|
ריצ'רד בירד
 ריצ'רד אוולין בירד הבן (אנגלית: .Richard Evelyn Byrd Jr; 25 באוקטובר 1888 – 11 במרץ 1957) היה אדמירל, חלוץ תעופה אמריקני ואחד הראשונים אשר חצו בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי. כמו כן היה חוקר של שני אזורי הקוטב והאדם הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי. ייתכן שטס אף מעל הקוטב הצפוני, ואם כך, היה הראשון שעשה זאת, אלא שהדבר שנוי במחלוקת[1]. בשנת 1934 בילה חורף שלם לבדו בתחנת מחקר באנטארקטיקה. משפחתו ושנותיו הראשונותריצ'רד בירד נולד למשפחה מכובדת ואמידה בעלת אילן יוחסין המגיע עד מייסדי המושבה בווירג'יניה. אביו, משפטן במקצועו, היה זמן מה דובר בית הנבחרים המקומי. אחיו הבכור, הארי פ. בירד, היה מושל מדינת וירג'יניה, ואחר כך היה סנטור מטעמה. כבר בילדותו גילה עניין רב בארצות לא נודעות, בתופעות טבע שעוד לא נחקרו ובתעלומות העולם. בגיל 12 הצטרף לבדו לשייט סביב כדור הארץ. לאחר לימודים בבית ספר צבאי, סיים ריצ'רד בירד את המכון הצבאי של וירג'יניה בלקסינגטון ב־1907, ונרשם ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. מסיבות פיננסיות עזב את לימודיו וחלף זאת חבש את ספסלי האקדמיה הימית של ארצות הברית. ב־8 ביוני 1912 סיים את לימודיו והוסמך בתור קצין זוטר. בהמשך שירת על סיפונן של כמה ספינות מלחמה. ב־20 בינואר 1915 נישא בירד למרי דונלדסון איימס (Ames), בתו של תעשיין עשיר. בעת לימודיו נפצע בירד קשות בקרסולו, דבר שהוביל לפרישתו מן הצי, מטעמי בריאות, ב־15 במרץ 1916. ב־1917 עבר הזוג בירד להתגורר בבוסטון. במרוצת הזמן נולדו לזוג בן ושלוש בנות. בעת מלחמת העולם הראשונה, אליה נכנסה ארצות הברית באביב 1917, חזר בירד לשירות על אף פרישתו. בנו של ריצ'רד בירד, ריצ'רד בירד השלישי נמצא מת בנסיבות מסתוריות, בגיל 68, לאחר היעדרות של מספר שבועות, באוקטובר 1988. הוא היה אמור להשתתף באירוע לכבוד יום ההולדת ה־100 של אביו, אליו לא הגיע מעולם. ניסיון תעופתילקראת תום מלחמת העולם הראשונה, נחשף בירד לתחום התעופה, נשבה בקסמו, למד לטוס, הוסמך כטייס, ופיתח טכניקות לניווט אווירי בשטחים ללא נקודות ציון, אוקיינוסים למשל. הוא הוצב בפנסקולה (Pensacola) שבפלורידה, בבית ספר ללימודי תאוריה תעופתיים. לאחר מכן, מיולי 1918 ועד לתום המלחמה, הוא פיקד על כוחות האוויר של הצי בהליפקס שבנובה סקוטיה, אשר עסקו בסיורים לגילוי צוללות. תוך כדי כך, ב־2 בספטמבר, בירד קודם לדרגת לוטננט. לאחר המלחמה הצי האמריקני יזם מבצע לחצייה אווירית של האוקיינוס האטלנטי. בירד, בשל המומחיות שרכש בתחום הניווט אווירי, נתמנה למתכנן מסלול תעופתם של המטוסים המיועדים למבצע. במאי 1919 יצאו לדרך שלושה מטוסי ים, ואחד מהם גם סיים את הטיסה הטרנס־אטלנטית הראשונה בהיסטוריה (אם כי זו כללה שש חניות), מלונג איילנד לפלימות' שבאנגליה. בירד התלווה לאחד המטוסים בקטע הדרך הראשון, מלונג איילנד לנובה סקוטיה. בשנים 1919 עד 1921 בירד שימש כקצין קישור של הצי בקונגרס האמריקני, וביטא בתפקידו זה, כמיטב יכולתו, את חשיבות כוח האוויר לביטחון הלאומי. מסעותיו הראשוניםגרינלנד 1925בירד הצליח לשכנע את ראשי הצי בתועלת שתביא משלחת אווירית לאזור הארקטי, הן כדרך לבחון ציוד בתנאים קיצוניים, הן בשל יכולתו של כלי טיס לסייר תוך דילוג על מכשולים וגם לתצפת מגובה רב. ואכן, בין יוני לאוקטובר 1925 בירד עמד בראש קבוצה של אנשי זרוע האוויר של הצי, אשר נלוותה למסע המחקר של דונלד בקסטר מקמילן (McMillan) בגרינלנד. אלה ביצעו סיורים אוויריים כחלק מאותו מסע מחקר. אותם סיורים כללו טיסות מעל כיפת הקרח של גרינלנד, ומעל איי המלכה אליזבת, כולל אלסמיר (אי). רעיונו של בירד לבצע גיחה לעבר הקוטב הצפוני נדחה על ידי הצי. גיחה שנויה במחלוקת לעבר הקוטב הצפוניבשנת 1926 יצא ריצ'רד בירד יחד עם הטייס והמכונאי פלויד בנט (Bennett), לטיסה שנועדה לחלוף מעל הקוטב הצפוני. את המימון לאותה טיסה סיפקו משפחות פורד ורוקפלר. השניים, עם משלחת של 52 חברים, יצאו מניו יורק ב־5 באפריל 1926 לסבלברד, אשר נקבעה כנקודת ההמראה והנחיתה, אליה הגיעו ב־29 באפריל. מאותו מקום, עד לקוטב וחזרה המרחק הוא כ־2,180 ק"מ וזמן הטיסה כ־15.5 שעות. במקביל אליהם, עסק רואלד אמונדסן אף הוא בהכנות לטיסה מעל הקוטב. כדי להקדימו יצאו השניים לאחר חצות 9 במאי, הגיעו לטענתם לקוטב ב־9:02 וחזרו ונחתו בערך ב־16:30. בעקבות מסע זה רכשו בירד ובנט תהילה, הוענקה להם בעבורו מדליית הכבוד, ובירד קודם לדרגת קומנדר. כן סייע הדבר לממן את מסעותיו הבאים. חישובים מאוחרים יותר הראו שקרוב לוודאי בירד ובנט לא חלפו מעל הקוטב, ואם כך, ב'מרוץ' האווירי זכה רטרואקטיבית אמונדסן, אשר יצא בספינת אוויר יומיים אחר כך. חציית האוקיינוס האטלנטיבשנת 1927 בירד הכריז כי קיבל את גיבויה של החברה האמריקנית הטרנס־אטלנטית (American Trans-Oceanic Company) לניסיון לטוס לראשונה מניו־יורק לפריז, וכך, לזכות בפרס אורטייג (Orteig), אשר הובטח לטייס הראשון שיעשה זאת באחד הכיוונים. בירד גייס למבצע שוב את בנט, ועוד שלושה בעלי תפקידים אחרים. בעת ניסיון המראה לצורך תרגול המטוס התרסק. בנט נפצע באופן רציני, ובירד נפצע קל. עד שהמטוס תוקן, צ'ארלס לינדברג הקדימם, עת חצה את האוקיינוס ונחת בפריז ב־21 במאי. בירד החליט לצאת לדרך בכל זאת, וגייס כטייס את ברנט בלצ'ן (Balchen) במקום בנט הפצוע. הם יצאו מלונג איילנד ב־29 ביוני ובהגיעם מעל פריז, מנעה עננות את נחיתתם. כיוון שכך, חזרו מערבה, ונחתו נחיתת ריסוק בחוף נורמנדי ב־1 ביולי. בכל זאת, הייתה זו טיסת דואר אוויר הטרנס־אטלנטית הראשונה, ובכך, הדגימה עוד אפשרויות מסחריות הטמונות בתחום התעופה. על מבצעו זכה, לאחר חזרתו לאמריקה, בעיטור צלב התעופה המצוינת. אנטארקטיקהמשלחת ראשונה 1930–1928בשנת 1928 בירד ארגן משלחת־מחקר לאנטארקטיקה. זו כללה 42 אנשי צוות, שתי ספינות ושלושה מטוסים. המשלחת חקרה תופעות מטאורולוגיות, ובקיץ גם ביצעה סקרים גאולוגיים, סיירה וצילמה בשטח, וגילתה בצפון מערב היבשת את האזור שנקרא ארץ מרי בירד, על שם אשתו. בירד הקים באותו מסע תחנת תצפית בשם אמריקה הקטנה במדף הקרח רוס דרומית לניו זילנד, וקבע שמונה תחנות אספקה לסיירים־חוקרים, במקרה שיתעו בדרכם או יתעכבו בגלל תנאי מזג אוויר קשים או מצב בריאותי. בקיץ הבא, ב־28 בנובמבר 1929, ערך בירד, עם בלצ'ן כטייס משנה ועוד שני אנשי צוות, טיסה ראשונה אי־פעם מעל הקוטב הדרומי. כהוקרה לכך קיבל את עיטור צלב הצי, ובנוסף הוענקה לו בדצמבר 1929 דרגת אדמירל משנה (Rear Admiral), וכך הפך לאדם הצעיר ביותר (41) בתולדות הצי האמריקני שנשא דרגה זו.  לאחר אותו קיץ, חזרה המשלחת לאמריקה ב־18 ביוני 1930. משלחת שנייה – 1934כאשר בירד חזר לאמריקה הוא החל לארגן משלחת מחקר נוספת לאנטארקטיקה. בעיות מימון דחו את מועד צאתה, אשר תוכנן מלכתחילה ל־1932. המימון הושג מתרומות, הן של אנשים פרטיים, הן של גורמים מסחריים, הן של מכוני מחקר, ובדרכים נוספות. למקום הובא גם צוות עובדים מנוסים, בראשות ד"ר פולטר (Poulter), ומשם נלקחו שבע טונות של ציוד, בטרקטורים ובמגררות רתומות לכלבים, אל תחנת בולינג – היא תחנת החלוץ. לבד בחורף האנטארקטיבירד תכנן תחילה להושיב בתחנת החלוץ שלושה אנשים, לעסוק בחקר תופעות מטאורולוגיות בחורף הארקטי הקפוא. האנשים היו אמורים לשכון בצריף משוקע בקרח, שתוכנן ונבנה במיוחד למטרה זו, אך כאשר החלה העברת הציוד אל התחנה המבודדת, התברר שלא תהיה אפשרות, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת כוח האדם, להעביר לשם כמות, שתספיק לצורכי שלושה אנשים. את הרעיון להסתפק בשניים דחה על הסף, בגלל הקושי שבקיום צפוף כל כך של שני אנשים, ללא הסחת הדעת או המוצא שיכול לספק אדם שלישי, לאורך תקופה של חודשים אחדים, כאשר אין כל סיכוי להיחלץ מן המצב אם יהפוך לבלתי אפשרי לאחד מהם או לשניהם. הברירה היחידה שעמדה אפוא לפניו הייתה לשלוח אדם אחד בלבד – ואדם זה היה חייב להיות הוא עצמו, כי רק הוא שלט בחומר, הכיר את כל הסידורים וידע את כל הסכנות ודרכי ההצלה מהן. לפיכך, אדמירל ריצ'רד בירד יצא בחורף 1934, לשבת לבדו בסביבה המבודדת והעוינת ביותר לאדם עלי אדמות, בתקופה הקשה והמסוכנת ביותר – הלילה החורפי בקוטב הדרומי. בתקופת שהותו על חומת הקרח, במשך ארבעה חודשים וחצי, עסק בהתמדה במחקריו המטאורולוגיים, טיפל במכשירים העדינים שבתוך הצריף ומחוצה לו, רשם רשימות ותיעד את כל התופעות שהיה עד להן ואף את מצבו הבריאותי. זה התערער והלך מחמת תקלה בתנור החימום, שהחל לפלוט גזים רעילים. בירד נאלץ לאוורר מדי פעם את מקום שהותו, בתנאי קרה בלתי אפשריים כמעט, ולנשום את האוויר המזוהם ביתר הזמן. על אף סכנת החיים שהיה נתון בה, והמחלה שהביאה כמעט למותו, סירב לגלות לחבריו, שנשארו באמריקה הקטנה, את מצבו האמיתי, כדי שלא יסכנו את עצמם בניסיון לחלץ אותו בתנאי המסע הבלתי אפשריים של הלילה הקוטבי הרצוף. בכל זאת, הם עמדו על האמת בעקיפין, מתוך שידורי הרדיו שלו, והגיעו אליו ברגע שהתאפשר להם הדבר, כמעט ברגע האחרון מבחינתו. את תולדות שליחותו זו הנציח בירד בספר בדד (Alone), שיצא לאור בשנת 1938. מסעות נוספים וחייו לאחר חזרתולאחר תום המסע האנטארקטי, אדמירל בירד שימש בתפקידים שונים בצי ובחיל האוויר של ארצות הברית. בשנת 1938 הוא ביקר בהמבורג, שם הוצע לו להשתתף במשלחת מחקר גרמנית לאנטארקטיקה, אך הוא סירב. בשנים 1939–1940 בירד יצא בראש משלחת מחקר למסע שלישי לאנטארקטיקה. זו הפעם הוא נהנה רשמית מתמיכה ממשלתית אמריקנית. מסע זה כלל מחקרים בגאולוגיה, ביולוגיה, מטאורולוגיה ומחקר גאוגרפי. במרץ 1940 בירד נקרא לשירות פעיל במשרד המבצעים של הצי, והמשלחת המשיכה במחקריה בלעדיו. בעת מלחמת העולם השנייה שירת, בדרך כלל כיועץ, בצי האמריקני. כמו כן עמד בראש מספר משלחות לאיתור מנחתים אפשריים למטוסים בזירת האוקיינוס השקט. ב־10 בפברואר 1945 בירד קיבל את עיטור מסדר כריסטופר קולומבוס (Orden Heráldica de Cristóbal Colón) מממשלת הרפובליקה הדומיניקנית. כן היה נוכח בטקס הכניעה של יפן ב־2 בספטמבר אותה שנה. כהוקרה על שירותו במלחמה בירד זכה פעמיים (ב־1943 וב־1945) בעיטור לגיון ההצטיינות. באוגוסט שנת 1946 בירד יצא בפעם הרביעית לאנטארקטיקה, זו הפעם בראש משלחת של הצי האמריקני, במסגרת מבצע קפיצה לגובה (Highjump). אדמירל בירד מת בשנת 1957. הכרה ציבוריתמלבד "בדד" כתב בירד, בין השאר, את "אמריקה הקטנה" (1930) ו"תגלית" (1935). בירד זכה לעיטורים ולציוני כבוד צבאיים ומדעיים, הן מארצו, ארצות הברית, והן ממדינות רבות בעולם. בין העיטורים בהם זכה נמנות מדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר בארצות הברית, מדליית הזהב של הקונגרס (העיטור האזרחי הגבוה ביותר), צלב הצי, מדליית השירות המצוין של הצי ואות לגיון ההצטיינות.  לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מכאן ואילך באנגלית: שלושה מאמרים אודות המחלוקת אודות טיסתו של בירד לקוטב הצפוני:
הטיסה הטרנס־אטלנטית של בירד:
ביוגרפיה של בירד:
המרכז למחקר האקלים על שם בירד באוניברסיטת אוהיו:
קברו ומידע ביוגרפי:
תמונות מוסברות מן המסע הראשון לאנטארקטיקה: שני סרטונים בהשתתפות בירד:
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
