לורי נולד וגדל באוקספורד, למד ב"דראגון סקול" ובאיטון ואחר כך למד ארכאולוגיה ואנתרופולוגיה בקולג' סלווין בקיימברידג'. אביו שהיה רופא, זכה בצעירותו במדליית זהבאולימפית בחתירה, ולורי שהעריץ את אביו ושאף ללכת בעקבותיו עסק גם הוא והצטיין בעצמו בחתירה בתקופת לימודיו. ב-1980 השתתף לורי בתחרויות חתירה של אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', אך נאלץ לפרוש לחלוטין מהעיסוק בספורט הזה עקב מחלה שהשביתה אותו מפעילות במשך חודשים רבים (פרישה שגרמה לו לחפש לעצמו תחביב חלופי, והביאה אותו בסופו של דבר אל ה-Cambridge Footlights).
קריירה
תסריטאות ומשחק
בשנה הראשונה באוניברסיטה יצא עם אמה תומפסון, מי שהפכה בסופו של דבר לשחקנית ותסריטאית ידועה בפני עצמה. בין היתר בזכות עידודה, הצטרף לורי למועדון הדרמה של האוניברסיטה Cambridge Footlights,[1] וב-1981 אף היה לנשיא המועדון. ב-1980, במסגרת העבודה על מופע סוף השנה של המועדון (שבהמשך הוצג וזכה בפרס ראשי במסגרת הפסטיבל באדינבורו),[2] פגש והחל לשתף פעולה עם סטיבן פריי שהיה לימים לחבר אישי קרוב ולשותפו במספר תוכניות טלוויזיה מצליחות (חלקן הפכו לחלק מנכסי צאן הברזל של הטלוויזיה הבריטית).[3][4] בשנים 1989–1995 השניים כתבו בעצמם וכיכבו בתוכנית מערכונים סאטירית משלהם שכונתה "קטעים עם פריי ולורי",[5][6] ובשנים 1990–1993 כיכבו בסדרת הטלוויזיה "ג'יבס וְווּסטר",[7] עיבוד לספריו של פ. ג. וודהאוס "סיפורי ג'יבס"[8] (לורי גילם את דמותו של ברטי ווסטר מעסיקו של ג'יבס, בתפקיד זה באו לידי ביטוי גם כשרונותיו כזמר וכפסנתרן), ואף בסדרות "הפתן השחור" של רואן אטקינסון (שבחלק מהן גילם לורי את הדמות הקומית "הנסיך ג'ורג'" ואת הדמות הקומית-טראגית "סגן ג'ורג'").[9] בסדרות בהן שיתף פעולה עם סטיבן פריי, גילם לורי בעיקר דמויות קומיות.[10][11]
בהמשך הקריירה שלו הרחיב לורי את מגוון הדמויות שגילם בקולנוע ובטלוויזיה, ובנוסף לדמויות קומיות החל לקחת על עצמו גם תפקידים דרמטיים והשתתף בסרטי דרמה כמו "החברים של פיטר" ודרמה תקופתית כמו "על תבונה ורגישות". תפקידים נוספים בקולנוע היו בסרטים "מייבי בייבי",[12] וסרטי "סטיוארט ליטל" ו- "101 כלבים וגנבים" שהחלו את החשיפה של לורי לקהל אמריקאי. בשנת 1998 הופיע לורי בהופעת אורח קומית בסדרה חברים. משנת 2002 הופיע לורי בתפקידי אורח דרמטיים בסדרות דרמה טלוויזיוניות, כמו "ספוקס" של ה-BBC. ב-2003 השתתף וביים בסדרת הדרמה הקומית "ארבעים ומשהו".
על אף שבבריטניה לורי היה מוכר לקהל הרחב כבר משנות השמונים, בארצות הברית וברחבי העולם הוא זכה להכרה של ממש רק החל בשנת 2004, כשהחל לככב בסדרת הדרמה הרפואית "האוס" של רשת FOX בתפקיד המורכב ופורץ הדרך לזמנו של דמות הגיבור/אנטי-גיבור ד"ר גרגורי האוס,[13] תפקיד שחייב אותו, בין היתר, לשחק בצליעה קבועה[14] ובמבטא אמריקאי.[15] לורי גילם את תפקיד "האוס" במשך שמונה שנים רצופות, במהלכן היה מועמד ואף זכה על תפקיד זה בפרסים רבים, לרבות - חמש פעמים מועמדות אישית לפרס אמי (בנוסף על מועמדות של הסדרה כולה), ארבע מועמדויות ובשנים 2005 ו-2006 אף שתי זכיות בפרס גלובוס הזהב, וב-2008 בפרס גילדת שחקני המסך.[16] בשל התפקיד הזה לורי נכנס לספר השיאים של גינס לשנת 2012 בתור שחקן הדרמה בסדרת טלוויזיה הנצפה ביותר בעולם (הסדרה "האוס" נכנסה גם היא לספר בתור סדרת הדרמה הנצפית ביותר בעולם, כשבשיאה שודרה בכ-66 מדינות שונות בעולם והייתה בעלת כ-82 מיליון צופים,[17] ולורי אף נחשב בגינה לשחקן הדרמה בסדרת טלוויזיה המרוויח ביותר בעולם).[18] לרמת המשחק יוצאת הדופן של לורי[19] ולמשמעת העבודה שלו[20] הייתה ללא ספק תרומה גדולה להצלחה של הסדרה ברחבי העולם, אבל ההשפעה של לורי על ההתפתחות של הסדרה לא התמצתה בכך, והוא היה מעורב גם בתהליכי קבלת החלטות של הפקת הסדרה,[21] ואף ביים בעצמו שניים מהפרקים שלה.[22][23]
לורי לא הזדרז לקחת על עצמו עבודות משחק חדשות אחרי "האוס".[24] הסנוניות הראשונות היו תפקיד משנה קטן בסדרת הטלוויזיה VEEP והשתתפות בסרטי הקולנוע הבאים - תפקיד משנה בסרט Mister Pip, תפקיד ראשי בדרמה רומנטית לא שגרתית בשם The Oranges,[25] ותפקיד משנה בסרט Tomorrowland (לצידו של ג'ורג' קלוני). בהמשך (2016) שיחק לורי את תפקיד סוחר הנשק, הביליונר קר הלב ריצ'רד אונסלו רופר[26] במיני-סדרה עטורת הפרסים "מנהל הלילה" המבוססת על ספרו של ג'ון לה קארה - תפקיד עליו זכה לורי עצמו בשנת 2017 בפרס גלובוס הזהב, ותפקיד ראשי במותחן הפסיכולוגי הטלוויזיוני "צ'אנס" שהפקתו על ידי HULU הופסקה אחרי שתי עונות (2016–2017).[27]
מוזיקה
בשנים 2010 – 2014 הגשים לורי חלום ישן שלו, ואחרי שנים רבות של פעילות בתחום המוזיקה כתחביב (לרבות השתתפויות במסגרות של הופעות צדקה לסוגיהן),[28] ושימוש אגבי בכישרון וביכולות המוזיקליות שלו במסגרת קריירת המשחק שלו,[29] החל פועל כמוזיקאי בלוז מקצועי.[30]
לורי הוא פסנתרן מחונן מילדות, עם הכשרה מוזיקלית שהייתה בעיקרה אוטודידקטית.[31][32] את רוב הקרדיט ליכולותיו בהקשר זה זוקף לורי לזכותו של המוזיקאי, היוצר והפסנתרן מק רבנבאק, הידוע כד"ר ג'ון(אנ'), אותו הוא מחשיב למורו ורבו בתחום.[33][34] הפסנתר הוא ללא ספק כלי הנגינה (והביטוי המוזיקלי) המועדף והמרכזי מבחינתו,[35] אך לורי שולט גם בנגינה על כלי נגינה נוספים, ביניהם - גיטרות מסוגים שונים,[36] מפוחית פה וכלי הקשה וקצב מסוגים שונים.[37] ללורי יש יכולות ומקוריות גם בתחום הקולי (הקול הבסיסי שלו הוא בריטון,[38] אבל הוא שר בדר"כ גבוה יותר), ויש לו יכולת מוכחת לספר סיפור באמצעות שירה קולית.[39][40][41]
במסגרת הקריירה המוזיקלית המקצועית שלו הקליט לורי, עד כה, שני אלבומי כיסוי של מוזיקת בלוז ונשמה אמריקאית לסוגיה,[42][43][44] שהופקו על ידי המוזיקאי והמפיק המוזיקלי ג'ו הנרי(אנ'), והתקבלו בהערכה גם על ידי הביקורות המקצועיות וגם על ידי הקהל;[45] הגיש סדרת תוכניות רדיו ב-BBC2 על ההשפעות ההדדיות בין הבלוז לבין תחומי מוזיקה אחרים;[46] ואף יצא לכמה סבובי הופעות חובקי עולם ומצליחים[47][48] עם נגנים מקצועיים ומנוסים, שפעלו יחד עם לורי כהרכב בשם: The Copper Bottom Band.[49][50]
במסגרת ההקלטות וההופעות הללו זכה לורי לשתוף פעולה גם מצד מוזיקאים וותיקים מהשורה הראשונה של מוזיקאי הבלוז והג'אז שעדיין פועלים בימינו כמוזיקאים פעילים, ביניהם: הפסנתרן והמעבד המוזיקלי (שנפטר בינתיים) Allen Toussaint,[51] נגן כלי הנשיפה והמפיק המוזיקלי Chris Barber,[52] היוצר Taj Mahal,[53] היוצר והפסנתרן Dr. John,[54] הזמר טום ג'ונס(אנ')[55] והזמרת Irma Thomas.[56]
המעבר של לורי לקריירה מקצועית בתחום המוזיקה תועד, בין היתר, בשני סרטים דוקומטריים קצרים שהוצגו במסגרת סדרת הטלוויזיה הבריטית Perspectives(אנ'), הראשון שבהם תיעד את המסע של לורי אל מקורותיו המוזיקליים בניו-אורלינס,[57] והשני תיעד את המסע שערך לורי ביחד עם חבריו הנגנים, מחוף אל חוף בארצות הברית, בדרכם אל קונצרט המחווה[58][59] שקיימו בחודש מרץ 2013 על סיפונה של האניה RMS Queen Mary(אנ').[60][61]
כתיבה ספרותית
ב-1996 פרסם לורי ספר ראשון בשם "מכירת חיסול", ספר מתחהומוריסטי (בהומור שתואר על ידי הביקורות כוודהאוסי), שהיה לרב מכר, והזכויות בגינו אף נמכרו לצורך הפקת סרט (אך הפרויקט לא יצא בסופו של דבר אל הפועל). הספר תורגם לעברית בשנת 2012 ויצא לאור בעברית בשם "מכירת חיסול".
חיים אישיים
ביוני 1989 התחתן לורי עם אשת התיאטרון ג'ו גרין. לזוג שני בנים ובת והם גרים בצפון לונדון.
באוקטובר 2016 הונצח לורי בכוכב משלו בשדרת הכוכבים בהוליווד[62] (ובין נושאי הדברים החמים בטקס היו סטיבן פריי חברו ושותפו משכבר הימים ודייוויד שור (אנ'), היוצר והכותב הראשי של הסדרה "האוס").
בסוף שנת 2017 הוענק ללורי תואר האבירות קצין (CBE) ממלכת אנגליה.[63][64]
לורי הוא אתאיסט מוצהר, וזוקף עובדה זו לזכותו של אביו, ממנו קיבל לדבריו, עוד מילדות, יראת כבוד עמוקה כלפי כל מה שהוא מדעי, אמפירי וניתן להוכחה.[65][66]
^חרף היותו מועדון חובבים של הסטודנטים, ה- Footlights הוא מוסד תרבותי ותיק ומוערך, אשר שימש כנקודת זינוק לקריירה של קומיקאים בריטים רבים, כמו חברי המונטי פייתון
^מידע על המופע שנשא את השם: The Cellar Tapes - מתוך הערך הרלוונטי בוויקיפדיה האנגלית. המופע הזה הזניק למעשה את הקריירה המקצועית של חבורת היוצרים המוכשרת הזו, מאחר שהם קיבלו בזכותו מיידית את ההזדמנות לכתוב ולהופיע בסדרת מערכונים קומית של חברת גרנדה בשם Alfresco
^או "קטעים של/מ פריי ולורי" (A Bit of Fry & Laurie(אנ')) - מעין משחק מילים על כפל המשמעות האפשרי באנגלית, שבא לידי ביטוי גם בפתיח אשר הורכב מגזרי תמונות פנים, ידיים וכו' של השניים
^על החשיבות שהייתה בחייו לספרות של פ.ג. וודהאוס, ועל האופן שבו נקרתה על דרכו ההזדמנות להשפיע על עיצובה הטלוויזיוני, סיפר לורי במאמר שפרסם בעיתון הדיילי טלגרף ביום 27.5.1999: Hugh Laurie, Wodehouse Saved my Life, אוחזר ביום 22.7.2018
^סקירה מצוינת על האופן שבו התפתחה השותפות המקצועית של הצמד פריי ולורי, הוצגה במסגרת אחד הפרקים של הסדרה Comedy Connections(אנ') של BBC1 - דף הפרק שהוקדש להם בתוכנית באתר ה-BBC; לחלקם באנסמבל של הפתן השחור, ר' הסרט הדוקומנטרי הרטרוספקטיבי שהופק על הסדרה כולה: Blackadder - The Whole Rotten Saga - דף הסרט באתר IMDb
^סדרות אלה התאפיינו בשילוב של הומור מילולי מתוחכם ומפותל עם סגנון מעין סלפסטיקי (כולל חבטות ונפילות מפוארות, שבדר"כ היו מנת חלקו של לורי, אשר התמחה באותה תקופה באופן כללי בגילום דמות סטיראוטיפית של "טמבל" אנגלי. לדוגמה אחת מני רבות, ר' הקטע הקצר Prince Blackadder - Blackadder המוצג באחד מערוצי היוטיוב הרשמיים של ה-BBC. כפי שהסביר סטיבן פריי במסגרת ריאיון לסרט הדוקומנטרי על הפתן השחור: כל מי שמתעסק בסוגה הזו של סלפסטיק קומי, יודע שהמיומנות היא תמיד בצד המקבל. לתת אגרוף, כל אחד יכול. אבל לתזמר את קבלת האגרוף - את הטיימינג, ואת התגובה - זה כבר סיפור אחר. ולורי, כך אמר פריי, הוא גאון מוחלט בלחטוף מכות)
^לורי חזר והתייחס בראיונות שונים לעובדה שמאז ומעולם הוא הרגיש מאוד בנוח לגלם את הדמות של ה"טמבל" האנגלי, כפי שעשה בתקופה הראשונה של קריירת המשחק שלו (והיה מוסיף מייד "מעניין למה זה" מחוייך). לימים יחזור לורי וישתמש בסל הכלים הקומי שפיתח לעצמו לצורך גילום הדמות של הנסיך ג'ורג' ושאר דמויות הטמבל האנגלי הסטריאוטיפי, גם במסגרת גילום הדמות הדרמטית והשונה בתכלית של גרגורי האוס (שהשתמשה בסל הכלים הזה, כדי להציג כאידיוטים את מושאי הביקורת שלה) - נקודה אליה התייחס לורי במסגרת ראיון העומק Hugh Laurie's 'House': No Pain, No Gain מיום 25.4.2012, בתוכנית הרדיו Fresh Air(אנ') המשודרת במסגרת NPR); לורי אף חזר והשתמש בסל הכלים הקומי הזה, גם אם בדרכים אחרות, בתוך המסגרת התיאטרלית שבנה לעצמו לצורך ההופעות אליהן יצא בשנים 2011–2014 במסגרת הקריירה המוזיקלית המקצועית שלו
^תפקיד ראשי ראשון מסוגו עבור לורי, בדרמה רומנטית המבוססת על סיפור אישי של היוצר בן אלטון (חברו של לורי עוד מימי Alfresco, ומי שהיה גם אחד הכותבים של הפתן השחור)
^דמות רבת היבטים וניגודים פנימיים - אינטלקט גאוני אשר שוכן בנפש ילדותית; מיזנתרופ בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת; רופא שהמוטיבציה שלו איננה עזרה לחולים אלא פיענוח סוד מחלתם; מכור למשככי כאבים ולאמת מוחלטת ונטולת פשרות, ועוד
^כביטוי לנכות הפיזית של הדמות (שחלק משריר הירך שלה הוסר בניתוח חירום עקב אירוע איסכמי שלא אובחן בזמן, ואשר חיה תחת כאב כרוני משמעותי מאז אותו אירוע)
^האודישן הראשוני של לורי לתפקיד של גרגורי האוס (אותו צילם לורי בחדר שירותים ציבורי במלון בנמיביה - כי רק שם הייתה תאורה מספקת, בעזרתם הטכנית של שני קולגות מהסט של הסרט Flight of the Phoenix) היה כבר מזמן לאגדה בתעשייה. זאת, בין היתר, מאחר שהמפיק בריאן סינגר - שלא הכיר אז את קריירת המשחק של יו לורי ולא ידע שמדובר בשחקן בריטי, צפה בו וטעה לחשוב שמדובר בשחקן אמריקאי שסופסוף נשמע כמו שצריך... (ר' למשל בסרטון הווידאו המתעד את הסיפור מפי סינגר עצמו, במסגרת רב-שיח משנת 2008 עם צוות ההפקה של "האוס", מערוץ היוטיוב הרשמי של ה-Paley Center(אנ') אשר אירח את האירוע). לימים סיפר לורי שהמאבק עם המבטא היה האתגר הטכני הקשה ביותר עבורו בסדרה, ושהמאבק הזה לא פסק למעשה מעולם (כמו שהוא תיאר זאת באחת מהפעמים שהתארח בתוכנית של אלן דג'נרס - יש דברים שאתה נהיה טוב בהם ככל שאתה מתרגל אותם יותר. מסתבר שהמרת מבטא היא לא אחד מהם...)
^השמועות שהתפרסמו באותה תקופה דיברו על כ– 700 אלף דולר לפרק עבור העונה השמינית של "האוס". לורי טען בראיונות שהשמועות הללו מוגזמות, אך הודה בפה מלא שהוא מתוגמל בצורה נדיבה להפליא על עבודתו זו (למשל, במסגרת הראיון שנתן ללארי קינג ביום 21.8.2013), ואף סיפר על יסורי המצפון שלו על כך שמצא עצמו משתכר כרופא מדומה הרבה יותר משהשתכר אביו כרופא אמיתי. בהקשר זה אף סיפר לורי על כך שהחליט לקבל על עצמו את עבודות הפרסום שהוצעו לו באותה תקופה, כדי לתרום את הכספים בגינן למטרות צדקה שונות ברחבי העולם בתחום החינוך והרפואה (למשל, במסגרת הראיון שנתן בתוכנית האירוח של קונאן אובריין מיום 27.10.2011)
^שעל חלק מההיבטים והביטויים שלה דובר ונכתב רבות, ועל חלק אחר, קצת פחות.
על היבט אחד כזה בחר להצביע סטיבן פריי, חברו הטוב ושותפו הוותיק של לורי, כשהתראיין ביום 1.12.2006 בתוכנית האירוח של קרייג פרגוסון:
"He's a remarkable actor... (and) I think HOUSE is (an) extraordinary achievement... because he does things... I mean, one of the hardest things to do as an actor is to play smart, (and) you actually believe that he is as intelligent as his character is..."
היבט אחר כזה הדגיש דייוויד שור, היוצר והכותב הראשי של הסדרה, כשדיבר על היכולת המיוחדת של לורי לשזור רגעים של הומור בתוך סצינות דרמטיות, וזאת במסגרת ראיון קריירה מקיף שנתן ביום 11.10.2012 לארכיון הטלוויזיה האמריקאי(אנ'):
"in all my shows I've tried to bring a sense of humor, and Hugh was fantastic (at that)... because he can deliver a joke - he has a huge amount of experience in it... but he also had this ability - I think because of that experience... or just because he's brilliant - he had an ability to deliver a joke in the most dramatic scenes, and have it be funny without loosing any of the dramatic import of the scene. There was something amazing that... it just freed us up as writers to write anything... "
^להבדיל מדמויות אחרות בסדרה, הדמות של גרגורי האוס השתתפה למעשה בכל אחד מהפרקים ששודרו בשמונה העונות של הסדרה (עונות של כ-22 פרקים לעונה), והיא נוכחת ומעורבת בסצינות רבות בכל פרק שכזה. המשמעות מבחינת לורי הייתה מסגרת עבודה תובענית ביותר, בסדר גודל של מאה שעות עבודה לשבוע על הסט, במשך תשעה - עשרה חודשים בשנה. כמו שהוא סיפר בדיעבד, בכל שמונה השנים הללו הוא לא הצליח אפילו לבקר ברחבי ארצות הברית, וזכה לראות בעיקר את לוס אנג'לס וניו יורק...
^לורי מתאר את עצמו כ"מתערב" (Meddler) קבוע בתהליכי ההפקה שסביבו, גם שלא בקשר למאפייני וענייני הדמות שבגילומו, ומשלב מסוים הוא אף הפך רשמית לאחד ממנהלי ההפקה(אנ') של הסדרה "האוס"
^על עבודת הבימוי אמר לורי שהיא לדעתו הג'וב האולטימטיבי, מאחר שהוא מחייב התמודדות עם מגוון של בעיות שאותן צריך לפתור (החל בעניינים מכניים, עבור בעניינים רגשיים, וכלה בעניינים של ניהול זמן ואנשים). הדבר מחייב הפעלה בו-זמנית של כל חלקי המוח ושימוש במגוון של מיומנויות - תהליך אותו הוא מוצא כמרתק. לורי התייחס לכך, בין היתר, בראיון העומק שנתן באפריל 2012 לתוכנית FRESH AIR וכן ב ראיון שנתן ביום 6.8.2013 בתוכנית הראיונות של צ'רלי רוז. שם גם סיפר שהוא הגיע אל עבודת הבימוי הזו לא במקרה, מאחר שעשיית סרטים מרתקת אותו בכל היבטיה, ומזה זמן שהוא מתעניין (גם) בהיבט הזה, ולומד אותו בדרכים שונות (כולל לקרוא ספרים בנושא - והמדף גדל והולך; כולל לשבת מול סצינות בסרטים ולפרק אותן כדי להבין איך הן מורכבות; ובאופן כללי - לשים לב גם להיבט הזה תוכ"ד עבודה)
^קודם לכל, מאחר שהוא התמסר באותה תקופה לקריירה החדשה שלו בתחום המוזיקה. לורי אמנם הבהיר בראיונות שונים שהמשחק היה ונותר עבורו עשייה מאתגרת ומרתקת (והביע תקווה שהוא לעולם לא ייאלץ לבחור בין שתי הקריירות), אבל סיפר שלכל הפחות בנוגע לתפקידים במדיום הטלוויזיוני הוא הרגיש צורך לקחת פסק זמן אחרי "האוס", ולא "לקפוץ מייד לנישואים חדשים" (הדימוי - שלו, למשל בראיון רדיופוני משנת 2013), וזאת מתוך כבוד לדמות ולעבודה הרבה שהושקעה ביצירתה (שהוא גאה בכך שהיה לו הכבוד להיות חלק ממנה). לורי התייחס לכך גם בקטע מראיון שנתן ביוני 2014 לאתר Hollywood Outbreak. סרטון הווידאו Hugh Laurie On Life After 'House' Part 2 מוצג בערוץ היוטיוב הרשמי של Hollywood Outbreak
^הסרט עוסק בסיפור של התאהבות בלתי אפשרית לכאורה, בין גבר בגיל העמידה לבין בת השכנים (והחברים) שגילה כמחצית שנותיו, סיפור אשר מפר את שיגרת חייהן של שתי משפחות שחיות בשכנות ומקיימות קשרי חברות ארוכי שנים, בלב ליבה של אמריקה הבורגנית (והפוריטנית). בעוד שהביקורות התקשו לגבש את עמדתן באשר לסרט, ולבחירה של לורי להשתתף בו, הרי שלורי עצמו הוכיח גם בהקשר זה שהוא איש מקצוע מעמיק, משכיל ובעל עמדה סדורה ביחס לעבודתו: כשלורי התראיין בווניטי-פייר ביחס לסרט הזה, הוא אמור בפשטות שלתפישתו הנושא המרכזי של הסרט הוא החתירה אל ואחרי האושר, ושבעיניו החתירה הזאת היא כמעט חובה מוסרית בחיים החד-פעמיים שהוקצו לנו (ושהוא אהב את העובדה שהסרט מציג את הנושא הזה בהומור ובחמלה); כאשר במסגרת שאלות ותשובות של הקאסט ב-TIFF תהתה אחת השואלות בעניין המוסריות של הסיפור, הפתיע לורי בתגובה מעוררת מחשבה, אמר שבעיניו הסרט הוא דווקא דוגמה המאשרת ומבטאת את העיקרון התועלתני של המוסר (שהוא עשיית האושר הרב ביותר לרבים ביותר - כך המשיך והסביר), ואף נימק בקצרה את עמדתו
^עבור לורי הייתה זו פעם ראשונה לשחק בתפקיד דרמטי את דמות הנבל, שתוארה במגזין הרולינג סטון כ- "the perfect gentleman villain" - ר' כתבת הביקורת מיום 11.4.2016 'The Night Manager': A Cloak-and-Dagger Masterpiece, אוחזרה ביום 31.5.2018. לורי עצמו הפליא לנתח את הדמות של רופר ואת האתגרים שבגילומה בראיון שנתן ביום 13.4.2016 בתוכנית הראיונות של צ'רלי רוז, ראיון שבמסגרתו סיפר גם על המשמעות המיוחדת שהייתה לפרויקט הזה עבורו כחובב ספרי לה-קארה בכלל, וכמי שניסה להשיג את הזכויות להפקת הספר הזה מייד עם יציאתו לאור בשנות התשעים, בפרט
^על משחקו בתפקיד אורח בסדרה VEEP ובתפקיד דמות המשנה במיני-סדרה The Night Manager קיבל לורי, שוב, שתי מועמדויות אישיות לקבלת פרס אמי
^לורי כתב וביצע חומרים מוזיקליים מקוריים במסגרת שיתוף הפעולה של פריי ולורי, אך מטבע הדברים דובר בחומרים קומיים, לעיתים סאטיריים ולעיתים אף פארודיים - ר' אחת הדוגמאות המפורסמות מאותה תקופה Hugh Laurie's Protest Song - A Bit of Fry and Laurie, בסרטון ווידאו מאחד מערוצי היוטיוב הרשמיים של ה-BBC; שימוש מסוים ביכולות האלה נעשה גם במסגרת הקריירה הקולנועית של לורי (במיוחד בעבודה שלו עם חברים מתקופה האוניברסיטה - בסרטים כמו "החברים של פיטר" ו"מייבי בייבי"), והדבר בא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר במסגרת הסדרה "האוס" (כשבשלב מסוים היה זה לורי עצמו שהציע לשלב היבט כזה בעיצוב הדמות של גרגורי האוס. הרעיון היה להציג את האופן שבו יכלו לעבוד במקביל שני חלקי המוח של הדמות המבריקה הזאת, וגם לאפשר לה, באמצעות המוזיקה, מוצא רגשי שבדר"כ לא יכול היה לבוא לידי ביטוי מילולי. כל זאת, בין היתר, כמחווה לדמות של שרלוק הולמס ששימשה מקור השראה מסוים ליוצרי הסדרה, ושנבנתה עם מאפיינים דומים - כך סיפר לורי במסגרת ראיון מיום 6.8.2013 לתוכנית CBS This Morning)
^התפנית המקצועית הזו החלה להתגלגל כשלורי קיבל בשנת 2010 מחברת תקליטים רצינית הצעה להקליט אלבום, ועל אף שהנטייה הראשונית שלו הייתה לדחות את ההצעה הזו (כי הוא לא הרגיש בשל לכך...), הוא החליט במחשבה נוספת לקבלה, כי הבין שזו הזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה, ולא רצה להצטער יום אחד על שהחמיץ את האפשרות לממשה (כפי שסיפר למשל ב קטע קצרצר מראיון שהתקיים באוקטובר 2011 והועלה בסרטון ווידאו לאחד מערוצי היוטיוב הרשמיים של רשת FOX). ההצעה הזו הובילה להוצאת האלבום הראשון של לורי Let Them Talk - אלבום שתוך שנתיים כבר היה ידוע שנמכר בלמעלה ממיליון עותקים
^כפי שהעיד על עצמו בראיונות ובדברי ההקדמה לאלבומו הראשון: כשלורי היה ילד קטן, הוא קיבל מספר חודשים שיעורי פסנתר ממורה מקצועית (תהליך שגם חמישים שנה אחרי, תואר על ידיו כתהליך שנועד לגרום לילדים לשנוא מוזיקה... המורה הנוקשה התעניינה בעיקרה ביציבה של הילד מול הפסנתר, וחוברת הלימוד הכילה בעיקר קטעי מוזיקה משמימים מבחינתו. "ש-נאתי את זה"). חוברת הלימוד הכילה שיר אחד - Swanee River(אנ') שהילד לורי דווקא המתין בקוצר רוח ללמוד לנגן, אך כשהגיע היום המיוחל, קראה המורה לפסנתר את תיאור היצירה המוזיקלית המדוברת ("מוזיקת נשמה של שחורים, בחלקה עם סינקופה" - כמו שלורי מטעים, כשהוא מספר זאת), והודיעה: "אני חושבת שנוותר על זה". וזה היה הקש ששבר את גב הגמל (כמו שלורי שב וסיפר לימים בעשרות קונצרטים, רגע לפני שהיה עובר לביצוע טעון של אותו שיר עצמו - ר' למשל הקטע המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהופעה בלוס אנג'לס מיום 24.5.2012, ממש בתחילת מסע ההופעות המשמעותי הראשון של לורי). הילד לורי פתח בשביתת רעב שארכה שלושה ימים, שלאחריה הסתיימו לימודי המוזיקה הפורמליים שלו, והוא אף נטש את הנגינה על הפסנתר לשנים רבות (ובהמשך עבר לנגן על גיטרה, כמו בני נוער מתבגרים אחרים)
^לורי חזר לפסנתר רק כשהיה בן-עשרה, אז כבר היה שקוע עמוק בהתעניינות במוזיקת בלוז ונשמה אמריקאית, ולימד את עצמו לנגן על הפסנתר תוכ"ד האזנה וניתוח תקליטים של רבי אמנים מהתחום. אחד הראשונים שבהם היה הפסנתרן Otis Spann(אנ'), כפי שסיפר לורי באחד הראיונות:
"I was listening to Muddy Waters and was just blown away by Muddy’s guitar playing, but I was also intrigued by this piano player… he was very far in the background, but I kept thinking, ‘who is that guy? And how is he doing what he’s doing?’ The more I listened to it, the closer I got to the piano playing as opposed to the guitar playing"
^"את כל מה שאני יודע על הפסנתר, למדתי מד"ר ג'ון, והוא גם ללא ספק השפיע עמוקות על סגנון הנגינה ואולי אפילו השירה שלי". על כל הנושאים האלה דיבר לורי בהרחבה בראיונות שונים - ר' למשל את סרטון הווידאו המתעד את הראיון שנתן לורי ביום 23.4.2011 במסגרת תוכנית האירוח הצרפתית On n'est pas couché(אנ') (ראיון שהתקיים בצרפתית ואנגלית במשולב), המוצג במסגרת ערוץ היוטיוב הרשמי של התוכנית
^לימים, כשצלל לורי אל הקריירה המוזיקלית המקצועית המאוחרת שלו, נוצר בינו לבין ד"ר ג'ון קשר מיוחד: ד"ר ג'ון התארח באחד מהקטעים של אלבומו הראשון (וביצע את השיר After You've Gone, כשהוא מלווה בנגינת הפסנתר של לורי); כמה משיריו של ד"ר ג'ון בוצעו על ידי לורי וההרכב שלו במסגרת מסעי ההופעות שלהם - אחרי שלורי, כמו ג'נטלמן אנגלי אמיתי, ביקש וקיבל לכך את הסכמת ד"ר ג'ון (והוא אף הקליט בשלב מסוים יותר משיר אחד כזה. הבולט שביניהם - Wild Honey, נכלל באלבומו השני. לאחד הביצועים הראשונים של השיר הזה בהופעות של לורי וההרכב שלו, ר' למשל הקטע המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהופעה בווינה מיום 22.7.2012); ולורי אף הוזמן לבמה כדי לבצע שיר עם ד"ר ג'ון במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון(אנ'), ערב בלתי נשכח אחד, לדעתשניהצדדים כנראה, בחודש מרץ 2015
^כשנשאל על היחס שלו לפסנתר, תיאר לורי את הפסנתר כחבר טוב ובן לוויה קבוע בחייו, ואת האינטראקציה ביניהם כצורה של שיחה. השיחה הזו, כפי שמעידים הן לורי והן האנשים שסביבו, מתנהלת על בסיס יומיומי, גם אחרי יום עבודה של חמש-עשרה שעות (מבלי לגרוע מכך שקולגות מקריירת המשחק שלו מספרים שאחד הבונוסים בעבודה לצידו הם צלילי הפסנתר שבוקעים מחדרו בהפוגות שבין הצילומים, ושמאז החל לורי לעבוד לצידם של נגנים מקצועיים, זה כולל גם תרגולי סולמות (מאחר שעכשיו הוא מרגיש, לטענתו, את חסרונה של ההשכלה המוזיקלית הפורמלית). לורי התייחס לכך, בין היתר, בראיון שנתן ביום 2.6.2012 במסגרת תוכנית האירוח הצ'יליאנית Sin maquillaje (ראיון שהתקיים בספרדית ואנגלית במשולב); וגם כאשר התארח בשנת 2013 (בשנית) בתוכנית הרדיו Desert Island Discs. דף התוכנית עם ההקלטה מיום 28.6.2013 באתר ה-BBC
^לורי נוהג להופיע בדר"כ עם גיטרה אקוסטית מסוימת, ככל הנראה פריט שמלווה אותו שנים רבות, אך נצפה מנגן גם על גיטרת דורבו ואחרות
^לרבות גונג, משרוקית, ואף משולש - זאת עוד מימי תזמורת בית הספר היסודי, כפי שסיפר באחד הראיונות שנתן בתקופה בה קריירה מקצועית בתחום המוזיקה נראתה לו אפשרות דמיונית (ראיון בתוכנית HardTalk של ה-BBC משנת 2000). בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו, אף תועד לורי באחת מתוכניות האירוח הבריטיות מנגן על מערכת תופים מלאה
^"A Tremendous Baritone", כפי שהעידה (על עצמה ועליו) הדמות של גרגורי האוס, בפרק הסיום של הסדרה "האוס". מן הסתם, כמחווה והתייחסות של כותבי הסדרה לקריירה המוזיקלית המקצועית שהשיק לורי במקביל לשירת הברבור שלה
^זה מה שאמר על כך למשל המוזיקאי והזמר טום ג'ונס במסגרת שתי הואריאציות של סרט התעודה הראשון שהופק בשנת 2011 על המעבר של לורי לקריירה מוזיקלית מקצועית:
ראשית, על השירה -
"The way he sings, is different, he doesn't sound like anyone, he don't try to copy anybody. He is influenced by the blues but he is not copying, and I didn't hear anybody that he was... doing phrasing like, ...he's got his own thing."
ושנית, על נגינת הפסנתר -
"Piano playing - ...he must have listened to a lot of blues players and a lot of Boogie Woogie players... he plays one song... like Jerry Lee Lewis... he starts it off slow and then he goes into those Boogie thing... and I love Jerry Lee Lewis... I've got every record he ever made... so, to hear Hugh play like that..."
^זה מה שסיפר המוזיקאי והמפיק המוזיקלי ג'ו הנרי, על מה ששמע כששקל את ההצעה לשמש כמפיק מוזיקלי של האלבום הראשון של לורי:
"I did a little bit of homework,” Henry recalls, “and Elvis Costello told me in an e-mail that he had visited a set with Hugh, who had been playing piano during a break. Elvis said: ‘This guy is a musician before he’s anything else. He’s probably a better musician than an actor.’"
^וזה מה שאמר על כך חברו ושותפו הוותיק סטיבן פריי במסגרת סרט התעודה השני שהופק בשנת 2013 על המעבר של לורי לקריירה מוזיקלית מקצועית:
"I am so proud of him, and at the same time I am fully aware of the amount of work he puts in. I have known Hugh for over 30 years and there almost hasn’t been a day when he hasn’t played the piano, he hasn’t practiced, and hasn’t got better and better."
^לדברי לורי, זה היה סוג המוזיקה שדיבר אליו עוד מימי ילדותו, והוא התמיד והעמיק את ההיכרות עם סוג המוזיקה הזה מאז היותו ילד אנגלי צעיר באוקספורד. זאת, אף על פי שהיה זה בזמנו עיסוק בודד מאוד עבורו, מאחר שלא היו בסביבתו מי שחלקו את תחום העניין הזה - כפי שסיפר למשל במסגרת שני הסרטים הדוקומנטריים שנעשו על המעבר שלו לקריירה מוזיקלית מקצועית, ובראיונות נוספים שנתן בקשר לכך. כך למשל אמר במסגרת הסרט הדוקומנטרי השני משנת 2013:
"Growing up not far from the Thames I didn’t know where the blues came from. I just knew I didn’t want to live without it... When I first heard that sort of wailing blue note it was like a door opening to this magical kingdom. I hear it as music of great joy and passion and love, and it’s funny a lot of the time. Of course it has pain and heartbreak in it too. In fact I think all human life is in it...
Growing up in England being a blues fan was a fairly isolating experience, devotees like me tended to be hidden away in our bedrooms listening to the latest US imports and trying to learn every note."
ועל הקשר שנוצר בין האהבה והחיבור שלו לסוג המוזיקה הזה לבין הפסנתר ככלי הבעה שאותו גילה מחדש (וההשפעה שהייתה לשני אלה על שנות ההתבגרות שלו), אמר לורי באותה הזדמנות, כך:
"As a child the piano was a place I got lost in and I would play for hours. I couldn’t believe how wonderful it was and how wonderful it made me feel. I have always just loved this music, listening to it and doing it"
^בשנים בהן החל לפעול כמוזיקאי מקצועי התגלה לורי כבעל ידע נרחב מאוד בנושא (ידע שאותו הוא אף נוהג לחלוק עם הקהל במהלך ההופעות), לרבות בקשר לאמנים, יצירות וביצועים ישנים מאוד ונשכחים - שאת חלקם הוא בוחר לחדש בכוונת מכוון להחיותם ולהכירם לקהל חדש. אפשר היה להבין זאת כבר מדברים שאמרו לורי עצמו וג'ו הנרי, שותפו להפקה המוזיקלית של האלבומים וההופעות, במסגרת סדרת הסרטונים שהופקו סביב הוצאת האלבום הראשון - סרטון ההיכרות Let Them Talk: An Introduction; וכן סדרת הסרטונים הקצרצרים שמתארים את הסיפור שמאחורי הקלטת השירים הבאים Tipitina, St. James Infirmary, Six Cold Feet, Red Hot, After You've Gone; המוצגים כולם במסגרת ערוץ היוטיוב הרשמי של יו לורי
^על הכוונה להחיות ולהכיר את החומרים האלה לקהל חדש, היה לורי מדבר מעת לעת בהופעות במפורש - ר' למשל את הקטע המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהופעה בבוקרשט מיום 12.7.2014, במסגרתו אומר לורי לקהל את הדברים הבאים:
"A lot of the songs we do, these are very old songs... these are a hundred years or more, and it would be so easy for these songs just to disappear - People forget; A generation of musicians, singers - they die, and people - nobody really remebers what they did and why they did it; And suddenly things just vanish... like a rare species of butterfly... suddenly there's no one who knows why these songs ever mattered... To me they are the most beautiful things, the most wonderful examples of... pieces of human culture that bind the whole world together, and I think it's a beautiful thing you have come tonight, and I am very very gratefull to you ..."
על ההשפעה הרגשית העמוקה שיש לתהליך הזה עליו (החל בשלב שבו הוא רואה ושומע את חומרים הישנים האהובים עליו קורמים עור וגידים מחדש בעזרת שותפיו לעשייה המוזיקלית, וכלה בהתבוננות שלו בתגובות של הקהל לחומרים המחודשים האלה), סיפר לורי בקטע מראיון שנתן ביוני 2014 לאתר Hollywood Outbreak. סרטון הווידאו Hugh Laurie's Rockin' The House With His Blues מוצג בערוץ היוטיוב הרשמי של Hollywood Outbreak
^לורי היה שותף מלא לגיבוש הקו המוזיקלי והצליל של האלבומים, וגם לשינוי המהותי שהם עברו בין אלבום לאלבום (שינוי שהשתקף גם במסעי ההופעות שהתקיימו בתקופות השונות). בתקופה של האלבום הראשון ראה לורי את עצמו חב בחובת הוכחה כמוזיקאי, ואף על פי שהוא זכה להיות מלווה בצוות מוזיקאים משובח ועתיר ניסיון, הוא לא התחבא מאחוריהם אלא שם את עצמו במכוון בקדמת הבמה (וההופעות בשנים 2011–2012 נבנו בהתאם). בתקופה של האלבום השני החליט לורי על צליל נשי, רומנטי ו"משוחח" יותר (כהגדרתו), בחר חומרים בהתאם, הוסיף נוכחות נשית משמעותית להרכב, והעביר את עצמו להיות חלק מאנסבל (במסגרת ההופעות בשנים 2013–2014 קיבלו חברי ההרכב שלו מקום הולך וגדל לביטוי אישי של היכולות שלהם, ואף על פי שלורי היה ונשאר הציר המרכזי שסביב יכולותיו ותפישתו נבנו ההופעות האלה, ההופעות קיבלו אופי של שותפות מוזיקלית מלאה על הבמה). לורי התראיין והציג את התפישות והכוונות האלה, בין היתר בסמוך ליציאת האלבום השני. להלן שלוש דוגמאות לראיונות קצרים כאלה - ראיון מיום 21.8.2013 באתר billboard; ראיון מיום 12.8.2013 בערוץ היוטיוב הרשמי של The Hollywood Reporter; וראיון מיום 28.8.2013 בערוץ היוטיוב הרשמי של Radio.com
^ההופעה הראשונה לחלוטין (הפתוחה לקהל הרחב) של יו לורי כמוזיקאי מקצועי התקיימה במועדון קטן, צר במה ודחוס בהמבורג ביום 27.4.2011. השנייה התקיימה כבר למחרת היום בברלין, והשלישית הייתה כשבוע לאחר מכן ב -Cheltenham Jazz Festival, וסוכמה על ידי הביקורת, כבר בשלב המוקדם הזה, כ-
"very unexpected tour de force". ר' כתבת הביקורת בגארדיאן מיום 3.5.2011 (אוחזרה ביום 27.7.2018)
^ובסה"כ כ-160 קונצרטים במהלך השנים 2011 - 2014, כפי שמעיד המידע על מועדי ההופעות שהתפרסם בעבר באתר הרשמי של יו לורי, כפי שהוא משתקף בארכיון האינטרנט. (אוחזר ביום 13 במאי 2018). כ-10 הופעות בלבד מתוכן התקיימו בשנת 2011, וכל יתר 150 ההופעות לערך (כולל כמה הופעות שאפילו לא מופיעות על אותו לו"ז רשמי, וכנראה נוספו תוכ"ד תנועה), התקיימו בתקופה שהחל במאי 2012 (מייד לאחר שלורי סיים כנראה את מחויבויתיו לסדרה "האוס") וכלה ביולי 2014. דובר איפוא בתקופת הופעות אינטנסיבית ביותר (שחלקה לפחות התבצע בדרך הישנה והטובה, כשלורי וחברי ההרכב שלו נודדים במשך חודשים, ממקום למקום, באמצעות אוטובוס הופעות)
^ההרכב של TCBB השתנה באופן חלקי ובהדרגה לאורך הזמן (עם קשר מסוים לקו המוזיקלי שלורי היה מעוניין להציג בתקופות השונות), אך חלק מהם ליווה את לורי עוד משלב ההקלטות המוקדמות של האלבום הראשון. ההרכב הזה נראה בתקופות השונות כך:
David Piltch (upright bass) (2010-2014);
Vincent Henry (horns of various kinds, harmonica, backing vocals) (2011-2014);
Jean McClain (lead and backing vocals) (2010-2014);
Herman Matthews (drums, percussions, backing vocals) (2013-2014);
Mark Goldenberg (guitars of various kinds, kyboards, accordion, backing vocals) (2013-2014);
Gaby Moreno (lead and backing vocals, guitars of various kinds) (2013-2014);
Elizabeth Lea (trombone, backing vocals) (2013-2014);
Jay Bellerose (drums, percussions) (2011-2012);
Kevin Breit (guitars of various kinds, bango, backing vocals) (2011-2013);
Patrick Warren (keyboards, accordion) (2011-2013);]
Michael Blair (drums, percussions) (2010-2011);
ו-
Hugh Laurie (piano, lead and backing vocals, guitar, whistle, triangle and other percussions)
לורי היה נוהג להציג בהופעות את הרכב הנגנים הזה כ"להקה הטובה ביותר בעולם" (וכשדיבר על כך בראיונות, הסביר שהוא גם לא ממש מתבדח), וגם להסביר לקהל באופן מטאפורי שהם בעצם הרולס-רויס(אנ') המוזיקלי שצריך להקשיב לו (ובהומור והצטנעות אופייניים היה מוסיף מייד (ומדגים) שהוא - הוא רק הקישוט הרולס-רויסי הכסוף הידוע כ- spirit of Ecstasy (אנ')...)
^תקופה ההופעות האינטנסיבית הזו (והאופן שבו היא התנהלה), שיכללה והשביחה את הלכידות הפנימית של ההרכב, ואת הסגנון המוזיקלי הברור שגיבש לעצמו. זה אחד הדברים שאמר על כך לורי עצמו:
"When we made the first record, I'd met these guys at noon, and by 12:25 we were recording... There's a sort of politeness. People don't dare crack the same kinds of jokes. They don't dress the same. And they don't feel safe to try things in front of each other. When you've been living on a tour bus bumping into each (other) for a couple of months, it changes things"
"They've been touring the world together, these people, and... they've developed a voice, as a collective, which is unique, but, the most siginificant difference is that Hugh is just approaching music in a deeper level. I mean, he's always been a great musician, since I've known him, but he's actually put himself out on the wire, in a way that he had never before, and the two years that past since we've made his first record..., he's had to occupy a center stage and be fully invested... in performance, in a way that I don't think he's ever challenged himself to be before."
מתוך סרטון הווידאו Hugh Laurie - The Making of 'Didn't It Rain', המוצג בערוץ הווימאו הרשמי של הבמאי. הדברים נאמרו בתקופה שאחרי הקלטת האלבום השני, והתהליך המתואר רק הלך והתעצם במהלך סיבובי ההופעות שקיימו לורי וההרכב בשנים 2013–2014. הרפרטואר של ההופעות הללו כלל חומרים בהיקף גדול בהרבה מזה שבא לידי ביטוי בשני האלבומים של לורי (היקף שיכול היה לפרנס בקלות שני אלבומים נוספים). חלק מהחומרים אף בוצע ולוטש במשך תקופה ארוכה בהופעות הללו, עוד לפני שהוקלט והופץ במסגרת שני האלבומים של לורי, על מהדורותיהם השונות - ר' למשל הביצוע ל- Careless Love המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהופעה בפריז מיום 11.5.2011
^שעשה את עיבוד כלי הנשיפה לאלבום הראשון של לורי, והשתתף עם ההרכב שלו בהקלטתו של האלבום ובמופע ההשקה שלו שהתקיים בניו-אורלינס בשנת 2011
^שהצטרף בהופעת אורח לאחת ההופעות של לורי וההרכב שלו בלונדון משנת 2013
^שהשתתף באחד משירי האלבום הראשון של לורי ובמופע ההשקה שלו שהתקיים בניו-אורלינס בשנת 2011, ואף הצטרף בהופעת אורח לאחת ההופעות של לורי וההרכב שלו בלוס אנג'לס משנת 2011
^שהשתתפה בשניים משירי האלבום הראשון של לורי ובמופע ההשקה שלו שהתקיים בניו-אורלינס בשנת 2011
^סרט שהוצג בשם: Hugh Laurie: Down by the River, ושודר במאי 2011. הסרט הזה כולל, בין היתר, חומרים דוקומנטריים מתקופה העבודה על האלבום הראשון, ומהופעה ברובע הצרפתי של ניו-אורלינס, שהייתה בעצם ההופעה הטרום-ראשונה של לורי כמוזיקאי מקצועי. הופעה זו תועדה והוצגה קצת יותר בהרחבה במסגרת סרטון בשם: Hugh Laurie - Let Them Talk: A Celebration of New Orleans Blues שצורף בהמשך למהדורה המיוחדת של האלבום הראשון
^היחס המיוחד של לורי למורשת המוזיקלית של פרופ' לונגהייר בא לידי ביטוי גם בראיונות הרבים שנתן בנושא מאז השקת אלבומו הראשון, וגם במסעי ההופעות שקיים עם ההרכב שלו (לפני ואחרי מופע המחווה המיוחד על הקווין-מרי). בראיון שנתן לורי בשנת 2011 לתוכנית La Viola של הטלוויזיה הארגנטינאית, הוא נשאל, בין היתר, איזה משירי האלבום הראשון הוא המועדף עליו, ואחרי שהסביר כמה כולם יקרים לליבו (וסיפר שהם תוצר של תהליך מיון ארוך ומעמיק שביצעו לורי וג'ו הנרי, תהליך במסגרתו החליפו ודיסקסו ביניהם מאות שירים המייצגים את הטעם האישי של כל אחד מהם), הוא הצביע על השיר Tipitina של פרופ' לונגהייר. לורי הסביר שהשיר הזה, שהיה זה מכבר לסנטנדרד בלוז ניו-אורלינסי, כבש את ליבו מהרגע ששמע אותו לראשונה כבחור צעיר, בגלל השילוב המיוחד של מקצב ותחושה לטינו-קאריבית אל תוך מבנה התיבות המסורתי של הבלוז (שילוב שיש הסבורים שפרופ' לונגהייר הוא שהמציא אותו), וגם בגלל צורת הנגינה ("זה היה אחד הדברים המסעירים ביותר ששמעתי מעולם מנוגן על פסנתר... הוא (פרופ' לונגהייר), ניגן שם על הפנסתר כאילו היה מערכת תופים...", אמר לורי. והוסיף שבעשרות השנים שחלפו מאז, האזין לשיר הזה כנראה בכל יום ויום...). Tipitina היה רכיב קבוע ברשימת השירים שנוגנה על ידי לורי וההרכב שלו בהופעות של השנים 2011 – 2012 (ואף שולב מעת לעת, כולל באופן ספונטני, גם בהופעות של השנים אחרי). ר' למשל הביצוע המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהופעה במוסקבה מיום 25.6.2012; בהופעות של השנים 2013 – 2014 נהג לורי לבצע במסגרת ההדרנים שיר אחר של פרופ' לונגהייר שהיה יקר לליבו במיוחד - Go to the Mardi Gras, אותו הציעו בשעתו לורי ופריי - ביוזמת לורי, כשיר הנושא לסדרת תוכניות המערכונים שלהם A Bit of Fry & Laurie (והוא אף שימש כשיר הנושא של פרק הפיילוט שהופק לסדרה. הרעיון הזה לא יצא אל הפועל - ככל הנראה מחמת עלותן הגבוהה של הזכויות, אך שיר הנושא שהולחן עבור הסדרה, נכתב ללא ספק בהשראת הרעיון המקורי). ר' למשל הביצוע המונצח ב ווידאו חובבים שצולם בהדרני ההופעה בוורשה מיום 6.6.2013
^לורי היה לאחרונה (2018) אורח כבוד בוועידה השנתית של הארגון American Atheists(אנ'), שהתקיימה באוקלהומה. אף על פי שהשיחה עימו לא הפיקה מהמרואיין יוצא הדופן את המירב, הוא סיפר שם, בין היתר, שהזדמן לו בעבר יותר מפעם אחת לדחות תפקידים שהיה כרוך בהם רכיב דתי או ספיריטואלי מהותי. לדבריו, לפעמים זה נבע מכך שהוא לא הרגיש מצויד במה שנדרש כדי לעשות זאת, מפני שהוא לא יכול להבין את התהליך שהביא את הדמות לאותה סיטואציה. ולפעמים זה נבע מכך שיש סיפורים כאלה שהוא לא בטוח שיש להם מסר בריא, והוא לא רצה לתרום לקידומם. כדוגמה נתן לורי דיון שהיה לו פעם עם במאי בקשר עם דמותו של ארתור קונאן דויל - שלדבריו, עד כמה שהדבר יהיה מוזר, בהתחשב בכך שקונאן דויל יצר את הדמות הרציונלית באופן הבלתי מתפשר ביותר בעולם (שרלוק הולמס) - הוא עצמו היה ספיריטואליסט מושבע ומאמין בתופעות על טבעיות, והאמין בסיפור של הפיות מקוטינגלי. לורי חשב שהוא לא יוכל "להתגורר" בדמות כזאת, מאחר שהוא לא היה מבין את הנוף שיכול להצמיח כזה מערך של מחשבות (וגם הסביר מדוע לדעתו זה מצב שונה לחלוטין מאשר לגלם למשל דמות של רוצח). ר' סרטון ווידאו מיום 31.3.2018, Hugh Laurie - Keynote Conversation with David Silverman המוצג במסגרת ערוץ היוטיוב הרשמי של American Atheists
^על ההתנסות האישית של לורי עם כאב פיזי; על האופן הטכני והנפשי שבאמצעותו הוא למד להפיק את המבטא האמריקאי שלו; על השימוש שהוא עושה בקולו במסגרת עבודת המשחק; על העבודה שהושקעה על ידיו באודישן לתפקיד של "האוס"; על הקשר שקיים מבחינתו בין הדמויות הרחוקות בתכלית של הנסיך ג'ורג' וגרגורי האוס; על החוויה הפיזית (והנפשית) של רכיבה על אופנוע; ועוד
.svg){kind=logo}
