כמו רבים מכתבי Cahiers du cinéma החל גודאר לבצע גיחות אל עולם היצירה הקולנועית. סרטו הראשון (1954) היה סרט תיעודי בשם "Opération béton". ב-1958 צילם את "Charlotte et son Jules" (יצא לאקרנים ב-1960 ואת "Une histoire d'eau" (יצא ב-1961). הראשון היה מחווה לז'אן קוקטו, משורר, סופר וקולנוען צרפתי, והשני מחווה למק סנט, קומיקאי קנדי.
גודאר המשיך בכתיבתו הבקורתית, והפך לאחד מהתומכים החשובים של "הגל החדש".
סרטו הגדול הראשון היה "À bout de souffle" ("עד כלות הנשימה", 1960) בכיבובם של ז'אן-פול בלמונדו וג'ין סיברג. הסרט זכה לביקורות אוהדות ולהצלחה מסחרית בצרפת וברחבי העולם, והפך לסרט-מפתח של סגנון הגל החדש – השפעה של קולנוע אמריקאי, עריכה גסה, והנאה אמיתית מעצם העשייה הקולנועית. הצלחתו הבאה הייתה "Vivre sa vie" ("לחיות את חייה", 1962). בשנה שלאחר מכן יצר את הכישלון המופלא "Les Carabiniers" ("הקרביניארים"), מחווה לבמאי הצרפתי ז'אן ויגו.
ב-1961 נישא לשחקנית הדניתאנה קארינה, וב-1964 הקים עמה את חברת ההפקה "Anouchka Films". ב-1964 ביים את הסרט Bande à part בכיכוב אנה קארינה שעוסק בחברות של 3 צרפתים (אודיל, ארתור ופרנץ) שמחליטים לבצע שוד; הסצנות הזכורות ביותר מסרט זה הן סצנת הריקוד בבית הקפה וסצנת הריצה במוזיאון הלובר. ב-1965 ביים את "Pierrot le fou" ("פיירו המשוגע") ואת סרט המדע הבדיוני "Alphaville" (אלפאוויל), המתבסס על גיבורו הספרותי של פיטר צ'ייני. בסוף אותה שנה התגרש מקרינה. ב-1967 התחתן עם השחקנית אן ויאז'מסקי, לה הוא היה נשוי עד שנת 1979, וביים את הסרט "סוף השבוע", בו היא שיחקה.
פוליטיקה ויחס ליהודים
הפוליטיקה מעולם לא הייתה רחוקה מפני השטח בסרטיו של גודאר. הוא הגדיר עצמו "פלסטיני בנשמתו", ויצר בשנת 1978 סרט תיעודי בשם "כאן ושם", (Ici et ailleurs), שבו הוא מנגיד חיים של משפחה צרפתית מול משפחה פלסטינית. במהלך הסרט מהבהבות מספר פעמים בו-זמנית תמונותיהם של גולדה מאיר ושל אדולף היטלר, לשם השוואה ביניהם כשני רודנים.[3]
אחד מסרטיו הראשונים, "Le Petit Soldat" ("החייל הקטן") עסק במלחמת העצמאות של אלג'יריה, ובלט בכך שניסה להציג את מורכבות המחלוקת, במקום להציג השקפה אידאולוגית זו או אחרת. הקריירה המוקדמת של גודאר מאופיינת בשיבוץ של סרטים מעין אלה עם סרטים רומנטיים "קלילים" יותר, כגון "Une Femme est une Femmme" ("אישה היא אישה"). בהמשך שנות השישים החל לשלב בין שתי הסוגות – הרומנטי והפוליטי – והפיק סרטים כמו "Alphaville" ו-"פייר המשוגע", יצירות-מופת של הזרה. לקראת סוף העשור התקרב עוד יותר לאמירה פוליטית גלויה בסרטיו, למשל ב-"Masculin, féminin" ("גברי, נשי", 1966) וב-"Made in U.S.A." ("תוצרת ארצות הברית", 1966). ב-1967 ביים את "La Chinoise" ("הסינית") ונישא לכוכבת אן ויאזמסקי במהלך הצילומים.
במהלך סוף שנות השישים החל גודאר להתעניין באידאולוגיה מאואיסטית. יחדיו עם ז'אן פייר גורן הקים את קבוצת הקולנוענים האידיאליסטית-סוציאליסטית "Dziga-Vertov", שנקראה על שם הבמאי הרוסידג'יגה ורטוב. הקולקטיב יצר כ-10 סרטים שעסקו במאבקו של העולם השלישי לשחרור מהאימפריאליזם המערבי. בתקופה זו טייל רבות בעולם וצילם מספר סרטים, חלקם סרטים קצרים שתיארו את תפיסותיו הפוליטיות, ומהם נותרו רבים בלתי-גמורים או שלא זכו לצאת לאקרנים. סרטו האנטי-צרכני "Week End" ("סוף השבוע") יצא בשנת 1967. סרטיו הפכו לפוליטיים ונסיוניים מאוד, והוא המשיך ליצור סרטים מעין אלה עד 1980.
גודאר חזר ליצירת סרטים מסורתיים יותר עם "Sauve qui peut" ("כל אחד לעצמו", 1980), הראשון בסדרת סרטים שגרתיים יחסית עם טונים אוטוביוגרפיים. למרות זאת, עורר מחלוקת נוספת בסרטו "Marie, Je vous salue" ("שלום למריה", 1985), שהוחרם על ידי הכנסייה הקתולית בטענה שהוא סרט כפירה, ובסרט "המלך ליר" (1987), אמירה ייחודית על שייקספיר ועל שפה שזכתה לקיתונות של גנאי.
סרטיו המאוחרים יותר בולטים ביופיים הוויזואלי ובתחושת הרקוויאם המופיעה ברבים מהם – סרטים כגון "הגל החדש" (1990) ואחרים.
.jpg)
