|
ברוך קורצווייל
ברוך (בנדיקט) קוּרצוַוייל (22 ביולי 1907, י"א באב תרס"ז – 1 באוגוסט 1972, כ"א באב תשל"ב) היה פרופסור באוניברסיטת בר-אילן חוקר ספרות ושירה ישראלי, שנודע במיוחד במחקריו על כתבי ש"י עגנון. כתב גם ספרי הגות. קיבל את פרס ביאליק לספרות. תולדות חייוברוך קורצווייל נולד בעיר פירניץ שבמוראביה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה), בן לרב העיירה אברהם אריה קורצווייל. הוא נשלח ללמוד בישיבה בפרנקפורט והוסמך לרבנות. במקביל השלים לימודיו באוניברסיטת פרנקפורט בשנת 1933. את תואר הדוקטור קיבל על עבודה שכתב על המחזה "פאוסט" מאת גתה. עד שנת 1939 היה מורה בגימנסיה יהודית בברין שבצ'כיה וממלא מקומו של הרב המקומי. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. קבע מושבו בחיפה ובמשך כחמש עשרה שנים הורה בבתי ספר תיכוניים בעיר, בהם בית ספר "חוגים". הוא היה מקור השראה לתלמידים רבים, ביניהם נתן זך[1] ומאיה בז'רנו.[2] תלמידתו, דליה רביקוביץ, תיארה את נדיבותו: "דווקא הוא העני שבמורים היה הנדיב שבהם. במלחמת העצמאות, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית הספר. קורצווייל, שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואמו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו".[3] נשא בארץ לאשה את מרגוט לבית גוטלבסקי. בשנת 1941 פרסם ב"הארץ" מאמר על ספרו החדש של ש"י עגנון, "אלו ואלו", ומכאן ואילך הפך לאחד מהמובהקים שבחוקרי עגנון. בשנת 1965 אף הגיש את עגנון לפרס נובל לספרות, וזה אכן זכה בו בשנה העוקבת (אז הוגש על ידי הסופר השוודי אייווינד יונסון).[4] בשנת 1956 נקרא להקים את המחלקה לספרות עברית באוניברסיטה החדשה ברמת גן, אוניברסיטת בר-אילן. בבר-אילן היה פרופסור לספרות וראש החוג. בשנת 1960 נתמנה ליו"ר הסנאט של האוניברסיטה וכן לחבר המועצה להשכלה גבוהה[5]. הוא התאבד בדירתו השכורה בקמפוס האוניברסיטה ברמת גן בקיץ 1972.[6] הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. פעילות ספרותית קורצווייל היה מלומד בעל ידע יוצא דופן במדעי הרוח, ובעל מחשבה מקורית ועצמאית שהעמידה אותו בניגוד לעמדות המקובלות בתחומים שונים ולעיתים אף בבדידות. קורצווייל אימץ לו לשון מצליפה וחריפה, בעקבות מבקר התרבות והסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס, שבו ראה מודל לחיקוי. במסות שפרסם בקביעות בעיתון "הארץ" תקף בחריפות כמעט כל זרם אפשרי - מהאורתודוקסיה הדתית, הזרם המרכזי של הציונות ועד הכנענים. המשורר יצחק שלו, שנפל קורבן לביקורתו החריפה של קורצווייל, לא נותר חייב, ותיאר את קורצווייל: "לפנינו אדם בעל כישרונות ודאיים, אבל אגוצנטרי ונרקיסטי, רגיש וחשדן עד כדי לחולניות כלפי כל ביקורת שלילית על עבודתו ונוקם ונוטר בכל האמצעים שברשותו בבעלי הביקורת הזאת. כדי לעורר את שנאתו המרה אין צורך דווקא לפגוע בו באמת; מספיק בהחלט להיראות בעיניו כפוגע - וגל השנאה יעלה".[7] קורצווייל התגעגע והשתוקק להגשים ולחיות את החיים של העולם האורתודוקסי ממנו בא כמות שהוא, והבין שהציונות החילונית, החותרת לנורמליזציה של העם היהודי ולהתרחקותו מייעודו ההיסטורי, מסכנת את קיומו ומערערת את זכות קיומו, או כפי שנהג לומר ביחס להתרחקות הדור הצעיר מערכי המסורת היהודית: "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה". במובן זה ראה בכנענים זרם מעמיק שלפחות מבין את משמעות הנורמליזציה בהתנכרות מוחלטת לערכי היהדות המסורתית, אם כי התנגד בחריפות לזרם זה ואף פרסם מניפסט נגדו. בנטישת האמונה והמסורת היהודית ראה קורצווייל את השאלה הרוחנית המרכזית של סופרי דורו, ולאורה בחן את הישגיהם הספרותיים. לעומת הדרך הקלאסית בתיאור התקופות בספרות העברית החדשה במקביל לתקופות המקובלות בספרות העולמית: תקופה קלאסית, נאו קלאסית, רומנטית וכו', טען קורצווייל שאת הספרות העברית יש לבחון ולתקף באמצעות ההתפתחות הפנימית שלה ביחס לשאלת האמונה: מהדור המלגלג והלועג לסדרי המסורת כמו יל"ג ודומיו, דרך ברנר או סיפור 'הדרשה' של חיים הזז, השוללים את המסורת מכל וכל, ועד ביאליק ועגנון המבינים את עוצמת השבר הרוחני ואת המתח שבין התמוטטות העולם האמוני הישן, לבין הצורך ההכרחי להחיות אותו מחדש, שמשום כך הם אינם מתנכרים לו אלא מתרפקים עליו מחד ומייחלים ליכולת להחיותו בצורה רלוונטית לדורנו מאידך. את השיא של תהליך זה ראה קורצווייל בשירתו של אצ"ג, שעל אף שלא הסכים איתו במישור הפוליטי, ראה בשירתו עומק של יצירה המחיה את עולם האמונה מחדש לאחר השבר המודרני הגדול. בהתאם לכך לעג ובז לספרות העברית המודרנית המנותקת מהבנת הבעייתיות האמיתית של העם היהודי בדורנו. ממילא מובן שעורר עליו את חמתם של הסופרים הצעירים, שראו בו אויב חריף וכריזמטי אבל מנותק מזרם הזמן. מחלוקת חשובה הייתה לקורצווייל עם גרשם שלום ותלמידו יעקב כ"ץ. בסדרת מאמרים חשובה שנתכנסה לאחר זמן בספרו 'במאבק על ערכי היהדות', תיאר את הכשל ביומרה של שלום ואסכולת ירושלים ליצור היסטוריה אובייקטיבית של העם היהודי. מלבד הכשל התאורטי בניסיון כזה (הבולט בספרותו של שלום), קורצווייל הראה ששלום בנה במחקריו נראטיב התואם את הצרכים הרוחניים של הציונות החילונית. כך למשל מחקריו של שלום על השבתאות נועדו לחזק את הטענה שחילון העם היהודי לא בא מהשפעה חיצונית אלא כהתפוצצות של המסורת מתוכה. מאמריו החריפים והשנונים לא זכו לתגובה של שלום עצמו (על אף שממכתביו המאוחרים של שלום עולה שספג את הביקורת וניסה להתמודד עמה) אלא לתגובות של תלמידו יעקב כ"ץ. כיום, עמדותיו התאורטיות של קורצווייל בוויכוח זה זכו לעדנה מחודשת והן רווחות בקרב רבים. על כיבוש יהודה ושומרון על ידי צה"ל בעקבות מלחמת ששת הימים אמר קורצוויל "הציונות ובתה, מדינת ישראל...לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה".[8] סמוך למותו פרסם קובץ סיפורים משלו "הנסיעה וסיפורים אחרים", שנחל כישלון חרוץ. יש האומרים[דרוש מקור] שהאכזבה מהתקבלות ספרו, יחסי החשד שייחס לתלמידיו ולעמיתיו למקצוע, ובדידותו האידאולוגית והרוחנית (שנבעה מן ההתפתחות האגרסיבית של הטכנולוגיה ושל המדע, שכבשה את מקומו של עולם הרוח) הם שהיו בין הסיבות שגרמו לדיכאונות מהם סבל ושבעיצומו של אחד מהם נטל את חייו. מספריומחקרי ספרות והגות
ספרות מקור
ספר לזכרו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
על כתביו:
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||
