|
אות מערכה (ישראל).jpg)  בישראל, אות מערכה הוא אות צבאי הבא לציין השתתפות במלחמה, במערכה ובקרב מאז קום המדינה. ההחלטה על חלוקת האות מתבצעת על פי החלטת ממשלת ישראל בהתאם לחוק העיטורים בצבא הגנה לישראל, ה'תש"ל-1970[1] ולפי תקנות שמתקין שר הביטחון. ככלל, האות ניתן לכל חייל צה"ל ששירת בזמן המערכה בשירות סדיר או במילואים במשך "התקופה הקובעת" תקופת זמן מינימלית (אם הוא נהרג, נשבה, נעלם או חלה - גם במשך תקופה קצרה יותר). בנוסף, ניתן האות בדרך כלל לחברים נוספים במערכת הביטחון בישראל (כגון שוטרים, סוהרים, אנשי הרשות הארצית לכבאות והצלה, אנשי שב"כ, מוסד ועובדי התעשיות הביטחוניות) וכן לאישים וקבוצות נוספים, בהתאם למאפייני המערכה. סרטי מערכה הם רצועות בד בצבעי אות מערכה שמוענקים ליחידות צבאיות. סרטי מערכה עוטרים נס יחידה או דגל יחידה. הענקת סרט מערכה ליחידה נערך בדרך כלל בטקס רשמי בנוכחות קצינים בכירים. עד היום ניתנו אותות לציון מלחמות בהן היה גיוס נרחב ולא על קרבות או מלחמות בהן השתתפות ישראל הייתה מוגבלת (כגון מלחמת המפרץ ושתי האינתיפאדות). שני אותות על מערכות שלא הוגדרו כמלחמות שהוענקו עד כה הם: אות מבצע צוק איתן שהוענק לראשונה ב-2015 ואות המערכה ברצועת הביטחון שהוענק לראשונה ב-2021. עיצוב האותהאות מעוצב בצורת סרט בגודל 40×10 מ"מ המחובר באמצעות סיכות לפריט הלבוש ובצידו השמאלי מעל חפי הכיס. בניגוד לאותות מערכה במדינות אחרות, לעיטורי הגבורה, העוז והמופת של צה"ל ולעיטורי משטרת ישראל והשב"ס, אין לאותות אלו גרסת "מדליה" (פארה התלויה על סרט). האות עשוי מבד או מתכת בציפוי אמייל. האותות הראשונים נעשו מבד ובמהלך השנים החלו להעניק אותות ממתכת מצופה אמייל-לאור הקושי באחזקתם לאור לכלוך שצברו. אות מלחמת לבנון השנייה הוענק רק ממתכת מצופה אמייל (למעט בגרסה המיועדת ליחידות) ובעלי אותות מבד שהיו זכאים לאות מלחמה זה קיבלו במקום האותות מבד אות מאמייל. על גבי האות לא נענדים סמלים נוספים, למעט מי שעוטר בצל"ש רמטכ"ל, צל"ש אלוף או צל"ש מפקד אוגדה (אך לא צל"ש מפקד חטיבה[2]) במהלך המלחמה, אז נענד הצל"ש על גבי אות המערכה. חריג לכלל זה הוא אות מלחמת הקוממיות, עליו נענדו על ידי הזכאים לכך סמלים נוספים (ראו פירוט בהמשך). סוגי האותות שהוענקואות מלחמת הקוממיות
 האות ניתן למשתתפים במלחמת העצמאות בין 1 בפברואר 1948 ל-10 במרץ 1949 במשך 4 חודשים ברציפות. הצבע האדום מסמל את הרוגי המלחמה, פסי התכלת והלבן את דגל המדינה החדשה, והצבע הכחול שתופס את רוב האות רומז לעצמאות לה זכתה המדינה במלחמה.[3] האות ניתן גם למי שהשתתף בפועל בקרבות, גם אם לא עמד בתנאים שלעיל, למי שהיה מרותק 120 ימים ליישוב ספר ולשליחי רכש והעפלה. האות ניתן גם ליישובים שכותרו או הותקפו במהלך המלחמה. על אות זה נענדו על ידי הזכאים לכך מספר סמלים: זכאי עיטור לוחמי המדינה (שחולק החל מ-1968) והיו עדיין במדים, ענדו גרסה מוקטנת של העיטור על גבי אות מלחמת הקוממיות. בנוסף, נהגו יוצאי פלמ"ח לענוד על האות גרסה מוקטנת של סמל הפלמ"ח (סמל זה היה אות עצמאי בטרם בוטל) וזכאי אות מגן ירושלים (אות שניתן, בטרם בוטל, למי ששירת באזור ירושלים, בין 1 באפריל ו-10 ביוני 1948) נהגו לענוד גרסה מוקטנת של אות זה. ניתן היה לענוד מספר סמלים במקביל ואחדים (כדוגמת הרמטכ"ל רא"ל דוד "דדו" אלעזר) ענדו את כל שלושת הסמלים. האות חולק לראשונה ב-1951 לחיילים וב-1955 ליישובים. אות מלחמת סיני
 האות ניתן למשתתפים במבצע קדש (מלחמת סיני) בין 29 באוקטובר 1956 ל-6 בנובמבר 1956 במשך 72 שעות ברציפות. פס התכלת הרחב הוא סימן לתעלת סואץ אליה הגיעו כוחות צה"ל במלחמה. הפסים האדומים והכחולים מייצגים את ההרוגים והפצועים (בהתאמה) והצבע הכתום בשוליים הוא צבעם של חולות סיני.[3] האות ניתן גם לאנשי הסגל הפיקודי של הג"א, אזרח עובד צה"ל ונהג מתנדב של רכב אזרחי מגויס. ב-1958 הוחלט להעניק את האות גם לשוטרים, עובדי שב"כ ועובדי התעשייה הצבאית. האות חולק לראשונה ב-1957. אות מלחמת ששת הימים
 האות ניתן למשתתפים במלחמת ששת הימים (בסדיר ובמילואים) בין 5 ביוני 1967 ו-11 ביוני 1967 במשך 24 שעות לפחות. צבעי התכלת והלבן הם צבעיו של דגל ישראל. פסי האדום והכחול הרחבים הם סמל לניצחון ולגבורה שבזכותה הושגה ההכרעה במלחמה.[3] בנוסף, חולק האות לחייל שנפצע או נהרג בין 18 במאי 1967 ו-5 ביוני (תקופת ההמתנה החלה ב-15 במאי לערך); לאזרח עובד צה"ל (למעט נוער עובד) שהיה במעמד זה מ-1 באפריל עד 11 ביוני; לנהג מתנדב ברכב אזרחי מגויס; לחייל מילואים שהיה פטור משירות מילואים והתנדב ליחידה צבאית; לאזרחים עובדים מערכת הביטחון (התעשיות הביטחוניות, משק לשעת חירום וקבוצות נוספות) שעבדו ברציפות מ-15 במאי עד 12 ביוני; האות הוענק גם ל-10 ממפעלי קונצרן כור.[4] האות חולק לראשונה ב-1967. אות מלחמת ההתשה
 האות ניתן למשתתפים במלחמת ההתשה בין 11 ביוני 1967 (יום סיום מלחמת ששת הימים) ל-8 באוגוסט 1970 במשך 30 יום (ברציפות לחייל סדיר ובמצטבר לחייל מילואים). בדומה לאותות קודמים, הפס האדום מייצג את דמם של ההרוגים, התכלת והלבן את דגל ישראל והחום את אדמת מצרים עליה נערכה הלחימה.[3] בנוסף, ניתן האות לאנשים שסייעו ישירות לדרגי השדה (בין אם בחזית או בעורף) במשך 30 יום ברציפות. בקבוצה זו כלולים אזרחים עובדי צה"ל (לא כולל נוער עובד), עובדי משרד הביטחון, עובדי התעשיות הביטחוניות (התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית, רפא"ל), אנשי שב"כ ומוסד, עובדי שק"ם, עובדי ומתנדבי האגודה למען החייל, פעילי משק לשעת חירום, נהגים עובדי חברות הובלה ותובלה, נהגים שסופחו עם רכבם ונהגים שהתנדבו לנהוג ברכב מגויס ומתנדבים לשירות פעיל. כמו כן האות הוענק ליישובים שנפגעו במהלך הלחימה.[5] האות חולק לראשונה ב-7 במאי 2003, יותר משלושים שנה לאחר סיום המלחמה. אות מלחמת יום הכיפורים
 האות ניתן למשתתפים במלחמת יום הכיפורים בין 6 באוקטובר 1973 ל-24 באוקטובר 1973 במשך לפחות 3 ימים רצופים. הפס האדום הרחב מסמל את האבדות הרבות שספגה ישראל במלחמה זו. צבעי התכלת והלבן הם רמז לטלית, כדימוי ליום הכיפורים בו התחילה המלחמה בהפתעה.[3] בנוסף, ניתן האות גם לחייל שנפגע או נהרג עקב ובמהלך שירותו בתקופה שבין תום המלחמה לחתימה על הסכמי הפרדת הכוחות (בחזית הדרום: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים נחתם ב-18 בינואר 1974; בחזית הצפון: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה נחתם ב-31 במאי 1974). בנוסף, ניתן האות לאנשי כוחות הביטחון (לרבות תעשיות ביטחוניות, משק לשעת חירום ועוד) שעבדו או התנדבו במשך 18 יום לפחות בתקופה הקובעת, או שנפגע או נהרג בשל פעילותו בתקופה זו או עד לחתימת הסכמי הפרדת הכוחות (לפי החזית) גם אם לא עבד 18 ימים. האות חולק לראשונה ב-1974. אות מערכת שלום הגליל
 האות ניתן למשתתפים במלחמת לבנון הראשונה (בשמה הרשמי: "מבצע שלום הגליל") בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982 במשך 3 ימים רצופים. או ששירת פחות מכך אך נהרג, נשבה או נפצע בתקופת שירותו. האדום בשוליים מזכיר את ההרוגים הרבים, הכחול והלבן מסמלים את דגל ישראל, ורצף הפסים לבן-ירוק-אדום מייצג את דגל לבנון.[3] בנוסף, ניתן האות לחייל שנהרג, נעלם או נשבה בגזרת לבנון לאחר התקופה הקובעת כל עוד ערוכים כוחות צה"ל בגזרה זו. בנסיבות מיוחדות ניתן האות לחיילים ששירתו בגזרה זו לאחר התאריך הקובע. בנוסף, ניתן האות לעובדי מערכת הביטחון שפעלו בתקופה זו ולאזרחים שסייעו ישירות למערך השדה באותה תקופה במשך 21 ימים רצופים. האות חולק לראשונה ב-1983. אות המערכה ברצועת הביטחון
 במרץ 2021 החליטה ממשלת ישראל להעניק אות מערכה לחיילי צה"ל שהשתתפו במערכה ברצועת הביטחון שבדרום לבנון מספטמבר 1982 ועד מאי 2000. הממשלה אישרה גם את הצעת תקנות העיטורים בצה"ל הקובעות את כללי הזכאות לקבלת האות.[6] תוקן חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, כך שיאפשר את הענקת האות גם לאנשי צד"ל שהשתתפו במערכה זו. האות חולק לראשונה ב-7 ביוני 2021. אות מלחמת לבנון השנייה
 האות ניתן למשתתפים במלחמת לבנון השנייה בין 12 ביולי 2006 ל-14 באוגוסט 2006 במשך 3 ימים רצופים. האות ניתן גם לשוטרים, סוהרים, אנשי שב"כ ומוסד ששירתו 3 ימים רצופים. הכחול והלבן מסמלים את צבע דגל ישראל, וירוק והאדום מסמלים את צבעי דגל לבנון, הצבע הכתום הוא צבעו של העורף שספג אבדות קשות במלחמה זו.[3] האות ניתן גם לאנשים שעזרו למערך השדה או לאוכלוסייה האזרחית במחוז הצפון או מחוז חיפה, במסגרת עבודתם או בהתנדבות, במשך 8 ימים. האות ניתן לאזרחים שעבדו במחוזות אלו במשרדי ממשלה (עובדי משרד הביטחון - ללא הגבלה למחוז), חברות ממשלתיות, שירותי כבאות והצלה, מגן דוד אדום (ההגבלה בנוגע לכבאים ומד"א בוטלה בהמשך[7]), הרשויות המקומיות, אנשי זק"א, בתי חולים ועוד. בהמשך הוכרז שהאות יוענק גם ליישובים שנפגעו במהלך המלחמה.[5] האות חולק לראשונה ב-2 בספטמבר 2007. אות מערכת צוק איתן
  האות ניתן למי ששירת במהלך מבצע צוק איתן.[8] האות מורכב מצבעיו של הדגל, אדום להרוגי צה"ל, וכתום לנפגעי העורף. הצבע הצהוב מסמל את חולות עזה.[3] האות ניתן, בדומה לאות מלחמת לבנון השנייה, גם לשוטרים, סוהרים, אנשי שב"כ ומוסד. בנוסף גם לקציני ביטחון ורבש"צים ביישובים בדרום, לאנשי מערך כיבוי האש, מגן דוד אדום, אזרחים עובדי צה"ל ועובדים אזרחיים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים ביהודה ושומרון ועזה - כל זאת על פי החלטת שר הביטחון, ובכפוף לאישור ועדת החוץ והביטחון. האות חולק לראשונה ב-7 ביולי 2015. ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
