|
איחוד קאלמאר
איחוד קאלמאר (בדנית, בנורווגית ובשוודית: Kalmarunionen) הוא מונח היסטוריוגרפי המתאר מספר אוניות פרסונליות (1397–1524) שאיחדו את שלוש הממלכות דנמרק, נורווגיה (כולל איסלנד, גרינלנד, איי פארו והאיים שטלנד ואורקני) ושוודיה (לרבות חלקים מפינלנד) תחת מלך אחד. היוזמה לאיחוד הייתה של מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק. היסטוריההייסוד הרשמי של האיחוד התרחש בעיר קאלמאר השוודית, שם הוכתר אריק מפומרניה למלך שלוש הישויות בשנת 1397. מרכז הכוח של האיחוד היה ממוקם בדנמרק, אך המדינות נשלטו בעיקר על פי חוקים ומסורות משלהן. האיחוד החזיק מעמד עם הפסקות קצרות משנת 1397 עד 1448. בעקבות זאת, רק האיחוד האישי עם נורווגיה – עם כמה הפרעות – נותר בתוקף (עד 1814), ואילו המלכים הדנים הצליחו לשלוט רק בשוודיה לתקופות קצרות. עד ששוודיה פרשה באופן סופי על ידי הכרזתו של גוסטב וסה למלך שוודיה בשנת 1523.[1] טכנית, המדינות לא ויתרו רשמית על ריבונותן או על עצמאותן, אך במושגים פרקטיים, הן היו יחידות אוטונומיות בלבד, כשהמונרך מחזיק בריבונותן, ובפרט מוביל את יחסי החוץ שלהן. למדינות היו אינטרסים שונים משלהן (במיוחד אי שביעות הרצון של האצולה השוודית מהתפקיד המרכזי שמילאה דנמרק באיחוד), דבר שהוביל בסופו של דבר לעימות בין המדינות המאוחדות, ולפער ביניהן, שהלך והתעצם עד לפירוק האיחוד בשנת 1523, כשגוסטב ואסה הפך למלך שוודיה. טכנית, האיחוד מעולם לא בוטל. נורווגיה ומושבותיה, המשיכו להוות חלק מדנמרק, כחלק מממלכת דנמרק-נורווגיה, תחת שושלת אולדנבורג, למשך מספר מאות לאחר פירוקו של איחוד קאלמאר. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
