Share to: share facebook share twitter share wa share telegram print page

 

לוטה לניה

לוטה לניה
Lotte Lenya
לידה 18 באוקטובר 1898
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בנובמבר 1981 (בגיל 83)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Mount Repose Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה Lotte Lenya עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Karoline Wilhelmine Charlotte Blamauer עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת מחזמר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1928 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
פרסים והוקרה פרס טוני לשחקנית משנה במחזמר עריכת הנתון בוויקינתונים
https://www.kwf.org/lotte-lenya/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לוטה לניה (באנגלית: Lotte Lenya; ‏18 באוקטובר 1898 – 27 בנובמבר 1981), הייתה זמרת ושחקנית, שנולדה בשם קרולינֶה וילהֶלמינֶה שרלוטֶה בלמאואר בווינה, אוסטריה. היא נודעת בעיקר בהופעתה בתפקיד ג'ני באופרה בגרוש של קורט וייל וברטולט ברכט. לקהל צעיר יותר היא מוכרת בזכות תפקידה כנוכלת "רוזה קלב" בסדרת הסרטים של ג'יימס בונד, "מרוסיה באהבה".

ביוגרפיה

לניה, בת למשפחה קתולית ממעמד הפועלים, השתוקקה להיות רקדנית. היא יצאה ללמוד בציריך, שווייץ, בשנת 1914 ואת עבודתה הראשונה בתיאטרון קיבלה בשם הבמה לוטה לניה. בשנת 1921 עברה לברלין לחפש עבודה. שנה לאחר מכן ראה אותה בעלה לעתיד, המלחין הגרמני קורט וייל, במבחן במה, אם כי פגישה כהלכתה ביניהם התרחשה רק בשנת 1924, באמצעות מכר משותף, הסופר גאורג קייזר. לניה נישאה לקורט וייל בשנת 1926 והתגיירה עם נישואיה. בשנת 1928 ביצעה את תפקידה של ג'ני ב"אופרה בגרוש", וביצוע ראשון זה פתח לפניה את דרך הקריירה. במהלך שנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר הייתה עסוקה בקולנוע ובתיאטרון ובייחוד במחזות של ברטולט ברכט וקורט וייל. היא אף הקליטה כמה משירי בעלה. באלה שרה בקול סופרן גבוה ורוטט, בניגוד מוזר.

עם עליית הנאציזם לשלטון בחרה לניה, שנפרדה בינתיים מוייל, לעזוב את גרמניה. במרץ 1933 ברחה לפריז שם הופיעה בתפקיד הראשי ב"באלט המושר" של ברכט ווייל, "שבעת החטאים". היא התגרשה מוייל ב-1933 אך התאחדה עמו שוב בשנת 1935, כאשר היגרו שניהם לארצות הברית הם נישאו בשנית בשנת 1937. ב-1941 עבר הזוג לבית משלו בניו סיטי, כ-50 קילומטרים מניו יורק. נישואיהם השניים נשארו על כנם עד מותו של וייל ב-1950.

בשנות מלחמת העולם השנייה הרבתה לניה להופיע על הבימה, בהקלטות ובשידורי רדיו, ביניהם ב"קול אמריקה". תפקיד שמילאה במחזה מוזיקלי של בעלה, "חותם הכויה של פלורנס", בשנת 1945 לא התקבל בעין יפה על ידי הקהל בניו יורק והיא פרשה מן הבמה, אך אחרי מות בעלה שודלה לחזור אליה. היא הופיעה בברודוויי ב"יחפים באתונה" ונישאה למחזאי ג'ורג' דייוויס.

בשנת 1954 זכתה בפרס טוני על תפקידה כג'ני בגרסה האנגלית של מארק בליצשטיין ל"אופרה בגרוש". לניה פנתה להקלטת שירים מימיה בברלין לצד שירים מן התיאטרון האמריקאי. קולה נעשה נמוך בהרבה בהשוואה למה שהיה בתקופת הצלחתה הראשונה כזמרת. כשהיה עליה לשיר את תפקיד הסופרן ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" וב"שבעת החטאים", היה הכרח לערוך טרנספוזיציה לסולמות נמוכים יותר. שירה דיבורית הייתה מאז ומתמיד שיטת שירה שהתאימה למחזות וייל וברכט, אבל עכשיו הגבירה עוד יותר את תדירות השימוש בה כפיצוי על מגרעות קולה. לניה הכירה בבעייתיות שבדבר; בהקשרים אחרים הקפידה מאוד לכבד כל תג ותו בפרטיטורות של בעלה המנוח. היא ייסדה את מוסד קורט וייל למוזיקה, לשם ניהול הכנסות ועניינים הנוגעים לזכויות ולהפצת ידע יצירתו של וייל.

לוטה לניה הייתה נוכחת באולפן כשלואי ארמסטרונג הקליט את "מקי סכינאי" של וייל וברכט. ארמסטרונג אילתר את השורה "היזהרו ממיס לוטה לניה!" והוסיף את שמה לרשימה הארוכה של קורבנות שהפיל מקי בקרב הנשים שבשיר.

אחרי מותו של ג'ורג' דייוויס בשנת 1957, נישאה לצייר ראסל דטוויילר בשנת 1962. נישואים רביעיים וקצרים ביותר היו לבמאי דוקומנטרי ממוצא פולני. המאפיין את כל נישואיה, לאחר מות וייל, שהם היו לגברים הומוסקסואליים. לניה עצמה הייתה בי-סקסואלית כל ימיה וניהלה כמה פרשיות אהבה עם נשים.

ב-1961 שיחקה בסרט "האביב הרומאי של גב' סטון" לצידם של ויוויאן לי ווורן בייטי.

בשנת 1963 קיבלה את תפקיד הסוכנת הלסבית "רוזה קלב" של ארגון SPECTRE בסדרת הסרטים של ג'יימס בונד, "מרוסיה באהבה". בסרט כיכבו בין השאר, שון קונרי ודניאלה ביאנקי. בסצנה האחרונה בסרט נעלה זוג נעליים שסכינים מזדקרות מתוכן. לאחר מכן סיפרה בראיונות, שכאשר היא פוגשת אנשים חדשים, הם קודם כל מסתכלים בנעליה. בשנת 1969 שיחקה בסרטו של סידני לומט "הפגישה", מותחן פסיכולוגי לצדם של עומר שריף ואנוק איימה.

לניה מתה מסרטן בניו יורק בשנת 1981, בגיל 83 ונקברה לצד קורט וייל במזוליאום בבית הקברות מאונט ריפוז (הר המנוחה) בהאברסטרואו, ניו יורק.

לקריאה נוספת

  • Kim H. Kowalke, Speak Low (When You Speak Love): the Letters of Kurt Weill and Lotte Lenya, University of California Press, 1996 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוטה לניה בוויקישיתוף
פרס טוני לשחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר
1947–1975 חואניטה הול (1950) • איזבל ביגלי (1951) • הלן גלאגר (1952) • שילה בונד (1953) • גוון ורדון (1954) • קרול האני (1955) • לוטה לניה (1956) • אידי אדמס (1957) • ברברה קוק (1958) • פט סטנלי (1959) • פטרישיה ניואי (1960) • תמי גריימס (1961) • פיליס ניומן (1962) • אנה קוויל (1963) • טסי אושיה (1964) • מריה קרנילובה (1965) • בי ארתור (1966) • פג מאריי (1967) • ליליאן היימן (1968) • מריאן מרסר (1969) • מלבה מור (1970) • פטסי קלי (1971) • לינדה הופקינס (1972) • פטרישיה אליוט (1973) • ג'ני סל (1974) • די די ברידג'ווטר (1975)
1976–2000 קלי בישופ (1976) • דלורס הול (1977) • נל קרטר (1978) • קרלין גלין (1979) • פריסילה לופז (1980) • מרילין קופר (1981) • ליליאן מונטבקי (1982) • בטי באקלי (1983) • לילה קדרובה (1984) • לילאני ג'ונס (1985) • ביבי ניווירת' (1986) • פרנסיס רפאל (1987) • ג'ודי קיי (1988) • דבי שפירו (1989) • רנדי גראף (1990) • דייזי איגן (1991) • טוניה פינקינס (1992) • אנדריאה מרטין (1993) • אודרה מקדונלד (1994) • גרטה בוסטון (1995) • אן דוקסניי (1996) • ליליאס ווייט (1997) • אודרה מקדונלד (1998) • קריסטין צ'נוות' (1999) • קארן זימבה (2000)
2001–הווה קיידי האפמן (2001) • הרייט סנוסום האריס (2002) • ג'יין קרקובסקי (2003) • אניקה נוני רוז (2004) • שרה רמירז (2005) • בת' ליוול (2006) • מרי לואיז וילסון (2007) • לורה בננטי (2008) • קארן אוליבו (2009) • קייטי פינרן (2010) • ניקי מ. ג'יימס (2011) • ג'ודי קיי (2012) • אנדריאה מרטין (2013) • לנה הול (2014) • רותי אן מיילס (2015) • רנה אליז גולדסברי (2016) • רייצ'ל ביי ג'ונס (2017) • לינדזי מנדז (2018) • אלי סטרוקר (2019) • לורן פאטן (2021) • פטי לופון (2022) • בוני מיליגן (2023) • קסיה לואיס (2024)
Kembali kehalaman sebelumnya