מפוחית פה

ערך זה עוסק בכלי נשיפה ממתכת המשמש במוזיקה מודרנית. אם התכוונתם לכלי המפוח הדומה לאקורדיון, ראו מפוחית יד.

מפוחית פה

סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי מפוח, כלי נשיפה

מפוחית פה (אנגלית: Harmonica; גרמנית: Mundharmonika) היא כלי נשיפה ממתכת העשוי מפליז או ארד. ידועה בכינויה המקוצר "מפוחית". גודלה של המפוחית הנפוצה מאפשר להכניסה לכיס, כך שהיא מהניידים בכלי הנגינה. בעברית היא קרויה גם גַרְמוֹשְׁקָה (מרוסית: гармóшка) בשל חילוף ההגה "ה" בהגה "ג" בהגייה הרוסית של "הרמוניקה" והוספת תצורת כינוי חיבה או צורת הקטנה ברוסית.^[1]

בשנת 1821 צעיר גרמני בשם קריסטיאן לודוויג בושמן (Christian Ludwig Buschmann) - בונה שעונים בן 16 - חיבר יחד 15 צפצפות כוון ויצר כלי נגינה חדש. הוא קרא לו נבל פה (תרגום מגרמנית) והשתמש בו כצעצוע.

ב-1857 מתיאס הונר (Matthias Hohner), שען גרמני גם הוא, לקח את ההמצאה והפך אותה למוצר מסחרי כשהקים את מפעל הונר (Hohner) הידוע, המייצר עד היום מפוחיות מכל סוג ומין, כמו גם אקורדאונים, מלודיקות וכלי נגינה מבוססי-לשוניות אחרים.

בתחילת המאה ה-20 החל גל של עיצובים חדשים למפוחית ומפוחיות חדשות: מפוחית בלוז, מפוחית אקורדים, מפוחית כרומטית, מפוחית טרמולו, מפוחית אורכסטרית, מפוחית בס, מפוחית תווים ואחרות.

המפוחית בנויה מ-3 חלקים עיקריים: ה"מסרק", משטח הלשוניות ומשטחי הכיסוי.

מסרקים בדרך כלל עשויים מעץ, ממתכת או מפלסטיק. המסרק הוא החלק העיקרי במפוחית, והוא זה האחראי על מנעד הצלילים בתוכה. המסרק מכיל את החללים שבעזרת האוויר נוצרים בהם המנעדים להפקת הצליל, כאשר כל "שן", או "לשונית", במסרק מפיקה תו שונה. השם "מסרק" נובע מהעובדה שחלק זה במפוחית מזכיר מאוד מסרק לשיער. על אף זאת, ישנם מסרקים במפוחיות מודרניות יותר, שהם הרבה יותר מורכבים.

קיים ויכוח לגבי השאלה, ^{[דרוש מקור]}האם החומר ממנו עשוי המסרק משפיע על הצליל שהמפוחית מפיקה. למרות שההנחה היא שקיימת השפעה, מחקרים מעידים כי האוזן האנושית לא מזהה כל הבדל בין שלושת החומרים מהם המסרק עשוי. נראה כי ההבדל היחיד בין החומרים הוא הנוחות שבמסרק מעץ: העץ סופג את הלחות היוצאת מן הפה בשעת הנגינה ומרחיבה מעט את העץ, ובכך מקלה על הנגינה בה בכך שמצריכה נשיפה פחות חזקה. ייתכן וזו הסיבה לכך שישנם נגנים שנוהגים להרטיב את מסרק העץ במפוחית על מנת שיתקרבו למשטח הלשוניות ויצרו לחץ מסוים כאשר מנגנים בהן. למרות זאת, מפוחיות מודרניות יותר בעלות מסרק עץ, אינן רגישות לרטיבות ולא מתרחבות, כיוון שלבסוף מסרקי העץ נחלשים ומתפוררים.

משטחי הלשוניות בדרך כלל עשויים מפליז, אך לעיתים מיוצרים מפלדה או אלומיניום ולעיתים רחוקות מפלסטיק (בעיקר במפוחיות צעצוע). המשטח בדרך כלל מחולק לשניים, כאשר החלק העליון הוא זה שמחוברות אליו הלשוניות, והחלק השני נועד ל"שמירה" על הצליל. הלשוניות מחוברות (בדרך כלל בעזרת ריתוך או הברגה) למשטח הנמצא בין המסרק למשטחי הכיסוי, כאשר הן נמצאות בחלק התחתון של המשטח ונוטות כלפי מטה בצורה מדורגת (משמאל-הנמוך ביותר ומימין-הגבוה) כך שהצלילים מופקים גם בצורה הזו. לעיתים רחוקות לא נעשה שימוש במשטח, והלשוניות ממוסמרות למסרק. הלשוניות מגיבות לנשיפה מהצד הפתוח של המסרק, ולשאיפה מהצד השני. לעיתים משטחי הלשוניות נשחקים בעקבות שימוש של שנים, ולכן ניתן להחליף אותן באופן נפרד.

משטחי הכיסוי הם שמכסים את משטח הלשוניות מלמעלה ומלמטה, ומיוצרים ממתכת, ולעיתים רחוקות מעץ או מפלסטיק. המשטחים נועדו בעיקר כדי להחזיק את הצליל שהמפוחית מפיקה. המשטחים לרוב בולטים ומעניקים למפוחית את צורתה, אך ישנם משטחים בולטים פחות, שיוצרים צליל חזק יותר, וישנם משטחים בולטים יותר עם כיסוי לצלחת העליונה בתחתיתם, שנועדו אך ורק לאחיזה נוחה יותר.

כאמור, קיימים סוגים רבים של מפוחיות, והם:

מפוחית דיאטונית/מפוחית בלוז היא המפוחית המסורתית, ולה סולם קבוע (דו מינור, דו מז'ור, סי במול מז'ור וכו'), אך אפשר לנגן בה בסולמות אחרים בעזרת שימוש בטכניקות כמו כיפוף תווים (bending). המפוחית הדיאטונית בדרך כלל מסוגלת לנגן 3 או 4 אוקטבות אם כי לא את כל התווים מכל אוקטבה. המפוחית הדיאטונית מתחלקת למספר סוגים:

• מפוחית טרמולו: בעלת 2 שורות נקבים, בדרך כלל של 12 נקבים בכל שורה. מפיקה 4 אוקטבות ובעלת מנעד צלילים רחב במיוחד.
• "נגנית הבלוז": נקראת "Blues harp" באנגלית (נבלן הבלוז). היא המפוחית הסטנדרטית והקלה ביותר לשימוש. בעלת 8–14 נקבים, ומנגנת בדרך כלל 3 אוקטבות. בדרך כלל המפוחיות האלה מפיקות את כל התווים משתי האוקטבות הגבוהות (בהתאם לסולם המפוחית) ויחסירו תווים מהאוקטבה הנמוכה.
• מפוחית אוקטבית: למפוחית זו יש שתי לשוניות על כל נקב, וגם היא מחולקת לשתי שורות ארוכות יותר מאשר מפוחית הטרמולו.

ניתן להפיק תווים שנמצאים מחוץ לסולם הקבוע במפוחית הדיאטונית באמצעות טכניקה שנקראת 'כיפוף תווים'. בשימוש בטכניקה זו, מעבירים את האוויר לתוך או מחוץ למפוחית בצורה כזו שבה גורמים לשן במסרק 'להתכופף' ואז להפיק תו שונה מהתו שלו יועדה השן. בדרך כלל כיפוף תו יגרום לירידה או לעליה בחצי טון, לדוגמה - התו 'רה' יהפוך ל'רה במול'. כיפוף תווים היא טכניקה מסובכת יחסית ולא ניתן לכופף את כל התווים במפוחית, לכן לנגנים רבים שמשתמשים במפוחית דיאטונית יש אוסף של מפוחיות ממספר סולמות שונים. כיפוף תווים פופולרי במיוחד במפוחיות מסוג "נגנית הבלוז" וניתן להבחין בשימוש בשיטה בשירי בלוז רבים.

במפוחית הכרומטית יש שתי שורות נקבים, כאשר צלילי האחת גבוהים בחצי טון מאלה של השנייה. לוח מתכת הנמצא על פני המפוחית סותם את הנקבים בשורה אחת, ועם הזזתו בלחיצה על כפתור הנמצא בקצהו הימני, הוא פותח שורה זו וסותם את השנייה. כך למעשה נגינה באותו מיקום במפוחית מפיקה צליל גבוה בחצי טון. בצורה כזאת ניתן בקלות רבה להפיק צלילים מכל הסולמות בניגוד למפוחית הדיאטונית שבה יש צורך להשתמש ב'כיפוף תווים' או במספר רב של מפוחיות בשביל להשיג את אותו אפקט.

המפוחית הכרומטית היא בדרך כלל גדולה יותר מהמפוחיות הדיאטוניות. היא משמשת לרוב לנגינה קלאסית או נגינת ג'אז.

בהרכב מפוחיות אופייני ישנם שלושה נגני מפוחיות. הרכב כזה נקרא בדרך כלל "שלישיית מפוחיות". ב"שלישייה" קיימים שלושה סוגי מפוחיות:

1. מפוחית סולו - בדרך כלל מפוחית כרומטית שמשמיעה תווים רגילים.
2. מפוחית בס - מפוחית בעלת שתי שורות של נקבים של תווים נמוכים במיוחד לליווי המנגינה.
3. מפוחית אקורדים- מפוחית בעלת שתי שורות של נקבים. המפוחית בנויה בצורה כזו ששורות הנקבים מחולקות ל-48 קבוצות שבכל קבוצה 3 נקבים של תווים. צירוף 3 התווים גורם לאקורד המלווה את המנגינה.

המפוחית נפוצה במגוון סגנונות של המוזיקה הפופולרית והמוזיקה השחורה, בעיקר בסגנונות הפולק, הבלוז והג'אז.

אושיות מוזיקה ידועות המנגנות במפוחית ומשלבות אותה בשיריהן, כוללות את לארי אדלר סטיבי וונדר, בוב דילן, ג'ון לנון, בק, רוברט פלאנט, ניל יאנג, אלאניס מוריסט, רון "פיגפן" מק'קרנן ועוד.

בישראל קמו אמני מפוחית ברמה בינלאומית שהופיעו והקליטו כבר בשנות ה-60, מהבולטים שבהם הוא שמואל גוגול, אשר הקים בשנת 1955 את שלישיית המפוחיות הראשונה בארץ, אשר כללה את שמואל גוגול בעצמו, במפוחית סולו, את ראובן מרקס אשר ניגן במפוחית אקורדים ואת דני בן דוד אשר ניגן במפוחית בס. שלישייה זו ניגנה מספר שנים ברחבי הארץ, באולמות, מחנות צבא במושבים ובקיבוצים והייתה מיוצגת על ידי האמרגן גיורא גודיק. עם פטירתו של ראובן מרקס בפסח 1971, הפסיקה השלישייה את פעילותה.

להקת מפוחיות נוספת הייתה שלישיית נגל, שהופיעה ברחבי הארץ ובאירופה. השלישייה כללה את משה נגל, עוזי גרטנלוב ונחום גוט, והצליחה רבות.

להקת המפוחיות המפורסמת בארץ בעשורים האחרונים היא שלישיית אדלר: דני אדלר (סולו), דרור אדלר (אקורדים) ויקי קול (בס). מיכל אדלר גרוניך החליפה את דני אדלר והלהקה מנגנת ומופיעה ברחבי ישראל ובעולם.

להקה נוספת היא שלישיית המפוחיות של ערד וצמד "הרמוניקס" הכולל את מנשה רמות ועומרי מורג המופיעים ברחבי הארץ, והפיקו ארבעה אלבומים.

מוזיקאים רבים בישראל משלבים מפוחית לצד שירתם, דוגמת אבי בניון ואהוד בנאי.

ככלל, ולו בשל ניידותה וגודלה של המפוחית, היא מזוהה בתרבות הפופולרית עם נדודים.

בסדרה המצוירת "המומינים", דמותו של סנופקין מזוהה עם המפוחית שאותה הוא נושא עמו במסעותיו ומנגן בה בכל הזדמנות. דמויות מצוירות נוספות המנגנות במפוחית כוללות את פינוקיו, ילד העץ האיטלקי, פומיקי השדון הבווארי, מאט גיבור הסדרה היפנית "דיג'ימון" ועוד.

מדיה וקבצים בנושא מפוחית פה בוויקישיתוף

• מפוחית פה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מפוחית פה, דף שער בספרייה הלאומית