|
אפס ביחסי אנוש
אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוגת קומדיה שחורה משנת 2014 שכתבה וביימה טליה לביא ומככבות בו דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין. הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.[3] הסרט עוסק במערכות היחסים בין חיילות שלישות במחנה שיזפון של צה"ל, השוכן במקום נידח בנגב. זוהי אחת היצירות הישראליות הראשונות העוסקת בשירות הצבאי כאשר היא מעמידה נשים במרכזה. לדברי מבקר הקולנוע גידי אורשר: "זהו סיפורן של הרבה אלפי הנשים הקטנות השקופות שממלאות את המשרדים הצבאיים כדי לנסות להיות חלק מקונצנזוס, מדרך חיים, ממחויבות לאומית שהכוונות הטובות שלהן פוגשות לעיתים מציאות שלא מחזירה להן חיוך, או לפחות פיסה זעירה של כבוד אנושי".[4] הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014. הוא זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה ב"פרס הסרט הטוב ביותר" והבמאית קיבלה את "פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון".[5] ב-21 בספטמבר 2014 זכה ב-6 "פרסי אופיר"[6] מתוך 11 להם היה מועמד: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו) ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). ב-13 באוקטובר זכה הסרט ב"פרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב" של אותה שנה. תקציר העלילהסיפור א': המחליפהדפי (נלי תגר) היא חיילת חסרת מוטיבציה המשרתת כמש"קית נייר וגריסה במשרד השלישות של בסיס השריון הנידח שיזפון שבנגב (בסיסה של חטיבה 460). עיקר תפקידה הוא גריסת מסמכים שנזרקו. היא גרה בחיפה אך חולמת להגיע לתל אביב על ידי מעבר לשירות בבסיס הקריה. היא כותבת מכתבים לגורמי צבא רבים, כולל הרמטכ"ל, ומבקשת העברה. כאשר יום אחד מגיעה לבסיס תהילה (יונית טובי), שמספרת כי סיימה טירונות ונשלחה לשרת שם, דפי משוכנעת שמכתביה נענו בחיוב, וכי מדובר בחיילת חדשה שנשלחה להחליף אותה. דפי חופפת אותה ומכניסה אותה לרזי תפקידה, כולל הסבר על חשיבותו של אקדח הסיכות היקר של המשרד. בערב מתגלה כי תהילה כלל איננה חיילת וכי מדובר במתחזה שהגיעה לבסיס כדי לפגוש את איתן (משה אשכנזי) קצין שניהל איתה קשר רומנטי במשך ימים אחדים. הוא דוחה אותה והיא פוגשת בחדרו בחברתו החדשה, ענת (דנה מיינרט), קצינת הת"ש של הבסיס. בעקבות זאת תהילה חותכת את עצמה בשירותים ובבוקר היא נמצאת במיטתה ללא רוח חיים. לאחר מכן דפי מגלה שמכתביה לא נשלחו מעולם. דפי יוצאת לקורס קצינות, בתקווה לעבור בסופו לבסיס הקריה. סיפור ב': הבתולהחיילת נוספת במשרד השלישות היא חברתה של דפי, זוהר (דאנה איבגי) – בת קיבוץ צינית וחצופה שאינה מקבלת מרות. תפקידה הוא מש"קית דואר, אבל אין לה כל עניין לבצע את תפקידה והיא עסוקה בשבירת שיאים במשחק המחשב "שולה המוקשים". היא ניסתה למנוע מדפי לעזוב בכך שלא שלחה את מכתביה, אולם לאחר שדפי מגלה זאת החברות ביניהן מתפרקת. כאשר מתגלה לזוהר כי היא החיילת היחידה במשרד השלישות שעדיין בתולה, היא מחליטה לפעול על פי עצתה של אירנה (תמרה קלינגון), עולה חדשה, שנוהגת להעיר לזוהר ולעקוץ אותה על בתוליה, ולהכיר גבר. היא מזמינה למשימה זו את מאיר (אלעד סממה), חייל קרבי שהגיע לבסיס. השניים יוצאים לפינה חשוכה בבסיס, מתוך כוונה לקיים יחסי מין, אך עד מהרה המפגש הופך לניסיון אונס. מעשיו של מאיר מופסקים על ידי אירנה, המאיימת על החייל בנשקו בעוד מכנסיו מופשלים, ודורשת ממנו לקיים יחסי מין עם הפח שלידו, בגלל שלטענתה התייחס אל זוהר כמו אל פח זבל. סיפור ג': המפקדתקצינת השלישות רמה (שני קליין) היא המפקדת הישירה של דפי וזוהר, אשר מנסה ללא הצלחה להתמודד שוב ושוב עם בעיות המשמעת וחוסר המוטיבציה של השתיים. רמה מנסה להכין את המשרד לקראת ביקורת שלישות חיצונית, ומתקשה להשיג את שיתוף הפעולה של החיילות. מפקד הבסיס בועז (יובל סגל) מסביר לה כי הצלחה בביקורת היא נקודת מבחן קריטית על מנת להוכיח את יכולותיה ולקבל המלצה לקראת התפקיד הבא שלה והקריירה הצבאית עליה היא חולמת. בעקבות עונש שהטילה רמה על זוהר, זוהר גורסת את כל המסמכים שבמשרד השלישות, וגורמת לכישלון בביקורת, שמביא לסיום שירותה של רמה, ושליחתה של זוהר לכלא הצבאי. דפי מסיימת את קורס הקצינות, אך בסיומו, במקום לעבור לבסיס הקריה כפי שחלמה, היא חוזרת לבסיס שיזפון לתפקיד שמילאה קודם רמה. התפקיד החדש מעמיד במבחן את החברות בינה לבין זוהר. בעקבות ריב ביניהן, שבו זוהר תולה בבסיס את המכתבים שדפי שלחה ודפי מנסה למחוק את השיאים של זוהר ב"שולה המוקשים", דפי אכן מועברת לקריה וזוהר מאבדת את בתוליה לצחי, קצין המחשוב של הבסיס: שניהם פונו למרפאה לאחר שדפי מחקה את כל המידע הממוחשב חוץ מהמשחקים. לבסוף זוהר משתחררת משום שדואר אלקטרוני הפך את תפקידה למיותר, והיא עוזרת לדפי לכתוב מכתב בקשה לעבור למשרד אחר בקריה. הפקהצילום הסרט התבצע במקומות אחדים. זירת ההתרחשות העיקרית, משרדי השלישות, צולמה בצריפים נטושים של משרד החקלאות ברעננה, ובשבט הצופים "רשפים" בהרצליה. נופים מדבריים צולמו בנגב, בין השאר במדרשת שדה בוקר. מפקדת הבסיס צולמה בערד.[7] עלילת הסרט מתרחשת במשך שנה, בין 2003 ל-2004, כלומר כעשר שנים קודם צילומו. הדבר חייב הקפדה על אבזרים שהשתנו במהלך תקופה זו, כגון טלפונים סלולריים ומסכי מחשב. עם זאת, ישנו פער תקופתי במדי אנשי הקבע הבכירים, כמו מפקד הבסיס, שבשנת התרחשות העלילה כבר יצאו משימוש. בנוסף בסרט (וגם בכרזה שלו) נראים שלושת מגדלי עזריאלי, אבל במועד התרחשות העלילה טרם נבנה המגדל המרובע.[7] צוות השחקנים
נטע אלכסנדר אפיינה את הדמויות: "השלישות בשיזפון מציגה טיפוסים ישראליים מגוונים למדי: זוהר היא בת קיבוץ, דפי היא בחורה עירונית ומפונקת מחיפה, חברתן למשרד, אירנה, היא עולה מרוסיה, ומש"קית הת"ש של הבסיס, ענת, היא קלישאה מהלכת של אשכנזייה מתנשאת."[8] על הדמויות הנוספות שבסרט כתב גידי אורשר: "ליד אלה חיות, נושמות, מתעלקות, מחפפות, משתעממות, מתחמקות, מעבירות את השנתיים עוד דמויות רבות אחרות שכולן מהוות את הצלע הנשית של צבא ההגנה לישראל, צלע סדוקה של צבא סדוק עם חולי מיגדרי אנוש."[4] קבלהביקורותהסרט זכה לביקורות משבחות בישראל ובארצות הברית ודורג בראש טבלת המבקרים של עיתון "הארץ". יאיר רוה מאתר "סינמסקופ" כתב: "אם אכן אנחנו עומדים בפתחו של גל חדש נשי בקולנוע הישראלי, אני מכתיר את טליה לביא בתור מי שעומדת בראש המחנה, ו״אפס ביחסי אנוש״ הוא ההמנון שלו". דורון פישלר מאתר "עין הדג" כתב כי "'אפס ביחסי אנוש' הוא למיטב ידיעתי הקומדיה הצבאית הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם" וכי "להגיד שזה אחד הסרטים הישראליים הכי טובים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם? ברור. מובן מאליו".[9] מבקר הקולנוע אורי קליין החמיא לסרט: "המבנה התסריטאי המחוכם והנועז, האיזון המיומן בין נימות רגשיות שונות, העיצוב הנכון של כל סצנה וסצנה, הדיוק הלשוני, הצילום היעיל, השימוש השנון במוזיקה מסוגים שונים (שחלק ניכר מהאירוניה בסרט נובעת ממנה) והליהוק המשובח - כל אלה הופכים את "אפס ביחסי אנוש" לקומדיה מצוינת שאני מקווה שהקהל יענה לה, כראוי לה."[10] גם מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני החמיא לסרט: "'אפס ביחסי אנוש' הוא ההפתעה הנעימה ביותר שסיפק הקולנוע הישראלי לצופיו מאז, ובכן, מי-זוכר-מתי. יתר על כן, אפשר בהחלט להגדיר את סרט הביכורים של טליה לביא כיצירה מכוננת בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי - כלומר כזו שתהווה נקודת מוצא או התייחסות לטקסטים עתידיים שייכתבו עליו."[11] הסרט סומן על ידי מגזין Indiewire האמריקאי כאחד מהסרטים האהובים על המבקרים לשנת 2014, וטליה לביא נבחרה לאחת מ-12 הבמאים הבולטים על ידי אותו מגזין. הסרט עורר דיונים וזכה לאזכורים תקשורתיים רבים, אלון הדר כתב עליו במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות" (8 באוקטובר 2014)
צופיםבסוף השבוע הראשון להקרנותיו צפו בסרט כ-20,000 איש,[12] ובהמשך הגיע מספר צופי הסרט ל-200,000 איש.[13] עד ל-25 באוגוסט צפו בסרט כ-330,000 איש,[14] בנובמבר 2014 עלה לכ-550,000 איש, ובכך הוא היה לאחד הסרטים הישראלים הרווחיים והנצפים ביותר בשנים האחרונות בישראל. פרסים
פרשנותשם הסרטשם הסרט, "אפס ביחסי אנוש", מתייחס לחוסר יכולתה של קצינת השלישות, רמה, לשלוט בחיילות הכפופות לה, כפי שמציג זאת מפקד הבסיס, בועז, כאשר הוא מודיע לרמה שלא תוכל להמשיך בשירות קבע בבסיס. מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני העיר כי "השם מתייחס במודע לסרטו האנרכיסטי הנפלא של ז'אן ויגו, "אפס בהתנהגות" (1933) על ילדי פנימייה בצרפת המכריזים על מרד כנגד הממסד המדכא.[11] שם הסרט באנגלית, "Zero Motivation", כולל אף הוא את המילה "אפס", אך מתייחס לצד השני של המטבע - לחוסר המוטיבציה של החיילות הכפופות של רמה (לעומת המוטיבציה הגבוהה שלה). הדמויות הראשיות בסרט - נשים בצה"לבניגוד למרבית סרטי צבא, בישראל ובעולם, שבהם הדמויות הראשיות בסרט הן גברים לוחמים, בסרט זה הדמויות הראשיות הן נשים ג'ובניקיות (מעט הגברים המופיעים בו הם לוחמים). יוצרת הסרט, טליה לביא, התייחסה לכך בריאיון למוסף גלריה:
נטע אלכסנדר צופה שהסרט יהפוך "לקאלט הישראלי הראשון שמראה את השירות הסדיר מנקודת מבט נשית".[8] על חלקם של הגברים בסרט עמד מבקר הקולנוע מאיר שניצר:
מבנה הסרטהסרט מחולק לשלושה פרקים נפרדים, שלכולם דמויות משותפות ורצף של התפתחות העלילה. דורון פישלר העיר על כך:
מבקר הקולנוע אורי קליין התייחס בגישה אוהדת יותר למבנה הסרט:
"אפס ביחסי אנוש" ו"חיילת בודדה"הסרט "אפס ביחסי אנוש" משנת 2014 הוא פיתוח והרחבה של הרעיונות שבסרט "חיילת בודדה" – סרט הגמר משנת 2005 של טליה לביא בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בעיקר חלקו הראשון של "אפס ביחסי אנוש" (הפרק "המחליפה") מקביל ל"חיילת בודדה". "חיילת בודדה" נמשך 19 דקות, ואילו "אפס ביחסי אנוש" נמשך 100 דקות. בין שני הסרטים ניכרים הבדלים בפרטים. כך, למשל, "חיילת בודדה" מתרחש בטייסת מסוקי קרב, ואילו "אפס ביחסי אנוש" מתרחש בחטיבת שריון. מאפייניה של זוהר, גיבורת "חיילת בודדה" – מרדנות ורצון לעבור לבסיס הקריה, פוצלו ב"אפס ביחסי אנוש" בין שתי דמויות, זוהר המרדנית ודפי הרוצה לעבור לקריה. ההבדל המהותי בין הסרטים הוא ביחסם להתאבדות. ב"חיילת בודדה" התאבדותה של החיילת המחליפה, ליבי, היא הציר המניע את עלילת הסרט; ב"אפס ביחסי אנוש" ההתאבדות תופסת מקום משני, אגב העיסוק ברצונה של דפי לעבור לבסיס הקריה. ב"חיילת בודדה" אין לצופה ידיעה מה הניע את החיילת להתאבד, והרושם הוא שזה היה רצונה עוד טרם הגעתה לבסיס; ב"אפס ביחסי אנוש" תהילה הגיעה לבסיס ללא כל כוונה אובדנית, לשם פגישה שמחה עם חייל שאתו היה לה קשר רומנטי קצר, ורק לאחר שהתברר לה שאין לו כל עניין בה, ולמעשה כבר החליפה באחרת, היא מתאבדת. נושא נוסף העולה בשני הסרטים הוא עבירת מין של חייל כלפי חיילת, אך כל סרט מספר סיפור משלו בנושא זה. ב"חיילת בודדה" דורש החובש שוחד מיני מזוהר, בתמורה לאישור רפואי כוזב שהיא מבקשת. זוהר מסתייגת מכך תחילה, אך בהמשך נענית ושוכבת אתו. ב"אפס ביחסי אנוש" דווקא זוהר יוזמת את הקשר המיני עם חייל, על מנת להיפטר מבתוליה. בתחילה, קיומם של יחסי המין נעשים בהסכמה, אך בהמשך מתחרטת זוהר ומבקשת מהחייל שיפסיק, אך הוא דווקא מגביר את האגרסיביות שלו, והמעשים, שהופכים למקרה של ניסיון אונס, מופסקים על ידי אירנה, המאיימת על החייל בנשקו. עיבוד לתיאטרון
בספטמבר 2019 עלה המחזמר אפס ביחסי אנוש המבוסס על הסרט בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של עידו רוזנברג, בעיבודו של אורן יעקובי ועם מוזיקה שהלחין עילי בוטנר.[16] צוות השחקנים
* במחזמר שילבו את הדמויות של איתן(האקס של תהילה) ושל גיא שפי(הקראש של זוהר) ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצונייםמידע וכתבות:
ביקורות:
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
