יחסי ליבריה – סיירה לאון
יחסי ליבריה–סיירה לאון הם ההיחסים הדו-צדדיים בין ליבריה לסיירה לאון. שתי המדינות חתמו על הסכם אי-תוקפנות בשנת 2007 כשנשיא סיירה לאון ארנסט באי קורומה נכנס לתפקידו.[1] בינואר 2011 תיאר דיפלומט אפריקאי את היחסים כ"לבביים".[2] עבדותשתי המדינות היו יעדים לעבדים לשעבר מאמריקה, כמו גם לאנשים שחולצו על ידי הצי הבריטי מספינות עבדים בדרך לאמריקה. אלה ששוכנו בשני השטחים נודעו כאנשי קריו ואמריקו-ליברים, ובסופו של דבר הקימו את האליטות המקומיות של שתי המדינות. ליבריה הפכה לעצמאית בשנת 1847, ואילו סיירה לאון נותרה מושבה של בריטניה עד 1961. יחסיםהיחסים היו מתוחים בין ליבריה לשכנותיה, כולל סיירה לאון, בתקופת נשיאותם של סמואל דו וצ'ארלס טיילור. בשנת 1983, גנרל הליבריה תומאס קוויוונקפה ברח לסיירה לאון לאחר שהואשם בניסיון הפיכה.[3] תחת טיילור התעמתו הכוחות המזוינים בסיירה לאון עם הכוחות המזוינים של ליבריה, שהותירו כמה אנשים הרוגים.[4] במהלך מושבי בית הדין המיוחד לסיירה לאון, התובעים טענו כי צ'ארלס טיילור השתתף באופן פעיל בהנחיית ליבריה לאסטרטגיות של החזית המאוחדת המהפכנית, קבוצת מורדים בסיירה לאון; בין הטענות היה שהוא קבע להסיע את מפקדי RUF למונרוביה כדי להיפגש איתם באופן אישי.[5] פליטים ויחסים לאחר המלחמהסיירה לאון הייתה היעד של למעלה מ־40,000 פליטים ליבריים שנמלטו במהלך מלחמת האזרחים הליברית הראשונה ומלחמת האזרחים הליברית השנייה. שמונה מחנות הוקמו במחוז קנמה בסיירה לאון במחוז המזרחי שלה. לאחר תום המלחמות, החל מסע השבה על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) להחזרת הליברים הביתה. במקום לחזור לליבריה, כמה אלפי פליטים בחרו להשתלב בקהילות סיירה לאון אליהן ברחו.[6] ביוני 2007 נפתח מחדש בו ווטרסייד (אנ'), מעבר גבול. הוא נסגר בשנת 1990 לאחר שטיילור פלש לליבריה והשתלט על ממשלת ליבריה. ליבריה בישרה את זה כסימן לשיפור היחסים ולתמרץ לסחר הדו צדדי, מכיוון שזה קיצר את מרחק הנסיעה בין מונרוביה לפריטאון.[7] הערות שוליים
|