|
פרס ספרותיפרס ספרותי הוא פרס שניתן לכותב בגין יצירה או מכלול של יצירה ספרותית. על פי רוב הפרס כולל מענק כספי, אליו נלווית היוקרה שבקבלת הפרס. פרסים ספרותיים מהווים כיום תעשייה שלמה המורכבת מגורמים רבים, העיקריים שבהם הם היוצרים, הוצאות לאור, מוכרי ספרים, מנהלי הפרסים, שופטים (אנ') ועיתונאים. תפקידיםפרסים ספרותיים ממלאים תפקיד חשוב ביותר בקידום והפצה של ספרים, קובעים טעם ספרותי ומדדים לבחינת איכות של יצירות ספרותיות. הם מהווים נדבך חשוב בייצור, קידום ומשך החיים של יצירה ספרותית בתרבות הפופולרית, מגדילים את החשיפה והפרסום וממצבים את מיקומה של יצירה ספרותית כקאנונית.[1] לפרסים ספרותיים יתרון על הוצאות ספרים (שמוגבלות ביכולתן לפרסם) בקביעת סטנדרטים ספרותיים, כיבוד יצירות ויוצרים ראויים, וחשיפת יצירות לקהל. במיטבם, הפרסים מטפחים חדשנות, ומגשרים בין חידושים, מהפכות וכישרונות חדשים לבין שוק הספרות העולמי. תרבות הפרסים הספרותייםפרסים ספרותיים הם כיום "תופעה תרבותית", חלק מהתרבות הספרותית והפרסומית. "עונת הפרסים" מתחילה בסתיו עם הכרזת הזוכה בפרס נובל לספרות ומסתיימת באביב עם הכרזת הזוכה בפוליצר. במהלך התקופה הנושא מעסיק את העולם הספרותי – מהכותבים ועד למדורי הספרות בעיתונות. סוגי פרסיםפרסים ספרותיים נחשבים "גדולים" בהתאם לסכום הפרס, היוקרה ממנו נהנה הפרס, וההשפעה של הפרס על עולם הספרות. כפרסים גדולים נחשבים פרס נובל לספרות, פרס גונקור, פרס פוליצר, פרס ירושלים, פרס בוקר, פרס הספר האמריקאי (אנ'), פרס המבקרים הלאומי (אנ'). פרסים אלה ניתנים על פי רוב לפי סוגה ראשית: סיפורת, עיון, שירה, עיתונאות. בנוסף, ניתנים פרסים ספרותיים על פי מבחר של קריטריונים: שפת כתיבה, סוגה ספציפית (פשע, מדע בדיוני וכיוצ"ב), יצירות ביכורים ועוד. פרסים ניתנים גם בתחרויות כתיבה, אשר מלכתחילה נועדו ליצירות שנכתבו במיוחד עבור התחרות (או שזו לכל הפחות הצגתן הראשונה). תחרויות "זעירות" כאלה עשויות להיות מאורגנות על ידי עיתון ארצי או מקומי, על ידי גופי תרבות מקומיים ואף על ידי קהילות. היתרון של תחרויות אלו הוא חשיפה ראשונית של כותבים חדשים לחבר שופטים, ומשמעות זכייה בפרס יכולה להתבטא כקרש קפיצה אל תשומת הלב של גורמים משמעותיים בעולם הספרות. נותני הפרסיםנותני הפרסים יכולים להיות ארגונים – ממשלתיים או פרטיים, גופים מסחריים, נדבנים, קהילות מקצועיות,[2] קהילות קוראים, ועוד. היסטוריהרעיון הפרס הספרותי (ופרסים בכלל) הומצא על ידי היוונים הקדמונים, אשר קיימו תחרויות רשמיות בהן הזוכים נהנו מיוקרה כבירה. לאחר העידן הקלאסי פחתה חשיבותם של פרסים. ההכרה והתגמול על כישרון נעשה על ידי פטרונים, גילדות מקצועיות וחברות מלומדים. במאה ה-19 התרחשה עלייה ניכרת בצריכה של ספרות, והמדד המקובל להצלחתו של ספר היה מספר העותקים שמכר. אולם הצריכה הייתה המונית, והמחסור בהכוונה לספרות "גבוהה" הורגש בקרב יוצרים ואנשי מקצוע בתחום הספרות, אך לא נמצא מענה יעיל לצורך זה. אמנם במאות הקודמות השתרשה תרבות של סלונים ספרותיים ומאוחר יותר של החבורות הספרותיות, אך אלה כוונו למעמד הגבוה או לאנשי המקצוע, ולא השפיעו על ההמונים. רק בתחילת המאה ה-20 נולד הפרס הספרותי המודרני, עם יצירתו של פרס נובל. היה זה פרס שנבחר על ידי ועדה חסרת פניות וסמכותית, דבר שעל פניו לפחות יצר מראית של סטנדרטיזציה. יסודו של פרס נובל היה חלק ממגמה כללית במערב של סוף המאה ה-19, של אימוץ מחדש של תפישות עולם שמקורן ביוון העתיקה. דוגמה בולטת נוספת לכך היא יסודם של המשחקים האולימפיים בעת החדשה (1894). פרס נובל לספרות, שהוענק לראשונה ב-1901, היה הפרס הראשון בעת החדשה. הוא גם הפרס הגבוה ביותר, ומראשיתו היה בינלאומי. ההשפעה של הפרס הייתה מיידית ועצומה. זכייתו של המשורר הצרפתי רנה פרידום דווחה ביותר מ-100 עיתונים. מלכתחילה הובן כי הענקת הפרס תהיה מעין תחרות שנתית שתיצור זרם של כותרות בתקשורת. כתוצאה מהקריטריונים שנקבעו לפרס נובל – כתיבה בעלת אופי אידיאליסטי ומוסרי, היוקרה של זכייה בפרס נובל פסחה על כמה מגדולי הסופרים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 (למשל איבסן וטולסטוי), ולמרות זאת נשמרה היוקרה של פרס זה. אך היו גם סופרים אשר לא קיבלו את הפרס מסיבות פחות ענייניות: אנדרה מאלרו שהיה שר התרבות בממשלת דה-גול דולג בשל מורת הרוח של האקדמיה ממשטר זה. לגרהם גרין היה סכסוך אישי עם אחד מחברי הוועדה. גם נבוקוב וקורט וונגוט לא זכו בפרס נובל לספרות. תופעה דומה התרחשה גם בפרס פוליצר. עד מהרה נוסדו פרסים נוספים שחיקו את ההצלחה של פרס נובל: גונקור (1903) ופמינה (1905) הצרפתיים, פרס קלייסט (1912) הגרמני, פוליצר (1917) באמריקה, ג'יימס טייט בלאק (אנ') (1919) בממלכה המאוחדת, ועוד. פרסים ספרותיים רבים נוצרו כתגובה לפרסים אחרים, לעיתים מתוך ביקורת. כך למשל נוצר פרס הספר האמריקאי כתגובה לפוליצר על שלא הוענק לויליאם פוקנר (שזכה בנובל), פרס המבקרים נוצר כתגובה לפרס הספר, הפמינה כתגובה לגונקור, ועוד. הפרס הספרותי הראשון על יצירה עברית ניתן בתום תחרות כתיבה שיזם עיתון הצופה (1903). בפרס זכה יצחק דב ברקוביץ. אך עד מהרה נוצרו פרסים רבים נוספים שסטו מהמטרה המוצהרת של קביעת רף ספרותי – לפחות של ועדות הפרסים "הגדולים" - פרסים שהוענקו ליצירות על פי סוגה ספרותית, ולא תמיד כזו שנחשבה לספרות גבוהה. ב-1926 יסד המגזין Amazing Stories פרס משלו לסיפורים קצרים. ב-1955 נוסד באנגליה פרס לרומן הפשע הטוב ביותר, עשר שנים לאחר מכן יסדו סופרי המדע הבדיוני עצמם פרסים אותם העניקו לעצמם. פרס בוקר (1968) תוכנן מראשיתו ליצירת כותרות ולתועלת מסחרית יותר מאשר לכוון לכתיבה אידיאלית. בשנות ה-90, זכייה בפרס בוקר "הבטיחה" מכירות של מעל חצי מיליון עותקים. בראשית המאה ה-21 התחזית לספר שזוכה בפרס בוקר היא מכירות של מעל מיליון עותקים ברחבי העולם. לדוגמה, הטיגריס הלבן של ארווינד אדיגה שזכה בבוקר 2008 מכר פחות מ-500 עותקים בטרם הוצגה מועמדותו לפרס. בשבוע הצגתו כמועמד לפרס טיפסו המכירות ל-5,700 עותקים. לאחר זכייתו נמכר במעל חצי מיליון עותקים, מעל 200,000 מהם בהודו לבדה.[3] עם זאת, מאז 1980 אף רב מכר #1 לא זכה באחד הפרסים הבכירים בארצות הברית. פרס קרול שילדס (אנ'), שני בגודלו רק לנובל (150,000 דולר קנדי), נוסד בשנת 2020 ומיועד לנשים בלבד. ביקורתהיות שכאמור התפתחו הפרסים הספרותיים לכדי תעשייה שלמה, לא מעט ביקורת נמתחה על עצם העיקרון של מתן פרסים ספרותיים. בין הטענות הנפוצות ביותר: השיפוט
אי זכייה
זכייה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
