|
אלברט שפר
ברתולד קונרד הרמן אלברט שְפֵּר (בגרמנית: Berthold Konrad Hermann Albert Speer; ⓘⒾ (19 במרץ 1905 – 1 בספטמבר 1981) היה אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי, חבר צמרת המשטר הנאצי בגרמניה בימי אדולף היטלר. שפר שימש כאדריכל האישי של אדולף היטלר, ובין השניים התפתחה ידידות. ב-1942 מונה שפר לשר החימוש בממשלתו של היטלר, ובתפקידו זה דאג לספק חימוש לוורמאכט השוקע, בתנאים קשים ביותר, תחת הפצצות אוויריות בלתי פוסקות של בעלות הברית, תוך הישענות על מנגנון אדיר של עובדי כפייה. על מעשיו אלה נידון במשפטי נירנברג לעשרים שנות מאסר. אחרי שחרורו פרסם אוטוביוגרפיה שהייתה לרב מכר. אישיותו של שפר מעוררת עניין אצל ההיסטוריונים בשל היותו "טכנוקרט מדעי"[דרושה הבהרה] שהיה שותף פעיל למעשי זוועה נוראים, תוך התעלמות מוחלטת מהפן המוסרי, וראיית המערכת שבה הוא נמצא בצורה "טכנית-מדעית" לכאורה ו"לא-פוליטית", כביכול. מחקרים שפורסמו לאחרונה הראו כי תפיסה זו שגויה, וכי שפר היה שותף – תוך מודעות מלאה – לכל פשעי המשטר אותו שרת. ביוגרפיהשפר נולד במנהיים שבבאדן, גרמניה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו וסבו היו אדריכלים, והוא המשיך בעקבותיהם. הוא נרשם ללימודי אדריכלות במסגרת המכון הטכנולוגי של קארלסרוהה. בחירתו באוניברסיטה זו דווקא - ולא במוסד יוקרתי יותר, נבעה מהתרוששות משפחתו בהיפר-אינפלציה של 1923. כשהשתפר המצב הכלכלי עבר שפר ב-1924 תחילה אל האוניברסיטה הטכנית של מינכן, וב-1925 עבר שוב אל האוניברסיטה הטכנית של ברלין. שם הוא נפגש עם האדריכל היינריך טסאנוב, שליווה אותו כמורה דרך ואב רוחני בתחילת דרכו. לאחר סיום הבחינות ב-1927 נתקבל לעבוד בתור עוזר הוראה לטסאנוב. ב-1931 נכח שפר במפגן של המפלגה הנאצית במועדון בירה בברלין, אף שלטענתו באותה תקופה היה לא-פוליטי. בינואר 1931 הגיש שפר בקשה לחברות במפלגה הנאצית אחרי שהתרשם מהיטלר ונכבש בקסמיו וב-1 במרץ 1931 הוא הפך לחבר מספר 474,481 של המפלגה. היו אלה ימי הדמדומים של רפובליקת ויימאר, שאופיינו בקרבות רחוב בין קיצונים קנאים מימין ומשמאל. נוכח טענותיו המאוחרות של שפר להיותו "טכנוקרט לא-פוליטי", יש משמעות רבה להצטרפותו למפלגה הנאצית, למעלה משנתיים בטרם עלתה לשלטון. ב-1931 נישא למרגרֶטֶה וֶבֶּר, שהייתה אם ילדיו. עבודתו המשמעותית הראשונה עבור המפלגה הנאצית הייתה ב-1932, כשקרל האנקה, בכיר במטה המפלגה בברלין (שהיה ידידו של שפר והסתייע בשירותיו כאדריכל לשיפוץ הווילה הפרטית שלו בברלין) הזמינו לשפץ את המטה האזורי של המפלגה בברלין. בהמשך הוטל על שפר לשפץ גם את משרד התעמולה, בראשו עמד יוזף גבלס. גבלס התרשם מיכולתו של האדריכל הצעיר והמליץ עליו בפני היטלר, שעד אז העסיק את האדריכל פאול לודוויג טרוסט בשיפוץ לשכת הקנצלר בברלין; בהמשך שפר התבקש לסייע לטרוסט בעבודה זו. תרומתו החשובה של שפר לפרויקט הייתה הוספת מרפסת, ממנה יכול היה היטלר לעמוד ולנופף להמונים. היטלר, שראה את עצמו כאמן ומעין אדריכל, וסבר כי ייעודו האמיתי היה באמנות, חיבב את האדריכל הצעיר שגייס. שפר הפך לחבר בחוג הקרוב של היטלר והידידות בין השניים התחזקה, עד שלימים נהג לומר "אם היה להיטלר חבר, אני הוא האיש". האדריכל הראשון של הרייך   פאול טרוסט מת ב-1934 ושפר נבחר להחליפו כאדריכל הראשי של המפלגה. אחת מעבודותיו הראשונות, כנראה הידועה ביותר, היא 'שדה הצפלין' בנירנברג. האתר שימש כרקע למפגני מפלגה המוניים, הנראים בסרטיה של לני ריפנשטאהל. 'שדה הצפלין' התבסס על תכנון ארכיטקטוני דורי עתיק לפי מזבח פרגמון באנטוליה, שהוגדל מאוד כך שיכיל עד מאתיים וארבעים אלף איש. במפגן המפלגה ב-1934, אותו הנציחה לני ריפנשטאהל בסרט התעמולה הידוע "ניצחון הרצון", הקיף שפר את המבנה הענק במאה ושלושים זרקורים כנגד מטוסים, מה שיצר אפקט שכונה "קתדרלת הקרח", אליה נכנסו פעילי המפלגה כשהם אוחזים בדגלי המפלגה. חזונו של היטלר לגבי נירנברג כלל הקמת מבנים נוספים, רבים מהם לא נבנו מעולם. כך למשל תוכנן אצטדיון שיוכל להכיל ארבע מאות אלף בני אדם במסגרת "המשחקים האריים", שנועדו להחליף את המשחקים האולימפיים. אגב תכנון מבנים אלו המציא שפר את תאוריית "ערך השרידים", לפיה יש לתכנן מבנה תוך התחשבות בשאלה כיצד ייראה לאחר תקופת "הרייך בן אלף השנים" (כפי שנראים כיום מבנים מהעת העתיקה של יוון ורומא) כעדות לגדולת העבר. תאוריה זו התקבלה בהתלהבות על ידי היטלר. עם זאת, אף אחד מן המבנים שהצליח שפר לבנות (רבים נותרו בשלבי תכנון בלבד), לא שרד אף לא את תקופת תריסר שנותיו של "הרייך השלישי". ב-1937 תכנן שפר את הביתן הגרמני במסגרת התערוכה העולמית של פריז. עבודתו של שפר מוקמה בדיוק ממול הביתן של ברית המועצות ונועדה לייצג את חומת המגן של הנאציזם על אירופה מפני הקומוניזם. מתכנני שני הביתנים זכו במדליית זהב. הפרויקט הגדול שהטיל היטלר על שפר היה תכנונה מחדש של ברלין והפיכתה למטרופולין ענק בשם "בירת העולם גרמאניה" וזאת כחלק מפרויקט אפילו יותר גדול בשם "ערי הפיהרר". פרט למבנים כמו האצטדיון האולימפי של ברלין (שנבנה לאולימפיאדת ברלין) ותוכנן על ידי האדריכל ורנר מארץ (אנ'), תכנן שפר את בניין לשכת קנצלר הרייך החדש. בניין זה תוכנן מראש בממדי ענק, וכלל אולם רחב ממדים שנועד להיות גדול פי שניים מ"אולם המראות" המפורסם בארמון ורסאי. הבניין ניזוק באופן חמור במהלך הקרב על ברלין ב-1945 וסופו שפוצץ כליל בידי הכובשים הרוסים. פרט לבניין עצום זה, אף אחד מן הבניינים המתוכננים לא נבנה בפועל. ברלין נועדה להיבנות מחדש לאורך שדרה בת חמישה קילומטרים; בקצה הצפוני של השדרה נועד להיבנות ה"היכל העם", אולם כינוסים ענק בעל כיפה, המבוסס על מבנה בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. כיפת האולם הייתה ענקית באופן כמעט בלתי ניתן ליישום: גובהה אמור היה להיות מאתיים מטר, והיקפה שלוש מאות מטר, פי שישה עשר מכיפת הבזיליקה של פטרוס הקדוש, ששימשה לה כדוגמה. את הקצה הדרומי של השדרה אמור היה לעטר שער ניצחון נישא, המבוסס על שער הניצחון בפריז, שגובהו אמור היה להיות מאה ועשרים מטר. בצדי השדרה אמורים היו להיות מוצבים תותחים שיאספו כשלל משדות הקרב על ידי הצבא הגרמני. אף לא אחת מתוכניות אלו לא יצאה לפועל, שכן מלחמת העולם השנייה שאבה את כוח האדם ואת חומרי הגלם שאמורים היו להיות מושקעים במפעלי הענק. המבנים, שתרשימים ודגמים מוקטנים שלהם נותרו עדיין, יוצרים רושם של בומבסטיוּת ומגלומאניה, חסרי כל פרופורציה ביחס לסביבתם, נטולי כל ייעוד של ממש פרט להטלת אימה ומורא. חלק מהמבנים תוכננו על פי סקיצות שערך היטלר בעצמו. פן טראגי שקשור לתוכניות אלו: ההכנות לבינויה מחדש של ברלין גרמו לפינוי היהודים מאזורים המיועדים לבינוי. במסגרת תפקידו כאחראי על בנייתה מחדש של ברלין, היה שפר אחראי, בשנים 1938–1941, גם על פינוי יהודים מבתיהם בברלין, ששימשו לשיכון הדיירים ה"אריים" שפונו מבתיהם שנמצאו במקומות המיועדים לבינוי מחדש. היהודים שפונו מן הדירות גורשו לגטאות בפולין ונרצחו בהמשך. על ליל הבדולח ב-1938 כתב שפר בזכרונותיו: ”ב-10 בנובמבר, בדרך למשרדי, עברתי על פני הריסותיו העשנות של בית הכנסת בפאזאנן שטראסה... כיום מהווה זיכרון חזותי זה אחד מלקחי־החיים היותר מדכדכים שלי, מפני שמראה עיי המפולת הפריע לי אז מאוד, בעיקר בשל היותו עדות לאי־סדר ולתאוות הרס; קורות מפויחות, שרידי קירות חרוכים, עיי מפולת פזורים מסביב... השמשות המנופצות בחלונות הראווה שפגשתי בדרכי פגעו בעיקר בחוש הסדר האזרחי שלי”.[1] שר החימושב-1942 התרסק מטוסו של שר החימוש הגרמני פריץ טודט שנהרג בתאונה. היטלר מינה את שפר ליורשו של טודט בכל תפקידיו. חיבתו האישית של היטלר לשפר והערכתו ליכולותיו הארגוניות והטכניות, העמידו את שפר מעל לקנוניות ולריבים האישיים שליוו את צמרת המשטר הנאצי בכל הדרגים. שפר הועדף לתפקיד זה על פני אישים כהרמן גרינג, שחמדו לספח את סמכויותיו של טודט לתחומי אחריותם. במסגרת אחריותו החדשה ניסה שפר להתאים את המשק הגרמני למצב המלחמה, ולייעלו למצב דומה למה שנעשה במדינות בעלות הברית. המשק הגרמני לקה בבעיות שחיתות וחוסר תיאום, חרף זאת שפר הצליח לגרום לריכוז כל הסמכויות הנוגעות לתעשייה לידיו, ולקיצוץ בבירוקרטיה הנאצית, וכך הצליח להכפיל פי ארבעה את ייצור החימוש בגרמניה. במהלך השנתיים וחצי הבאות, כשהייצור היה בשיאו, סבלה גרמניה מהפצצות אוויריות בלתי פוסקות, שהיו ממוקדות לעבר מרכזי אוכלוסייה ותעשיית החימוש.  בשנים שבהן חרבו הערים ומפעלי התעשייה של גרמניה בהפצצות בלתי פוסקות, מיקסם שפר את ייצור התחמושת, תוך ניצול מרבי של הטכנולוגיה, וכן יישום כח אדם של עובדי כפייה, ואיפשר פיתוחם של מטוסי סילון ושל טילים. שפר כבש לעצמו מקום חשוב בצמרת הנאצית, והיה לאחד האנשים החזקים ביותר ברייך באותן שנים. מכשול גדול שעמד בדרכו היה המדיניות שמנעה מנשים גרמניות לעבוד בתעשייה, בניגוד מוצהר לנהוג במדינות בעלות הברית, שניצלו את מלוא כוח האדם שלהן, והעסיקו נשים במפעלי התעשייה בעת שהגברים היו בשדה הקרב. על מנת למלא חוסר זה הסתייע שפר במיליוני עובדי כפייה (גברים ונשים), שהובאו מהשטחים שנכבשו והועסקו בתנאים בלתי אנושיים. רק בינואר 1943 נעתר היטלר להפצרותיו והוציא צו המחייב כל אישה בגרמניה, בגיל 17–45, לעבוד בתעשיית החימוש.[2] לאחר קשר העשרים ביולי ב-1944, בו זממו קציני צבא להתנקש בחיי היטלר באמצעות פצצה, נמצא שמו של שפר ברשימת חברי ממשלתם העתידית, כפי הנראה - שלא בידיעתו. רק ההערה "במידת האפשר", שנרשמה בכתב יד ליד שמו של שפר, הצילה אותו מגורלם האיום של הקושרים. למרות זאת, לפי עדותו, זמם שפר עצמו בשלביה האחרונים של המלחמה להרוג את היטלר תוך שימוש בגז רעיל שיוחדר בארובת הבונקר בו הוא הסתגר, אך חזר בו מתוכניתו. רבים מתייחסים בספקנות לטענה זו ורואים בה ניסיון לחמוק מעונש מוות במשפטי נירנברג. עד יומו האחרון ראה היטלר בשפר ידיד נאמן. עם זאת, אמונו התערער כאשר כתב שפר תזכיר שכותרתו "המלחמה אבודה". היטלר שאף להילחם עד הסוף המר, והוציא פקודה שנקראה "צו נירון". משמעות הצו הייתה הפיכת אירופה בכלל וגרמניה בפרט לאדמה חרוכה ולפיה בכל שטח אותו מפנים חיילי הוורמכט, כולל שטחים בגרמניה גופא, ייהרסו כל מפעלי התעשייה, התשתיות, החקלאות ואף האמנות. מטרתו הייתה להקשות על אפשרות של קיום אנושי בשטחים שיפונו. שפר ראה בפקודה זו אסון, ופעל לסיכולה. בימיו האחרונים של היטלר בבונקר הפיקוד, בשעה שהתחולל הקרב על ברלין, כשההגעה לברלין הייתה כרוכה בסכנה והיציאה ממנה כמעט בלתי אפשרית, טרח שפר והגיע אל הבונקר של היטלר, והיה אחד האחרונים שפגשו את הרודן בעודו בחיים. שפר הביע באוזני היטלר את התנגדותו לפקודת האדמה החרוכה, אך הביע את הערכתו והערצתו לרודן. לדברי שפר, היטלר הגיע בשיחה זו לידי דמעות; בסופו של דבר הוא נפרד מידידו היטלר ויצא מברלין. היטלר החליט להדיר אותו מהקבינט החדש שיקום לאחר מותו, ושאת חבריו מינה בצוואתו הפוליטית שהוכתבה למזכירותיו בבונקר, טרם התאבדותו. אך שלא כאחרים שמהם סר חסדו, לא הורה על מעצרו או הוצאתו להורג. שפר נועד להיות מוחלף על ידי קארל אוטו סאור, שהיה הכפוף לו במשרדו. שפר שימש עוד כמה ימים לאחר מותו של היטלר בתפקיד שר בממשלה הזמנית שהוקמה בפלנסבורג על ידי יורשו של היטלר, האדמירל קרל דניץ, ולאחר מכן נעצר והועמד לדין כפושע מלחמה. לאחר המלחמה במשפטי נירנברג הוגש כתב אישום נגד שפר, על חלקו בפשעי המשטר הנאצי כנגד האנושות, ובמיוחד על חלקו בניצול עבודת הכפייה. שפר טען כי לא היה מעורב בארגון עבודת הכפייה, והטיל את האחריות לכך על חברו לקבינט, פריץ זאוקל. במהלך המשפט הודה שפר שהוא אשם בפשעים בהם הואשם, ושאף שלא ידע על מעשי ההשמדה ההמוניים, לרבות השואה והשמדת היהודים, ולא היה אחראי לתנאים בהם היו מועסקים עובדי הכפייה - הרי שכחבר בקבינט של היטלר הייתה לו אחריות, למרות טיבו הטוטליטרי של המשטר שדרש ציות עיוור. עמדה זו הביאה לכך ששפר התחמק מעונש המוות, ונידון לעשרים שנות מאסר, שאותן ריצה עד תומן בכלא שפנדאו. פריץ זאוקל, שעליו הטיל שפר את האחריות לתנאים בהם הועסקו עובדי הכפייה, נידון למוות והוצא להורג. במהלך המשפט הציג התובע תצלום בו נראה שפר במהלך ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, כשהוא מוקף בעצירים מזי רעב. לטענת התביעה, היווה תצלום זה הוכחה לכך ששפר היה מודע היטב לזוועות השואה. שפר טען כי קיבל "סיור אח"ם" במחנה, שלא כלל צפייה בזוועות, שהוסתרו מפניו. בראיונות שניתנו לאחר שחרורו מן הכלא, כמו גם בזיכרונותיו, גרס שפר כי לא היה מודע לכל זוועות הנאצים. כך למשל, סיפר כי אחד מידידיו, קארל האנקה, אשר שימש כגאולייטר (מושל מחוז) של פרובינציית שלזיה התחתית, סיפר לו על מחנה ההשמדה אושוויץ שהוקם בסמוך לתחום שלטונו, והזהיר אותו כי יימנע מלבקר במקום. מסמכים שנתגלו בדיעבד[3] מראים כי ב-1943 היה לשפר חלק בתכנון הרחבת מחנה ההשמדה אושוויץ, והתאמתו לתפקידו כמחנה השמדה. חברו של אלברט שפאר Rudolf Wolters טען שכן שפאר ידע על כל עבודות הכפיה של היהודים והוא כתב בזו הלשון . לאחר שחרורו של שפר מהכלא ב-1966, התעוררו חילוקי דעות בין החברים ופרידה התרחשה ב-1971. וולטרס, שנשאר תומך כל חייו של היטלר, האשים את שפר בבגידה בחבריו לשעבר לנשק בנירנברג. השבר האחרון בבוז עמוק הגיע כאשר וולטרס, שלא דיבר אנגלית, קרא קטעים מראיון נרחב שערך ב-1971 העיתונאי אריק נורדן למגזין פלייבוי בתרגום גרמני במגזין קוויק . ככתב הימים של שפר, וולטרס הגיע שוב לתשומת לב הציבור בשנות השמונים. מאז 1941, וולטרס כתב כרוניקה של מחלקות ספיר, שתיעדה בסופו של דבר את מעורבותו העמוקה של שפר במשטר הנאצי ואת מעורבותו בפינוי הכפוי של יהודים בברלין. את דרכה של הכרוניקה הזו, שסולפה מאז ובכך זכה שפר, עקב ההיסטוריון מתיאס שמידט . ב-1980 הפנה וולטרס את תשומת ליבו של שמידט למסמכים מקוריים ולזיופים של שפר .[4] שפר טען כי לא ידע על השואה בעת התרחשותה, ולא היה לו כל חלק בה באופן ישיר (אם כי, לפי עמדתו, לחברי הממשל הנאצי קיימת אחריות קולקטיבית למעשים). אין ספק כי היה מודע היטב לתנאים האיומים של עובדי הכפייה שתחת מרותו. מחקרים היסטוריים ועדויות נוספות (לרבות יומני העבודה מהשנים 1938–1940, בהם תועד חלקו בגירוש היהודים מברלין, ועובדת נוכחותו בועידת פוזן, שם דיבר הימלר בגלוי על השואה), כמו גם עדויות שנחשפו בשנים האחרונות,[3] מראים כי שפר לא היה "טכנוקרט לא-פוליטי", עיוור לתוצאות מעשיו כפי שטען, וכי ידע הרבה יותר מכפי שהודה לאחר מכן בניסיון להציל את עצמו, ואת "תדמיתה של גרמניה כולה" כמו שכתב בפרק האחרון בספרו. נראה כי בגרמניה שלאחר המלחמה היה שפר לסמל של אנשים שהיו מעורבים במשטר הנאצי, אך כשפר - נוח היה להם לטעון שלא היה להם חלק ישיר בצדדים האפלים של המשטר. הבמאי היינריך ברלר מתאר מצב זה במילים "שפר נתן פתחון פה לאנשים שיכלו לומר: 'האמינו לי, לא ידעתי דבר על השואה'. ראו את שפר, ידידו של הפיהרר, שאף הוא לא ידע על כך דבר". בכלאשפר תיעד את שהותו בת עשרים השנים בכלא שפנדאו ביומן מפורט, שיצא לאור בשם "יומני שפנדאו". שפר היה אחד משבעה אסירים, ראשי המשטר הנאצי, שהוחזקו בכלא. שפר הצליח ליצור קשר חשאי עם העולם החיצון, כיוון שרכש את חיבת הסגל ואת אמונו. הוא הצליח לכתוב מכתבים רבים למשפחתו, חרף ההגבלות, ואף לנצל את זמנו בקריאה מרובה, בגינון, ובכתיבת זיכרונותיו. לאחר שחרורו.jpg) שחרורו של שפר מן הכלא ב-1966 היה אירוע בקנה מידה עולמי; לאחריו הוא פרסם כמה ספרים אוטוביוגרפיים (שהחשוב מהם יצא לאור בעברית תחת השם "בתוככי הרייך השלישי" בהוצאת "בוסתן"). האוטוביוגרפיה המצליחה, הממזערת את חלקו בביצוע השואה וידיעותיו עליה בזמן המעשה, והמסנגרת על העם הגרמני כולו, הפכה לרב מכר. בזיכרונות אלה הוא מגן על מעשיו, ומסביר כי אף ששימש בתפקיד משמעותי ונתן להיטלר את הכלים הטכנולוגיים להמשיך במעשיו, תוך הסכמה עם האידאולוגיה הנאצית ועם מהות המשטר, הרי שהיה ונותר אדם הגון מבחינה אישית, ולא ידע על פשעי המלחמה. בפרקים האחרונים בספרו, שנכתב בעת מאסרו, הוא מתאר את מטרת משפטי נירנברג, אותה זיהה במהלכם: "הטלת האשמה על מנהיגי המשטר הטוטליטרי הנאצי (וביניהם הוא עצמו), תוך כדי הקהיית תחושת האשם של העם הגרמני בכללותו". שפר מציג בספרו את הרעיון כי פשעי הזוועה היו תוצאה של סמכות השלטון, שהשתמש באמצעים טכנולוגיים חדישים, שכמוהם לא נודעו עד אז, שאיפשרו מחד שליטה מוחלטת בכל אדם ושעבוד "שמונים מיליון בני אדם לרצונו של יחיד", ומאידך "שמירה מפליגה על סודיותם של מעשי פשע שבוצעו בפקודת המשטר". תדמיתושפר קיבל על עצמו את האשמה למעשי הזוועה, אליהם הוא נחשף לטענתו בנירנברג, עת הוצגו בפניו "אסמכתאות ועדויות מזעזעות, שהוכיחו בעליל כי הפשעים המחרידים שבהם הואשמנו אכן בוצעו הלכה למעשה... תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית"; זאת בשל טענות כי הוא היה חלק מהנהגה הנושאת באחריות קולקטיבית. עמדה זו יצרה לו תדמית חיובית, והוא הפך למרצה מבוקש, ובילה את שנות חייו האחרונות ברווחה יחסית. הוא נפטר בבית מלון בלונדון בזרועות פילגש אנגלייה, ב-1981. תדמית זו, שגם בעיון בה יש לקח מוסרי והיסטורי משמעותי, נמצאת תחת ביקורת. ביוגרפים אחרים מן השנים האחרונות, כדן ואן דר ואט, כותב הספר "הנאצי הטוב", וכמרטין קיצ'ן (אנ') בספרו "שפר: אדריכלו של היטלר" (אנ') טוענים כי שפר היה שותף מלא לכל פשעי המשטר, נאמן לדרכו של ידידו היטלר, ושותף פעיל בהשמדת היהודים, וכי תדמיתו היא הונאה שנועדה להצילו מעונש המוות, ולספק לו חיים מכובדים לאחר שחרורו מן הכלא. סדרת ראיונות שנתן שפר בימי חייו עם הביוגרפית גיטה סרני הבשילו לכלל ביוגרפיה ביקורתית שיצאה לאור בשנת 1995, הקרויה "אלברט שפר ומאבקו באמת". סרני טוענת כי שפר היה אדיש לבעיית היהודים, וכי לאחר המלחמה היו השואה ומוראותיה בבחינת נטל מוסרי כבד על שפר. בשנת 2020 הופק בישראל, על ידי הבמאית והמפיקה ונסה לאפא, סרט תיעודי בשם שפר בדרך להוליווד הבוחן את ניסיונו בשנת 1971 לכתוב סרט עלילתי המתבסס על האוטוביוגרפיה שלו בתוככי הרייך השלישי ולטייח את מעשיו באמצעותו. חיים אישייםבנו, הקרוי אף הוא אלברט שפר (אנ'), המשיך בדרכו המקצועית והיה אדריכל מצליח בעל שם עולמי. בתו, הילדה שראם, אשר כונתה בידי הביוגרפית של שפר, "האדם המוסרי ביותר שהכרתי מעודי", זכתה ב-2005 בפרס הסובלנות על שם משה מנדלסון. בכספי ירושה מאביה ייסדה קרן לסיוע לנשים יהודיות והיא פעילה בהעלאת זכר העבר הנאצי בגרמניה. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה הכלוא, אשר עסקו ברגש האשמה, הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי. לימים אמרה לגבי ייחוסה המשפחתי, כי אין היא חשה אשמה, "אלא בושה".[5] לקריאה נוספתספריו
ביוגרפיות
קישורים חיצוניים
אלי אשד "הנאצי הטוב":סקירה על הסרט התיעודי "שפאר בדרך להוליווד" "יקום תרבות 2021 אלי אשד בסקירה על הסרט התיעודי :"שפאר בדרך להוליווד" ועל חייו של שפאר ודיון בשאלה האם היה "שפאר "הנאצי הטוב"? או אף נורא מהימלר עצמו ? "הנאצי הטוב " במגזין "יקום תרבות" : https://www.yekum.org/2021/10/הנאצי-הטוב-על-הסרט-התיעודישפאר-בדרך-ל/ הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
