.[171] עקב כך נוצרו תנאי מימון ספקולטיביים בשוק הנדל"ן האמריקאי שהובילו למתן הלוואות משכנתא על סך 100 אחוזים מעלות הבנייה. כלומר, יזמים אינם נדרשו להביא הון עצמי כדי לקבל הלוואה מהבנקים. במהדורה מוקדמת של כתב העת Fortune נכתב באירוניה: "כל שאדם צריך כדי להיות בעלים של גורד שחקים הוא כסף וקרקע. אך הוא יכול להצליח במטרתו גם מבלי שיהיה לו הכסף."[172] גורדי השחקים המשיכו לשבור שיאי גובה במהלך שנות ה-20.[173] חלק מזה נבע כתוצאה ישירה משיפור בטכנולוגיות הבנייה. שלד הפלדה הפך יעיל יותר מבחינה הנדסית ושיפורים בטכנולוגיית פעולת המעלית איפשרו להגיע לגבהים חדשים באופן פשוט, נוח ובטיחותי יותר.[174] שיקולים כלכליים לצד ביקושים גוברים לשטחי מסחר היוו גורם מכריע בעליית מחירי השכירות וכך נוצרה הכדאיות לבנות גבוה יותר מבעבר. שטחי המסחר בקומות הגבוהות נתפסו כיוקרתיים יותר והיו למקור הכנסה גבוה יותר בהשוואה לשטחים בקומות הנמוכות.[175] לעיתים פורסם שם הבעלים של גורד שחקים. היה לכך יתרון שיווקי, אם בעלים אלו נתפסו כאנשי עסקים אמינים ובכך משכו אליהם את השוכרים הטובים ביותר (בעלי מוסר התשלומים הגבוה ביותר).[175] נוסף לכך, הזכות לבנות בניין גבוה יותר מעלה את שווי המגרש עליו הוא צפוי להיבנות וגם מעלה את ההשקעה הראשונית על הנכס כולו. מצד שני, הרווחים העתידיים עשויים לעלות בסדרי גודל. למרות האמור, יש צורך לבחון את הכדאיות הכלכלית להקמת בניין ואת גובהו האופטימלי כך שיחזיר את ההשקעה בו בזמן הקצר ביותר (לא תמיד ניצול מלא זכויות הבנייה בקרקע יניב את הרווחים המקסימליים). הבחינה הכלכלית והמסחרית הראתה שהגובה המינימלי הכדאי להקמת גורד שחקים נע בין 40 ל-45 קומות.[176] בעקבות כך החלו להיבנות גורדי שחקים רבים בגובה 70 קומות, זאת למרות מחקר שהתבצע בשנת 1930 וגרס שגורד שחקים בן 63 קומות יניב את שיעור התשואה הטוב ביותר, 10.25 אחוזים.[177] כלומר גורד שחקים זה יחזיר את ההשקעה תוך פחות מעשור.  בנייתם של גורדי השחקים החלה להתפשט ברחבי ארצות הברית ובעולם כולו. ניו יורק ושיקגו המשיכו להוות את מרכז הפיתוח אך, רוב הערים המרכזיות בארצות הברית הגיעו לבניית שיא קצת לפני שנת 1929, כתוצאה של תחרות ביניהן ומתוך רצון להשפיע על מעמדן.[178] בסינסינטי נבנו מגדלי סינסינטי בשנת 1914, ו-Carew Tower בשנת 1930.[179] בדטרויט, בניין ג'נרל מוטורס נפתח לציבור ב-1923 ובניין פישר ב-1928.[180] בקליבלנד נבנה בניין יוניון טראסט ב-1923 ומגדל טרמינל ב-1930. האחרון שבהם נבנה במימון האחים ואן סוורנג'ן (Van Sweringen brothers) והיה לתקופה קצרה הבניין השני בגובהו בעולם.[181] בסיאטל נבנה מגדל סמית' ב-1914 ובשנת 1928 השלטון המקומי של לוס אנג'לס העניק לעצמו פטור מהמגבלות של תוכנית בניין עיר, על מנת לבנות את בניין העירייה.[179] בשנת 1928 נבנה מגדל אינדאסטריאל טראסט בפרובידנס.[182] בתקופה זו החלו גורדי שחקים להיבנות בארצות מפותחות נוספות, אף על פי שלא הגיעו ברמת הבנייה שלהם לסטנדרטים שהונהגו בארצות הברית.[183] הגורמים העיקריים לכך היו חוסר בגיוס ממון וחוסר ידע מקצועי של המקומיים.[183] ערים אירופאיות מרכזיות כמו לונדון ופריז אסרו בחקיקה על בניית גורדי שחקים בתחומן, מנגד נבנו בניין הבנק האימפריאלי למסחר בטורונטו, בורנטורן באנטוורפן, בניין קוואנה בבואנוס איירס ועוד רבים אחרים.[184] בשנות ה-30 המאוחרות החלו עבודות הבנייה על ארמון הסובייטים בברית המועצות. הוא תוכנן בסגנון קלסיציזם סטליניסטי והחל להיבנות מתוך רצון להקים את הבניין הגבוה בעולם. הארמון היה אמור להתנשא לגובה של 416 מטרים אך, הצטרפותה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה קטעה את עבודות הבנייה עליו והוא מעולם לא הושלם.[185] בשנים שלאחר המלחמה תוכננו בסגנון זה בנייני שבע האחיות במוסקבה.[186] טכנולוגיית בניית גורדי השחקים המשיכה להתפתח וקיצרה את משך הבנייה הכולל. אדריכלים ומתמחים פיתחו שיטות מהירות לתכנון וביצוע על מנת להקטין את ההוצאות ותשלומי הריבית בזמן הבנייה ובו בזמן קירבו ככל שניתן את המועד בו גורד שחקים החל לייצר הכנסות משכירות.[187] בשנת 1930 הוקמו גורדי שחקים במשך 12 חודשים בלבד, בידי צוות שמנה כ-5,000 עובדים ובקצב בנייה של 4 קומות בשבוע.[188] סטנדרט המשרדים החדשים שנבנו עמד על רוחב של 2.7 מטרים ואורך של 6.1-9.1 מטרים (בהתאם לגובה התקרה). משרדים אלו התאפיינו בדרך כלל במספר חלונות קטנים, שנחשבו לתכנון טוב יותר מחלון אחד גדול.[189] במקביל, גדלה עוצמת התאורה החשמלית למרות, החום הנפלט ממנה. בשנת 1930 הותקנו לראשונה מערכות מיזוג אוויר בגורדי שחקים אחדים.[190] אר דקו והסגנון הנסוג בניו יורק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 תוכננו גורדי שחקים רבים בסגנון האר דקו.[191][ז] סגנון אדריכלי זה משלב באופן טיפוסי את מה שכינה ההיסטוריון, קארול ויליס, "האסתטיקה של מסה מפוסלת פשוטה" ("aesthetic of simple, sculptural mass") עם שימוש בצבעים עשירים ועיטורים בחזיתות.[193] סגנון זה שם דגש על חשיבות הצורניות התלת־ממדית של הבניין ושאף לשכלל אותה ולגרום לה להראות מורכבת יותר. זאת בניגוד לסגנונות קודמים שהדגישו בעיקר את הממד האנכי בבניין וזכו לביקורות קשות לא פעם. ההיסטוריון, לארי פורד, תיאר זאת כ"מבנים נמוכים שהפכו גבוהים על ידי הוספת קומות בלבד" ("short buildings made taller with additional stories") כלומר, האדריכלות של גורדי השחקים נלקחה מסגנונות קודמים, שהתפתחו בהתאם לבנייה הנמוכה שאופיינה עד אז, והותאמה אליהם בצורה שנראתה מלאכותית ואינה תאמה את טבעם.[194] האר דקו צמצם את הדגשת החלונות (שהייתה מקובלת בסגנונות קודמים) בחזיתות הבניינים במטרה ליצור מראה מסיבי וחזק.[195] גורדי שחקים שתוכננו בסגנון האר דקו "איבדו" את הקישוטיות האופקית, שחילקה את החזיתות ל-3 שכבות (בהשראת העמודים היווניים הקלאסיים). למעשה, צורתם "נשברה" באופן פיזי על ידי מערכת נסיגות, כך שאדם המרים את ראשו השמיימה מצליח לראות את כל הבניין.[196] מהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916 שנחקקה בניו יורק יצרה מערכת נסיגות מבנית (בהשראת הזיגוראת) ובכך איפשרה לאור השמש להגיע עד מפלס הרחוב. אולם, אם שטחו של גורד השחקים לא עלה על רבע משטח המגרש עליו נבנה, הוענק פטור לבניין ממערכת נסיגות זו.[197] כך התאפשר לבנות גורד שחקים שבסיסו רחב (ועומד בכללי הנסיגה) ובראשו מגדל ששטח הקומות שלו לא עולה על רבע משטח המגרש. בזכות כך מגדל זה אינו חייב בצמצום שטח הקומות לכל גובהו. חוק זה איפשר גיוון תכנוני תוך שמירה על הרמוניה ועקביות של הסגנון הנסוג.[198] בניין פרמאונט ווול סטריט 120 הם דוגמאות לגורדי שחקים נסוגים ללא מגדל בראשם. הם תוכננו בצורה זו מהסיבה העיקרית ששטח המגרש עליהם נבנו היה קטן יחסית ואילו היה נבנה מגדל בראשם הוא היה צר מאוד וחסר כדאיות מבחינה כלכלית.[199] גורדי שחקים שנבנו על מגרשים גדולים תוכננו עם מגדלים בראשם, גבוהים ככל שאיפשרו הזכויות בקרקע. דוגמאות לכך הם בניין בנק מנהטן טראסט ובניין City Bank-Farmers Trust.[200] בתקופה זו המשיכה ניו יורק להוביל בבניית גורדי שחקים ובשנת 1920 היו בה פי עשרה גורדי שחקים ממתחרתה, שיקגו.[201] חלק מגורדי השחקים אימצו את התכנון הפנימי המסורתי של חדרים מסודרים זה לצד זה לאורך מסדרונות פנימיים ארוכים כשלצידם חדרים גדולים יותר שכונו "משרדים כלליים".[202] תצורה תכנונית זו איפשרה לנצל את שטחי הקומות באופן מרבי, להגדיל את כמות העובדים בכל קומה ומנגד איפשרה גמישות תכנונית באיחודם וחלוקתם מחדש של המשרדים.[202] בשנות ה-30 היה מקובל לבנות חדרים גדולים יותר בקומות הגבוהות של גורדי השחקים, במיוחד באלו שנבנו לאורך הוול סטריט.[203] משרדים אלו שימשו בדרך כלל את מנהלי החברות ועוצבו במלוא הפאר ובשלל סגנונות, מסורתיים או אקזוטיים.[204] לובי הכניסה נותרו גדולים, גבוהים ומשדרי יוקרה, ולעיתים שטחיהם לא הושכרו לאף שוכר (כדוגמת מסעדות או חנויות) במטרה להשרות אווירה יוקרתית יותר.[205] בגדולים שבגורדי השחקים הללו הועסקו כ-16,000 איש אולם, בניינים בהם הועסקו 5,000-10,000 איש היו נפוצים לרוב. בנוסף, הכילו בתוכם מגוון רחב של שירותים תומכים כדוגמת מכוני יופי, מסעדות פרטיות שהגישו ארוחות צהריים, פודיאטריה, ואולמות ספורט.[206] גורד שחקים כמו Cities Service Building העסיק באופן ישיר מעל ל-200 איש בתפקידי ניהול משאבים ואחזקה.[207] הטכנולוגיה המשלימה בתוך המשרדים המשיכה אף היא להתפתח וכעת היו בהם דיקטפון ומכונת טבולוציה, ששימשו את עובדי המשרד ודרשו מהם להיות מיומנים יותר מאי פעם.[208][ח] מגדלי שיקגו בשנות ה-20 שינתה שיקגו את חוקי הבנייה העירוניים בשטח השיפוט שלה. עד תקופה זו הוגבל בה גובה בניית הקומות המאוכלסות ל-79 מטרים ואלמנטים קישוטיים שלא נועדו לשהיית בני אדם (כגון תרנים או אנטנות) על גג המבנה יכלו להגיע עד 120 מטרים ממפלס הרחוב.[210] בשנת 1923 הוסרה ההגבלה על הגובה ולראשונה התאפשר לבנות לגבהים חדשים תוך הקפדה על נפח הבניין כמו בניו יורק.[79] המבנה הראשי (החלק התחתון) של גורד השחקים היה יכול להיבנות עד גובה של 80 מטרים והמגדל בראשו יכול היה להיבנות בשטח שלא עולה על רבע משטח המגרש עליו ניצב הבניין. הגבלה נוספת הייתה שנפח המגדל לא יעלה על שישית מנפח המבנה הראשי.[210] כלומר, התחיקה החדשה הגבילה את גובה המגדל סביב ה-20 קומות.[210] יש להדגיש כי למרות הדגש התכנוני על נפח המבנה, מערכת הנסיגות הניו יורקית לא התקבלה בשיקגו ולא התחייב לבנות לפיה את המבנה התחתון של גורד השחקים. בתחילה העדיפה שיקגו להמשיך ולדבוק בתכנון בניינים בסגנון הפלאצו המוכר, שכלל בין היתר את האטריום המרכזי.[211] בניין ריגלי, שנבנה לאחר שינוי חוקי הבנייה של שנת 1920, הציג את יתרונות השינוי כך שנבנה בצורת שני מגדלים על גבי מבנה ראשי משותף.[210] בניין שטראוס ובניין פיטספילד, שתוכננו בסגנון הפלאצו הרחב, ניצלו את השינוי בחוק כדי לבנות בראשם מגדלים נמוכים יחסית, במטרה להגדיל את הכנסות השכירות בבניין. אחד מגורדי השחקים המפורסמים ביותר של אותה תקופה, מגדל טריביון, נבנה במסגרת תחרות אדריכלית, שנערכה על ידי חברת טריביון בשנת 1922, כדי לציין את השנה ה-75 להקמתה.[212] חברת העיתונות הייתה באותה עת אחת הגדולות בעולם והיא פתחה בתחרות, אליה הוזמנו אדריכלים ואנשי ציבור רבים כדי להשפיע על התכנון של גורד השחקים, במטרה ליצור התעניינות בקרב קהל קוראיה והציבור הרחב.[213] צוות השופטים, שמנה בעיקר את בעלי השליטה בחברה, בחר את תכנונם של האדריכלים, ג'ון הוולס (John Mead Howells) וריימונד הוד (Raymond Hood), כזוכה בתחרות.[214] ההצעה הזוכה תוכננה בסגנון גותי שמרני, ובעקבות כך, התפתח באופן מיידי ויכוח באשר להחלטה. לואיס סאליבן ואדריכלים רבים אחרים ביקרו את עיצוב המגדל כמי שמנסה לחקות את בניין וולוורת'.[215] למרות הביקורת, החל הבניין להיבנות בשנת 1923 והוא נפתח לציבור בשנת 1925. במהלך שנת הפתיחה צבאו את קומת התצפית שלו כ-20,000 מבקרים.[212] במקום השני נבחרה הצעתו של אליאל סארינן, ואף על פי שלא נבנתה מעולם, השפיעה רבות על מספר גורדי שחקים שנבנו באותו עשור.[216] בשלהי שנות ה-20 החלה לדעוך הפופולריות של הסגנון הישן לטובת עלייתו של הסגנון החדש, שהתאפשר בזכות חוקי הבנייה החדשים.[217] אחת הדרכים לענות על הגבלות החוק החדשות הייתה לבנות חלק תחתון גדול ורחב בעל נפח משמעותי כשבמרכזו שטחי שירות ופירי מדרגות ומעליות ומעליו למקם מגדל. ככל שהחלק התחתון בעל נפח גדול יותר כך המגדל שבראשו היה יכול להיות גבוה יותר.[218] דוגמאות לכך הם Trustees System Service Building ו-Foreman State National Bank Building.[218] דרך נוספת הייתה ליצור מעין גומחה במבנה התחתון, כפי שנבנו בית האופרה העירוני בשיקגו ובניין לסייל-ואקר. חלופה זו אמנם גורעת מנפח המבנה התחתון אך, יוצרת תחושה של שני אגפים גבוהים בצדדיו.[219] מערכת הנסיגות שהתפתחה בניו יורק לא אומצה על ידי שיקגו והדוגמה יחידה לסגנון זה בתחומי העיר היא בניין פלמוליב בשדרת מישיגן.[220] השפל הגדול העלייה החדה בבניית גורדי שחקים נבלמה כתוצאה ישירה של נפילת הבורסה לניירות ערך בניו יורק בשנת 1929. שנות השיא של הצמיחה הכלכלית הוחלפו בשנות דשדוש, שכונו השפל הגדול, בהן הואטה בניית כל סוגי המבנים וההשקעות בהם.[221] שוק הנדל"ן, שתמך בבניית גורדי שחקים גבוהים מאי פעם, קרס בין לילה וערכי הנכסים צנחו באופן דרמטי. שוויו של מגדל American Insurance Union, שבנייתו עלתה 8 מיליון דולר אמריקאי בשנת 1927, צנח ל-3.5 מיליון דולר אמריקאי בשנת 1933. בניין Bank of Manhattan Trust הוצע למכירה בשנת 1935 תמורת 1.2 מיליון דולר אמריקאי (240 מיליון דולר אמריקאי במונחים כלכליים של 2010), בהשמטת חובותיו.[222][ט] בית ההשקעות של אס. דאבל-יו. סטראוס (S. W. Straus) נמכר תמורת 214 מיליון דולר אמריקאי והאחים ואן סוורנג'ן (Van Sweringen brothers) פשטו רגל. שיעור המשרדים הפנויים בגורדי השחקים עלה ככל שהמיתון העמיק. בתחילת שנות ה-20 היה 1% של משרדים פנויים במרכז ניו יורק, בשנת 1931 עלה שיעור זה ל-17% ובשנת 1934 כ-25% ממשרדי העיר עמדו ריקים.[224] לנוכח המיתון המתמשך צומצמו או בוטלו לחלוטין פרויקטי בנייה רבים. בשנת 1929 יזמה חברת מטרופוליטן לייף תוכנית לבניית גורד שחקים בן 100 קומות לצד גורד השחקים הקיים שהיה בבעלותה אולם, תוכנית זו נגנזה לנוכח המיתון והביקורת הציבורית של הוצאה זו בזמנים כלכליים קשים אלו.[225] במקומו החל להיבנות בשנת 1932 בניין בן 32 קומות, שכונה הבניין הצפוני (אנ'), ולמרות גובהו הנמוך היחסית, בנייתו הושלמה רק בשנת 1950.[226] במקרים אחרים, פרויקטי בנייה שכבר הוזמנו ותוכננו, המשיכו לשלב הביצוע עד השלמתם. צעד זה הביא להוספת 2.4 מיליון מטרים רבועים של שטחי מסחר בניו יורק בין השנים 1931–1934 והעמיק את בעיית המשרדים הריקים.[227] ברם, חלק מגורדי שחקים אלו הפכו לבניינים אייקונים בניו יורק ואף שברו את שיאי הגובה באותה תקופה.[228] בנייתו של בניין קרייזלר הושלמה בשנת 1930, מעט לאחר שהשפל הגדול החל לתת את אותותיו בשוק הנדל"ן.[229] האדריכל ויליאם ואן אלן התחרה עם מתכנני בניין Bank of Manhattan Trust על בניית גורד השחקים הגבוה בעולם. ואן אלן השיג היתר לבניית הצריח רק ברגע האחרון והוא נבנה בהיחבא בתוך הבניין. לאחר שהועלה למקומו הפך בניין קרייזלר בן 69 הקומות לגבוה בעולם והתנשא לגובה של 319 מטרים.[230] הוא חופה מבחוץ בלבנים לבנות ואפורות ועוטר בראשו במתכת, גרגויילים, ראשי נשרים העשויים מסגסוגת של ניקל-כרום וקסדה מכונפת של האל הרומי מרקוריוס.[231] כניסתו חופתה בגרניט שחורה כדי להוות ניגודיות לחלונות הניקל-כרום ומבואתו חופתה בלבנים אדומות וציורי קיר עטרו את תקרתה.[232] העיצוב בכל חלק של הבניין היה ייחודי ונבדל מהאחרים כולל כל אחת מהמעליות, שעוצבה באופן שונה מהאחרות.[180] אולם התצוגה של קרייזלר תוכנן בקומה הראשונה וקומת תצפית ומועדון הענן (Cloud Club) תוכננו בקומותיו העליונות.[233]  תכנון בניין אמפייר סטייט החל בשנת 1928 כחלק מתוכנית עירונית לפיתוח האזור בו שכן מלון וולדורף-אסטוריה. התוכנית קבעה כי במגרש זה יוכל להיבנות בניין בן 50 קומות לשימוש מעורב. רכישת הקרקע תמורת 14 מיליון דולר אמריקאי הייתה עסקת שיא בניו יורק עד אותה שנה.[234] ג'ון רסקוב (John Jakob Raskob) ופייר דו פונט (Pierre Samuel du Pont) נכנסו לפרויקט כתומכים פיננסיים ולאחר בחינה כלכלית קבעו כי בניין בן 80 קומות על מגרש זה ייתן את הרווח המקסימלי.[235] כחלק מהשיקולים נכנס גם הרצון לבנות את גורד השחקים הגבוה בעולם ולשם השגת מטרה זו די היה בהקמת בניין בגובה 320 מטרים. לבסוף, נוספו בשלב התכנון 5 קומות כדי להבטיח שיהיה גבוה יותר מבניין קריזלר והוא נבנה לגובה של 381 מטרים.[236] במטרה למשוך תיירים ולהגדיל את ההכנסות מהבניין, נבנתה בו קומת תצפית.[237] הוא חופה מבחוץ בלוחות אבן גיר, גרניט, ואלומיניום כדי לזרז את משך הבנייה. הבניין נפתח לציבור בשנת 1931 לאחר 18 חודשי בנייה בלבד.[238] למרות האמור ובגלל המיתון העמוק רק כ-25% מהשטחים שבו הושכרו במהלך שנות ה-30 ובמחירי הפסד. המבקרים כינו אותו "בניין המדינה הריק" ("Empty State Building").[239] מרכז רוקפלר, שנבנה ביוזמת ג'ון ד. רוקפלר, הבן, היה אמור לקום ולהוות בית חדש לבית האופרה המטרופוליטנית אך, התרסקות שוק המניות גרם לגניזת הפרויקט.[240] במקום זאת החל רוקפלר לפתח מרכז משרדים גדול תוך ניצול עלויות הבנייה הנמוכות בתקופת השפל הגדול.[241] במרכז התוכנית עמד בניין RCA, שתוכנן בידי האדריכל ריימונד הוד.[242] הבניין התמיר, תוכנן בשני מישורים כך שיראה מחזית אחת כמגדל צר ומחזית שנייה כקיר רחב ותלול.[243] לא רק שהבניין היה ייחודי בצורתו הוא גם הניב רווחים גדולים בזכות התכנון האנרגטי היעיל שלו. הוא מוקם על המגרש ותוכנן בצורה שתכניס אור שמש מקסימלי לתוכו בשעות היום. בזכות כך גם החדרים הפנימיים שבו הוארו בצורה טבעית טובה ועלויות התאורה המלאכותית הצטמצמו באופן ניכר בהשוואה לגורדי שחקים אחרים.[244] למרות זאת רק בשנת 1940 הגיע לתפוסת שוכרים מלאה.[245] בשנת 1931, נהרס בניין ביטוח הבית בשיקגו לטובת הקמתו של בניין פילד, שהתאפיין בסגנון "המגדל והאגפים" שהתהווה באותה תקופה. משנת 1934 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נבנו בשיקגו גורדי שחקים כלל.[246] גורדי השחקים בתרבות ופרשנות חברתית.jpg) העניין הציבורי בגורדי השחקים עלה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 ובמיוחד לאחר התחרות האדריכלית לתכנון מגדל טריביון בשיקגו.[247] שרטוטי ההצעות לבניית המגדל הוצגו בתערוכה וצבאו אותה 25,000 איש בחודש אחד.[248] בתקופה שלאחר התערוכה, התפרסמו תמונות רבות של גורדי שחקים ברחבי ארצות הברית והחלו להיטמע בתרבות האמריקאית. ההיסטוריון מריל שילר (Merrill Schleier) כינה זאת "תאווה לגורדי השחקים" ("skyscraper mania").[168] בשנת 1925 התקיימה תערוכה בניו יורק בשם "טיטאן סיטי" (Titan City) והוצגו בה גורדי שחקים קיימים לצד סקיצות של גורדי שחקים עתידיים, שהכינו האדריכלים הרווי קורבט (Harvey Wiley Corbett) ויו פריס (Hugh Ferriss), המתארים את מרכז "עיר העתיד".[247] הסרט הקצר של הצייר צ'ארלס שילר (Charles Sheeler) והצלם פול סטרנד משנת 1921, מנהטה, חקר את הצורניות של גורדי השחקים והסתיים בצילום שקיעה מזווית גבוהה על גורד שחקים.[249] הסופרים ג'נט פלנר (Janet Flanner), ג'ון דוס פסוס ומרי בורדן (Mary Borden) כתבו רומנים שבהם גורדי השחקים מופיעים כמוטיבים חשובים.[248] המלחין, ג'ון אולדן קרפנטר, העלה מופע בלט בנושא.[250] מעצב הרהיטים, פול פרנקל (Paul T. Frankl) עיצב מגוון רחב של ריהוט בעל השראה מגורדי השחקים.[251] הפרשנות לנושא הייתה ברובה חיובית וייצגה את האופטימיות שבהתקדמות הטכנולוגית וכיוון ההתפתחות של החיים העירוניים באופן כללי.[252] גורדי השחקים נתפסו כביטוי של הנדסה רציונלית. נאמר עליהם שהם הבניינים הטובים ביותר שהאנושות יכולה לגור בהם ואף הוצעו למכירה ליטוגרפיות של האמן לואיס לוזוויק (Louis Lozowick).[253] תומכים אחרים השוו את גורדי השחקים כסמל לעידן המודרני כפי שהקתדרלות היו לסמל של ימי הביניים.[254] הם תוארו בשירים כאובייקטים נשגבים ועילאיים בעלי יופי תבוני. יו פריס תיאר אותם כ"בניינים הדומים לקריסטלים, העטופים בקירות זכוכית שקופה כגלופה אנכית דקה ועוטים עליהם סריג פלדה".[255] בתערוכה העולמית של שיקגו של שנת 1933, הוצגו גורדי השחקים כפתרון לבעיותיה הנוכחיות ועתידיות של ארצות הברית.[221] האדריכל הצרפתי-שווייצרי, לה קורבוזיה, שיבח בשנת 1935 את גורדי השחקים בניו יורק באומרו "מדהים, נפלא, מרגש ובועט" ("overwhelming, amazing, exciting, violently alive") אך גם התלונן על כך שנבנו מעט מהם ואלו שנבנו לא גבוהים דיים.[256] הצלם לואיס היין הועסק במטרה לתעד את כל שלבי בנייתו של בניין האמפייר סטייט והציג את צוותי העבודה שבנו אותו כגיבורים. ז'אנר צילום מסוג זה המשיך עד שנת 1941.[257]  מנגד, מבקרי גורדי השחקים הביעו חששות מהשפעת הטכנולוגיה המודרנית ואורח החיים העירוני על מצבו של האדם בטענה, שהבניינים מייצרים זיהום, רעש ומצריכים מהאדם שעובד בהם לשנות את סגנון חייו בצורה מלאכותית.[258] הפרשן החברתי לואיס ממפורד (Lewis Mumford) שיקף את חששות המתנגדים במאמרי ביקורת.[259] התאורטיקן, סטפן הירש (Stefan Hirsch) גינה אותם באומרו "רטיות המכסות את השמיים וחונקות את נשימותינו".[260] הממציא תומאס אדיסון הביע חששות מהתפשטות בלתי מרוסנת בבניית גורדי שחקים שתגרום לצפיפות ואסון.[261] הגלופות של האמן, האוורד קוק (Howard Cook), ביקרו את אופיים המדכא של גורדי השחקים החדשים כמי שמתנשאים מעל העיר המסורתית.[262] הצילום המחקרי של ברניס אבוט בניו יורק של שנות ה-30 הציג את השינוי המורכב של העיר והשפעתם של גורדי השחקים על אורח החיים המסורתי בתחומה.[263] הוליווד השתמשה רבות בגורדי השחקים בסרטים פופולריים שצילמה. הסרט "The Skyscrapers of New York" משנת 1898 היה לראשון מני רבים. בשנות ה-20 יצר הרולד לויד את חמשת "סרטי גורדי השחקים" שלו. הבולט מביניהם הוא Safety Last!, בו הגיבור תלוי ומתנדנד על שעון בצידו של גורד שחקים בלוס אנג'לס.[264] בסרטים האילמים המוקדמים הללו היו גורדי השחקים קשורים קשר הדוק עם הזהות הגברית. הסרט קינג קונג משנת 1933 כולל בתוכו שימוש אייקוני בגורדי השחקים המוקדמים בסצנות האחרונות שלו, בהן קוף ענק מטפס על בניין האמפייר סטייט זמן קצר לפני מותו. סצנה זו יכולה להתפרש כמנוגדת ליצר הטבעי עם ההיגיון חסר הרגישות של הבניינים המודרניים והעיר ניו יורק בכלל.[265] מורשתם פיתוחם ובנייתם של גורדי השחקים נעצרו כליל בשנות מלחמת העולם השנייה. עם חידוש בנייתם, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, החל פיתוח תכנוני ועיצובי חדש, הנקרא הסגנון הבינלאומי. סגנון זה שאב השראה מהאדריכלות האירופית של שנות ה-30 המוקדמות של המאה ה-20 ונבנו לפיו מספר רב של גורדי שחקים בארצות הברית. ניסיונות ראשונים בולטים בסגנון זה הם בניין PSFS ובניין מקגרו היל.[266] לאחר המלחמה היוו ניסיונות אלו והאלמנטים המודרניים שבהם, את הבסיס לפיתוח דור חדש של גורדי שחקים. בניינים מודרניים אלו, כדוגמת מרכז רוקפלר, שמו דגש על פיתוח השטח שמסביב לבניין וקידמו את הגישה התכנונית הירוקה - ביצירת גינות ופארקים מסביב. גישה זו שברה את התפיסה התכנונית שהייתה מקובלת, בכך שיצרה מראה אורבני בו כל בניין עומד לבדו על המגרש שלו והוא אינו חלק משורת בניינים רצופה הפונה כלפי הרחוב.[267] הגישה התכנונית החדשה התפתחה מתוך רצון של מתכנני הערים "לפתוח" את המרחב הציבורי ולתת לו מראה "זורם" בו להולכי הרגל יש גישה מכל מקום לכל מקום בתחומי העיר, זאת לעומת הגישה הישנה בה כל רחוב תחום וחסום על ידי שתי שורות בניינים הניצבים זה לצד זה. לצד זאת, טכנולוגיות חדשות שחדרו לתחום הבנייה, כדוגמת תאורה פלואורסצנטית ומערכת מיזוג מרכזית, גרמו לאלמנטים אדריכליים אחדים, כדוגמת חצרות פנימיים (הכנסת אור רב) וחלונות נפתחים גדולים (אוורור), להראות מיותרים.[268] לשינוי בגישה התכנונית היו השלכות משמעותיות על גורדי השחקים המוקדמים. חלקם שופץ באופן נרחב בניסיון להתאימם לגישה החדשה. דוגמה אחת לכך היא הסרת הקישוטים שעיטרו את מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף בשנות ה-60, כדי להקנות לו מראה מודרני, חלק, פונקציונלי ופשוט.[269] בניגוד לכך, גורדי שחקים מוקדמים רבים לא יכלו להתאים עצמם לתכנון המודרני עקב מידותיהם הקטנות, שלא איפשרו לבנות בתוכם משרדים גדולים ורחבים יותר ואף לא היו בהם די שטחי שירות למתקנים חדשים (כגון מעליות מודרניות ומערכת מיזוג אוויר מרכזית).[270] בהתאם לכך, חלקם נהרסו ופינו את מקומם לגורדי שחקים גדולים יותר. דוגמה בולטת היא בניין סינגר, שנהרס בשנת 1968 לטובת הקמת ליברטי פלאזה 1.[271] במאה ה-21, בניינים כמו וסט סטריט 90 שופצו והוסבו לבנייני דירות יוקרתיים בזכות חלונותיהם הגדולים המאפשרים לאור שמש רב להיכנס אליהם.[272] החל משנות ה-80 של המאה ה-19 החלו להישמע בקרב האדריכלים ביקורות על גורדי השחקים המוקדמים. ביקורות אלו נפוצו באקדמיה ובציבור הרחב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשנות ה-30 של המאה ה-20, מושגים כמו "אסכולת שיקגו" ו"תנועת שיקגו" החלו להישמע לראשונה והפכו לפופולריים עשור לאחר מכן בזכות חוקרים כמו זיגפריד גדעון (Sigfried Giedion) וקארל קונדיט (Carl W. Condit), שהדביקו אותם כתווית לאדריכלי שיקגו של אותה תקופה. החוקרים ראו בגורדי השחקים המוקדמים כמי שבישרו על ניצני המודרניזם ומי שהיוו את המפנה והמעבר מהתכנון האדריכלי שהיה מקובל בארצות הברית עד שנות ה-70 של המאה ה-19.[273] פרשנות זו על גורדי השחקים בשיקגו עוררה ויכוח אקדמי אצל רוברט ברגמן (Robert Bruegmann) ודניאל בלוסטון (Daniel Bluestone) בטענה שהיא מעודנת מדי ולא מדגישה את הקשרים ההדדיים החזקים של האסכולה עם התרבות הענפה שהתפתחה בשיקגו באותה עת.[274] ניתוח מחודש של גורדי השחקים המוקדמים, שנערך בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, העביר את משקל הפרשנות מהאדריכלים והייחודיות האדריכלית של כל בניין ובניין אל השיקולים והתפקידים של גורדי השחקים ובנייתם כחלק מההקשר העירוני הרחב.[275] תיאור היסטורי, המדגיש את הממד החברתי, הכלכלי והתרבותי של גורדי השחקים המוקדמים, החל עם מתן תשומת לב מוגברת לגורדי השחקים בניו יורק.[276] מוזיאון גורדי השחקים - הראשון שהוקם לטובת הנצחת הנושא - הוקם בניו יורק בשנת 1997 על ידי ההיסטוריון קרול ויליס (Carol Willis) במטרה לשמר את ההיסטוריה של גורדי השחקים.[277] ביבליוגרפיה
ראו גםקישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
