|
וושינגטון אירווינג
וושינגטון אירווינג (באנגלית: Washington Irving; 3 באפריל 1783 – 28 בנובמבר 1859) היה סופר, הוגה דעות, ביוגרף והיסטוריון אמריקאי בתחילת המאה ה-19. הוא היה ידוע במיוחד בזכות סיפוריו הקצרים "האגדה על סליפי הולו" (The Legend of Sleepy Hollow) ו"ריפ ואן וינקל" (Rip Van Winkle), שניהם הופיעו ב"ספר האיורים של הג'נטלמן ג'פרי קריון" (The Sketch Book of Geoffrey Crayon, Gent). חיבוריו ההיסטוריים כוללים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון, אוליבר גולדסמית', מוחמד וכמה חיבורים על היבטים בהיסטוריה של המאה ה-15 בספרד כולל כריסטופר קולומבוס, המורים, ואלהמברה. אירווינג שירת אף כשגריר ארצות הברית בספרד בין השנים 1842–1846. פרסומיו הראשונים היו בשנת 1802, אז פרסם סדרת מכתבים תאוריים לעיתון מורנינג כרוניקל, תחת שם העט ג'ונתן אולדסטייל. לאחר שעקר לאנגליה בשנת 1815, לצורך ניהול העסק המשפחתי, הוא זכה להכרה בין-לאומית בשנת 1819, עם פרסום ספרו "ספר האיורים של הג'נטלמן ג'פרי קריון". הוא המשיך לכתוב ספרים לאורך חייו, כולל ביוגרפיה בת חמישה כרכים של ג'ורג' וושינגטון שהושלמה רק שמונה חודשים בטרם מותו, וכמעט תמיד זכה להצלחה. הוא נפטר בגיל 76 בכפר טריטאון במדינת ניו יורק. לצד ג'יימס פנימור קופר, אירווינג היה אחד הסופרים האמריקאים הראשונים שזכו להכרה באירופה, והוא עודד וליווה סופרים אמריקאים אחרים, ביניהם, נתניאל הות'ורן, הרמן מלוויל, הנרי וודסוורת' לונגפלו ואדגר אלן פו. מספר סופרים אירופים העריצו את עבודתו של וושינגטון ובהם וולטר סקוט, לורד ביירון, תומאס קמפבל, פרנסיס ג'פרי וצ'ארלס דיקנס. כסופר אמריקאי ראשון שחיבר רב-מכר בין-לאומי, אירווינג קידם את הכתיבה הספרותית כעיסוק לגיטימי ותמך בחקיקה נוקשה יותר להגנת סופרים אמריקאים מהפרות זכויות יוצרים. תולדות חייוילדותו ונערותוהוריו של אירווינג, ויליאם אירווינג האב ושרה, היגרו לארצות הברית מסקוטלנד. הם נישאו בשנת 1761 בשעה שאביו של אירווינג שירת כקצין זוטר בצי הבריטי. לזוג נולדו אחד עשר ילדים, רק שמונה מתוכם שרדו עד גיל בגירות. וושינגטון היה הצעיר מבין ילדיהם ששרדו. משפחת אירווינג התיישבה במנהטן ושם נולד וושינגטון ב-3 באפריל 1783, אותו שבוע שבו שמעו תושבי העיר על הפסקת האש עם הבריטים אשר הביאה לסיומה של מלחמת העצמאות האמריקאית. אימו של וושינגטון אירווינג קראה לו על שם גיבור המלחמה, ג'ורג' וושינגטון. בשנת 1789, בגיל שש, זכה אירווינג לפגוש את הגיבור שעל שמו נקרא, בעת שוושינגטון התגורר בניו יורק לאחר בחירתו לנשיא ארצות הברית[1]. הנשיא בירך את הילד הצעיר, מעמד שהונצח בציור אשר תלוי עד היום בביתו של אירווינג. כמה מאחיו הבוגרים של אירווינג היו לסוחרים בעיר ניו יורק ועודדו את שאיפותיו הספרותיות של אחיהם הצעיר, בכך שסייעו לו לעיתים קרובות בכסף בשעה שניסה לזכות בהכרה כיוצר ספרותי. אירווינג לא היה תלמיד חרוץ, הוא העדיף לקרוא ספורי הרפתקאות ודרמות, ובגיל 14 החל להיעדר באופן קבוע מן הכיתה כדי ללכת לתיאטרון. בשנת 1789, עם פרוץ מגפת קדחת צהובה במנהטן, שלחה אותו משפחתו במעלה נהר הדסון, לכפר טריטאון במדינת ניו יורק כדי שישהה בחברת חברו ג'יימס פאולדינג. בעת שהותו בטריטאון הכיר אירווינג את הכפר השכן סליפי הולו, על מנהגי תושביו ממוצא הולנדי וסיפורי השדים המקומיים. כנער, אירווינג טייל מספר פעמים נוספות במעלה נהר ההדסון, כולל ביקור ממושך בעיר ג'ונסטאון, אז חצה את הרי קטסקיל, מקום התרחשות סיפורו "ריפ ואן וינקל". מאוחר יותר כתב: "מכל נופי ההדסון, להרי קטסקיל הייתה את ההשפעה המכשפת ביותר על דמיוני כנער."[2] בשנת 1802, בהיותו בן 19, החל אירווינג כותב מכתבים לעיתון "ניו יורק מורנינג כרוניקל", בהן הביע דעות על חיי החברה בעיר ועל המתרחש בתיאטראות כשהוא חותם בשם העט ג'ונתן אולדסטייל (בעברית "סגנון ישן"). בשם שבחר גילה את נטיות ליבו למפלגה הפדרליסטית. היה זה הראשון מבין שורה של שמות עט בהם השתמש לאורך חייו. המכתבים שפרסם הביאו לאירווינג תשומת לב בעיר. בשנת 1804, בגלל חששות לבריאותו, שלחוהו אחיו לסיור בן כשנתיים באירופה. בעת ביקורו ביבשת פסח אירווינג על רבות מן הערים האירופיות שנחשבו באותה עת כיעדי חובה לתייר המשכיל, זאת לאכזבת אחיו ויליאם. ויליאם כתב לו כי אף שהוא שמח על התאוששות בריאותו, אין הוא אוהב את האופן שבו אירווינג דוהר דרך איטליה כשהוא מותיר את פירנצה לשמאלו ואת ונציה לימינו. תחת לבקר בערי התרבות, אירווינג חידד את יכולותיו החברתיות ואת כישורי השיחה שלו, דבר שהפך אותו במהלך השנים לאחד מן המוזמנים המרכזיים לאירועים חברתיים. אירווינג כתב: "אני שואף לקחת את הדברים כפי שהם מתרחשים ברוח טובה, וכאשר אינני משיג מוצא ארוחת ערב שערבה לטעמי, אני שואף לטעם המתאים לארוחת הערב." בעת שביקר ברומא, בשנת 1805, קשר אירווינג קשרי חברות עם הצייר האמריקאי וושינגטון אלסטון, וכמעט ששוכנע על ידי אלסטון להיות צייר. כתביו הבולטים הראשוניםבשנת 1806 אירווינג שב לעיר ניו יורק כדי ללמוד משפטים אצל השופט ג'וסיה אוגדן הופמן. הוא הודה כי לא היה תלמיד טוב ובקושי עמד בבחינות לשכת עורכי הדין בשנת 1806. אירווינג החל להתראות באותה תקופה עם חבורה של גברים צעירים ומשכילים, אותם כינה "הבחורים מקילקני". בשיתוף פעולה עם אחיו ויליאם וחברו ג'יימס פאולדינג, אירווינג יסד בינואר 1807 את הירחון הספרותי סלמגונדי. בכותבו תחת שמות עט שונים, אירווינג שם ללעג את תרבות ניו יורק ואת הפוליטיקה בעיר, בדומה לאופן הכתיבה שאפיין את המד מגזין שנים רבות אחר כך. סלמגונדי זכה להצלחה צנועה ושמעו של אירווינג יצא אף מחוץ לגבולות העיר ניו יורק. בגיליון ה-17 של הירחון, אשר יצא ב-11 בנובמבר 1807, אירווינג כינה את העיר ניו יורק בכינוי "גוטהאם", שם אנגלו-סקסי שפירושו "עיר העז". בשלהי 1809, בעודו מתאבל על מות ארוסתו בת ה-17, מטילדה הופמן, אירווינג השלים את חיבור סיפרו הגדול הראשון "היסטוריה של ניו יורק החל מתחילת העולם ועד לסוף השושלת ההולנדית, מאת דידריך ניקרבוקר". היה זה חיבור סאטירי על ההיסטוריה המקומית מלאת חשיבות עצמית ועל הפוליטיקה של זמנו. בטרם פרסם את הספר החל אירווינג במתיחה הדומה לשיטות שיווק ויראלי של ימינו. הוא פרסם סדרת מודעות בעיתונות המקומית על אדם נעדר בשם דידריך ניקרבוקר, היסטוריון הולנדי שמנמן אשר נעלם מחדרו במלון בניו יורק. כחלק מן המתיחה, הוא פרסם אף הודעה – לכאורה בשם בעל המלון – ולפיה הוא מודיע כי אם ניקרבוקר לא יופיע למלון וישלם את חשבונו, יפרסם בעל המלון כתב-יד שהותיר ניקרבוקר בחדרו. הקוראים שלא חשדו בדבר, עקבו בעניין אחר הסיפור על ניקרבוקר וכתב-היד שהותיר, ואפילו אנשי ממשל מקומיים שקלו להציע פרס כספי למי שיאתר את ההיסטוריון הנעדר. ב-6 בדצמבר 1806, כאשר חש שקיים די עניין ציבורי בפרשה, אירווינג פרסם את הספר "היסטוריה של ניו יורק" וזכה להצלחה מסחרית מיידית. הוא סיפר: "הציבור התלהב וזכיתי למעמד של ידוען, כיוון שחיבורים מקוריים היו בבחינת מחזה נדיר ויוצא דופן באמריקה." בימינו, שם המשפחה של דמות ההיסטוריון הדמיוני ניקרבוקר, הפכה לכינוי נפוץ לכלל תושבי מנהטן. לאחר הצלחת הספר "היסטוריה של ניו יורק" אירווינג חיפש עבודה ולבסוף קיבל משרת עורך לירחון "מגזין אנלקטיק", שם פרסם ביוגרפיות על גיבורי הצי ג'יימס לורנס ואוליבר פרי. הוא היה אף בין עורכי הירחונים הראשונים שפרסמו את שירו של פרנסיס סקוט קי "ההגנה על מצודת מקהנרי", שזכה מאוחר יותר לתהילת נצח כהמנון ארצות הברית, "הדגל זרוע הכוכבים". בדומה לסוחרים רבים ותושבי ניו יורק, אירווינג התנגד בתחילה למלחמת 1812 אולם ההתקפה הבריטית על וושינגטון די. סי. בשנת 1814 שכנעה אותו להתגייס למלחמה. הוא שירת במטהו של מושל ניו יורק ומפקד המיליציה של מדינת ניו יורק, דניאל תומפסון. להוציא משימת סיור באזור הימות הגדולות, אירווינג לא היה בשדה הקרב. המלחמה גרמה נזקים כלכליים כבדים לסוחרים אמריקאים רבים, כולל משפחתו של אירווינג, ובאמצע שנת 1815 הוא עזב לאנגליה בתקווה להציל את חברת הסחר של משפחתו. הוא נשאר באירופה במשך 17 שנים. חייו באירופהספר האיוריםאת השנתיים הראשונות לשהותו באנגליה הקדיש אירווינג בניסיון להציל את העסק המשפחתי, אולם לבסוף נאלץ להכריז על פשיטת רגל. אירווינג המשיך בכתיבתו בשנים 1817–1818 מבלי שיוכל למצוא עבודה. בקיץ 1817 הוא ביקר בביתו של הסופר וולטר סקוט, ביקור שסימן את תחילתה של ידידות אישית ומקצועית בין שניהם. אירווינג המשיך לכתוב באופן פורה, את סיפורו "ריפ ון וינקל" כתב בלילה אחד בעודו שוהה בבית אחותו ובעלה בברמינגהאם, מקום שהעניק השראה אף לסיפורים אחרים שכתב. באוקטובר 1818 מצא לו אחיו ויליאם משרה כפקיד ראשי לצי ארצות הברית, ועודדו לשוב לאמריקה. אירווינג סירב להצעה והעדיף להישאר באנגליה כדי להמשיך ולהתפתח כסופר. באביב 1819 אירווינג שלח אסופת חיבורים לאחיו אבנעזר בניו יורק ובקשו שיפרסמם בכותרת "ספר האיורים של ג'פרי קריון, ג'נטלמן". הכרך הראשון שהכיל את הסיפור "ריפ ואן וינקל" הפך להצלחה ענקית, ושאר הכרכים הצליחו באותה מידה. היצירה כולה פורסמה בניו יורק בשנים 1819–1820 בשבעה כרכים ובשני כרכים בלונדון. בדומה לסופרים מצליחים אחרים באותה תקופה, אירווינג נאלץ להאבק במפירי זכויות יוצרים. באנגליה התפרסמו חלק מן הסיפורים הקצרים שכתב בירחונים, מבלי שנתן את רשותו, מעשה שלא היה מנוגד לחוק אותה עת כיוון שלא היו בנמצא חוק בין-לאומי להגנת זכויות יוצרים. כדי למנוע העתקות בלתי מורשות נוספות בבריטניה, אירווינג שילם למוציא לאור אנגלי, ג'ון מילר, כדי שיפרסם את ארבעת הכרכים הראשונים שהתפרסמו בניו יורק, ככרך בודד בלונדון. לבקשת אירווינג, הפנה אותו וולטר סקוט למוציא לאור שלו לצורך הוצאת הכרכים הנותרים במהדורה אנגלית, ואלה התפרסמו בלונדון בהוצאת ג'ון מורי. מאותה עת הקפיד אירווינג להוציא לאור את ספריו באותה עת באנגליה ובארצות הברית, כדי להגן על זכויות היוצרים, וג'ון מורי המשיך להיות המוציא לאור המועדף עליו בלונדון. שמו של אירווינג התפרסם מאוד, ובמהלך השנתיים הבאות הוא היה פעיל מאוד בחיי החברה בפריז ובאנגליה, שם תואר לעיתים קרובות כיוצא דופן בעולם הספרות, סופר אמריקאי עולה שהעז לכתוב ספרות אנגלית טובה. ברייסברידג' הול וסיפורי טיילבשאיפה להיבנות מן ההצלחה המסחרית של ספר האיורים אירווינג בילה את רוב שנת 1821 בסיורים באירופה בחיפוש אחר חומר חדש לכתיבה, תוך שהוא קורא סיפורי עם הולנדים וגרמנים רבים. לאחר סבל ממחסום כתיבה וחש בדיכאון לאחר מות אחיו ויליאם, כתיבתו התקדמה באיטיות ולבסוף השלים כתב-יד שאותו הביא למוציא לאור ג'ון מורי בחודש מרץ 1822. הספר, "ברייסברידג' הול, או ההומוריסט, אוסף סיפורים", התפרסם בחודש יוני 1822. מבנה הספר היה דומה לזה של ספר האיורים, שבו אירווינג בדמותו של קריון, שימש כמספר ליותר מחמישים סיפורים קצרים ומסות שהקשר ביניהם רופף למדי. בעוד שחלק מן המבקרים חשבו ש"ברייסברידג'" היה חיקוי נחות לספר האיורים, קהל הקוראים ומבקרים אחרים קיבלו את הספר באהדה. הספר קיבע את מעמדו של אירווינג בקהל קוראיו האירופי. כיוון שעדיין סבל ממחסום כתיבה, אירווינג נסע לגרמניה בחורף 1822 והתגורר בעיר דרזדן. הוא הקסים את משפחת המלוכה ואף חבר לגב' אמיליה פוסטר, אמריקאית שחיה בעיר עם חמשת ילדיה. אירווינג נמשך במיוחד לבתה בת ה-18 של פוסטר, וביקש את ידה למרות דחיותיה. היא דחתה סופית את הצעת הנישואין שלו באביב 1823. הוא שב להתגורר בפריז והחל משתף פעולה עם המחזאי ג'ון הרווארד פיין בתרגום מחזות צרפתיים לשפה האנגלית, אולם נחל הצלחה מעטה. הוא אף למד מפיין כי הסופרת מרי שלי מפגינה בו עניין רומנטי, אף שלא טווה עימה קשרים. באוגוסט 1824 אירווינג פרסם אוסף מסות בשם "סיפורי טייל" – הכולל סיפור קצר בשם "השטן וטום ווקר" – תחת שם העט ג'פרי קריון. לאחותו סיפר כי לדעתו נכללו בספר כמה מן היצירות הטובות ביותר שלו. אף שהספר זכה למכירות מכובדות, המבקרים קטלו את הספר. אירווינג נפגע מדעות המבקרים ושב לפריז שם התגורר במשך השנה לאחר פרסום הספר, שהוא חושש לעתידו הכלכלי ורושם לעצמו רעיונות לחיבורים שמעולם לא מימש. ספרים ספרדייםבעודו בפריז אירווינג קיבל ב-30 בינואר 1826, מכתב מאלכסנדר היל אברט, שהיה השגריר החדש של ארצות הברית בספרד, וזה עודד את אירווינג להגיע למדריד, כשהוא מציין כי מספר ספרים העוסקים בכיבושי ספרד ביבשת אמריקה התפרסמו לאחרונה. אירווינג הגיע למדריד מלא התלהבות והחל נובר בארכיונים ספרדיים אחר חומר מעניין לכתיבה. משקיבל גישה חופשית לספרייה הענקית של היסטוריה ספרדית בבית הקונסול האמריקאי, אירווינג החל לכתוב מספר ספרים באותה עת. הספר הראשון שראה אור, פרי עבודה זו, בינואר 1828, היה "חייו ומסעותיו של כריסטופר קולומבוס". הספר זכה להצלחה בארצות הברית ובאירופה ובטרם הסתיימה המאה ה-19 התפרסם ב-175 מהדורות. היה זה הספר הראשון שאירווינג פרסם בשמו האמיתי ולא בשם עט. שנה אחר פרסם את הספר "תולדות כיבוש גרנדה" ובשנת 1831 את "מסעותיו ותגליותיו של חבריו של קולומבוס". כתבי אירווינג על קולומבוס הם עירוב של היסטוריה ודמיון, כתיבה שהיום מכנים בשם היסטוריה רומנטית, או סיפורת היסטורית. הסיפורים מבוססים על מחקר נרחב שביצע אירווינג בארכיונים ספרדיים, אולם הוא אף הוסיף להם מרכיבים דמיוניים שנועדו לחזק את הסיפור. הראשון שבחיבורים אלה עוקב אחר המקור למיתוס ולפיו אירופאים מימי הביניים האמינו כי כדור הארץ שטוח (זאת בניגוד לעובדה שרוב מלומדי ימי הביניים האמינו כי צורת כדור הארץ כדורית). בשנת 1829 אירווינג עקר לארמון אלהמברה בגרנדה כשהוא נחוש בדעתו לשהות במקום עד שיתחיל לכתוב דבר מה הקשור למקום. אולם, בטרם החל בכתיבה משמעותית קיבל הודעה ולפיה מונה כמזכיר למשלחת הדיפלומטית של ארצות הברית בלונדון. מתוך חשש שמא יאכזב את בני משפחתו וידידיו, אם יסרב להצעה, הוא עזב את ספרד ושב ללונדון ביולי 1829. מזכיר למשלחת האמריקאית בלונדוןלאחר שהגיע ללונדון הצטרף אירווינג לשגריר האמריקאי לואיס מקליין. מקליין מיד העביר את עבודת המזכירות היומית לפקיד אחר וגייס את אירווינג להיות מזכירו האישי. השניים עבדו יחדיו בשנה הראשונה במשא ומתן לכריתת הסכם סחר בין ארצות הברית לאיי הודו המערבית הבריטיים, הסכם שנחתם לבסוף באוגוסט 1830. באותה שנה הוענקה לאירווינג מדליה מטעם החברה המלכותית לספרות, ובשנת 1831 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מטעם אוניברסיטת אוקספורד. לאחר שהשגריר מקליין נקרא לשוב לארצות הברית בשנת 1831 כדי לשמש כשר האוצר, אירווינג נותר במשלחת האמריקאית בלונדון בתפקיד Chargé d'affaires עד להגיעו של השגריר החדש מרטין ואן ביורן, שהיה מינוי של הנשיא אנדרו ג'קסון. מיד עם בוא השגריר החדש התפטר אירווינג ממשרתו, שב להתרכז בכתיבה, והשלים את הספר "סודות אלהמברה", אשר פורסם בארצות הברית ובאנגליה באותה עת בשנת 1832. על בסיסי סיפורים אלו ולדיסלב טרנובסקי כתב אופרה. אירווינג עדיין שהה בלונדון כאשר הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את מינויו של ואן ביורן לשגריר החדש בלונדון. בדברי נחמתו לואן ביורן אירווינג ניבא כי עמדתו הפלגנית של הסנאט עשויה להניב תגובת-נגד. "לא אופתע" הוא אמר, "אם ההצבעה הזו של הסנאט איננה מקדמת אותו במידה רבה לכס הנשיא." שובו לארצות הברית אירווינג שב לניו יורק, לאחר 17 שנה באירופה, ב-21 במאי 1832. בחודש ספטמבר הוא ליווה את הממונה האמריקאי על יחסים עם האינדיאנים במשלחת סקר בטריטוריה האינדיאנית בתחומי מערב ארצות הברית. לאחר סיום המשלחת אירווינג נסע לוושינגטון די. סי. ולבולטימור, שם הכיר את המדינאי והסופר ג'ון פנדלטון קנדי. לאחר שלא הצליח בעסקיו, אירווינג שב לכתיבת ספרים כדי למצוא מקור הכנסה נוסף. הוא כתב את הספר "טיול בערבות" המבוסס על ניסיונו במשלחת לטריטוריה האינדיאנית. הספר זכה להצלחה בקהל הקוראים. בשנת 1834 פנה אליו איל הון בתחום תעשיית הפרוות, ג'ון ג'ייקוב אסטור, ושכנע אותו לכתוב ספר על ההיסטוריה של מושבת סחר בפרוות אותה הקים בצפון-מערב ארצות הברית, הידועה היום כעיר אסטוריה, במדינת אורגון. אירווינג סיים במהירות את הספר שנקרא "אסטוריה" ופורסם בפברואר 1836. בעת שהותו במושבה של אסטור אירווינג הכיר את המגלה בנג'מין בונוויל, אשר הקסים את אירווינג במפותיו וסיפוריו על הטריטוריות שמעבר להרי הרוקי. כאשר השניים נפגשו שוב חודשים מספר אחר כך, בוושינגטון די. סי., בונוויל הסכים למכור את מפותיו ורשימות שכתב לאירווינג בסכום של 1,000 דולר. אירווינג השתמש בחומרים אלה כדי לכתוב את הספר "הרפתקאות קפטיין בונוויל" בשנת 1837. שלושת הספרים הללו, אשר עסקו בחיי "המערב הפרוע" בארצות הברית, נכתבו בחלקם כתגובה לטענות שהושמעו נגדו ולפיהן במהלך שנותיו הרבות באירופה הפך יותר אירופי מאשר אמריקאי. ספרים אלה התקבלו באהדה בקהל הקוראים ובמיוחד הספר "טיול בערבות", אף שמבקרים בריטים טענו כי אירווינג "מייצר ספרים". בשנת 1835 קנה אירווינג בית כפרי מוזנח, על גדת נהר, בכפר טריטאון במדינת ניו יורק. בשנת 1841 אירווינג קרא לבית בשם "סאניסייד" (Sunnyside), והוא שיפץ אותו לאיטו במהלך עשרים שנים. בשנת 1839, משהאמירו הוצאות אחזקת הבית, הוא הסכים להתחיל לכתוב בקביעות לירחון "ניקרבוקר" ופרסם בו מאמרים וסיפורים קצרים תחת שמות העט "ניקרבוקר" ו"קריון". סופרים צעירים ושאפתניים פנו לאירווינג בקביעות בבקשה לעצה או לעזרה בקידום עבודותיהם. בהם הסופר אדגר אלן פו. אירווינג אף היה דובר בולט למען קידום הספרות האמריקאית ותמך בהחמרת חוקי זכויות יוצרים כדי להגן על סופרים מפני העתקות ספריהם, כפי שסבל אף הוא. בינואר 1840 כתב מאמר בירחון ניקרבוקר בו תמך בגלוי בחוק זכות יוצרים שהיה מונח בקונגרס האמריקאי. למרות תמיכתו, החקיקה לא זכתה לרוב בהצבעה. אירווינג החל להתכתב באותה עת אף עם הסופר האנגלי צ'ארלס דיקנס, ואירח את דיקנס ואשתו בביתו בסאניסייד בעת שהלה ביקר בארצות הברית בשנת 1842. שגריר בספרדבשנת 1842, לאחר שזכה לתמיכת מזכיר המדינה דניאל ובסטר, מינה הנשיא ג'ון טיילר את אירווינג לשגריר ארצות הברית בספרד. אירווינג הופתע וחש בכבוד גדול במינוי, הוא כתב "אתקשה עד מאוד להיפרד לתקופה מה מביתי הקט בסאניסייד, אבל אני אשוב אליו כשבידי אמצעים טובים יותר להמשיך ולהחזיקו בנוחות." אירווינג קיווה שמשרת השגריר תאפשר לו לפנות זמן רב לכתיבה, אולם ספרד סבלה מאי-יציבות שלטונית בעת שהותו בה, עם כוחות פוליטיים שונים נאבקים לשליטה בעת שעל כס המלכות ישבה איזבלה השנייה, מלכת ספרד בת ה-12. אירווינג שמר על קשרים טובים עם גנרלים ופוליטיקאים שונים, בעוד השליטה במדינה עוברת מיד ליד. החיכוך המתמיד במדינאים והמאבקים בשלטון התישו את אירווינג, אשר סבל מגעגועים לביתו ומהתפתחות של מחלת עור. בנוסף למעקב אחר מאבקי הכוחות המקומיים, על אירווינג אף הוטל לנהל משא ומתן על הסכמי סחר של ארצות הברית עם קובה וכן לעקוב אחר הדיונים בפרלמנט הספרדי על הסחר בעבדים. הוא אף נקרא על ידי שגריר ארצות הברית בלונדון כדי לסייע ביישוב חילוקי הדעות האנגלו-אמריקאים בנושא הגבול של מדינת אורגן, שהיה חלק מהתחייבויות הנשיא החדש ג'יימס פולק. שנותיו האחרונות ומותו אירווינג שב לארצות הברית בשנת 1846, התיישב באופן קבוע בסאניסייד, והחל כותב "מהדורה מתוקנת של המחבר" לאסופה של יצירותיו הספרותיות, עבור המוציא לאור ג'ורג' פלמר פטנם. אירווינג חתם עם המוציא לאור על הסכם ולפיו יקבל 12 אחוז מן המכירות של הספר בחנויות, הסכם חסר תקדים באותה תקופה. בשנת 1848, עם מותו של ג'ון ג'ייקוב אסטור, מונה אירווינג למנהל עיזבונו, ועל פי צוואת אסטור, הוא מונה אף ליושב ראש ספריית אסטור, אשר הפכה ברבות השנים לספריית העיר ניו יורק. תוך כדי עריכת מהדורת עבודותיו עבור פטנם, אירווינג המשיך לכתוב בקביעות, ופרסם ביוגרפיות של הסופר והמשורר אוליבר גולדסמית' בשנת 1849 וספר על הנביא מוחמד בשנת 1850. בשנת 1855 הוא הוציא את הספר Wolfert's Roost, אסופת סיפורים שפרסם בירחון ניקרבוקר וירחונים אחרים. הוא החל בפרסום קטעים מתוך ביוגרפיה שכתב על ג'ורג' וושינגטון. בין השנים 1855 ו-1859 פורסמו חמישה כרכים מן הביוגרפיה. אירווינג נסע בקביעות למאונט ורנון ולוושינגטון די. סי. וטווה קשרי ידידות עם הנשיאים מילרד פילמור ופרנקלין פירס. עד לשנות ה-70 לחייו הוא המשיך להופיע באירועים חברתיים ולהתכתב ואהדתו בציבור הייתה גבוהה. בשנת 1859 כתב הסופר אוליבר ונדל הולמס האב כי ביתו של אירווינג, סאניסייד, הפך לאתר עלייה לרגל, ובדומה למאונט ורנון, הוא אחד הבתים האהובים ביותר במדינה. ב-28 בנובמבר 1859, רק שמונה חודשים לאחר שהשלים את הכרך החמישי של הביוגרפיה של וושינגטון, אירווינג מת מהתקף לב בביתו, בגיל 76. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "ובכן, אני חייב לסדר את הכרית שלי ללילה נוסף. מתי זה ייגמר?" ב-1 בדצמבר הוא נקבר בבית הקברות סליפי הולו ועל קברו הועמדה מצבה פשוטה. בשנת 1876 כתב עליו ועל קברו המשורר הנרי וודסוורת' לונגפלו את השיר "גן הכנסייה בטריטאון". מורשתו דמותו כסופראירווינג נחשב בעיני רבים לסופר האמריקאי הראשון, במלוא מובנו של המונח, והראשון שהתפרנס מכתיבה ספרותית בלבד. ידידו המשורר לונגפלו שהספידו בפני החברה ההיסטורית של מסצ'וסטס בחודש דצמבר 1859, הכיר בחשיבותו של אירווינג כמקדמה של הספרות האמריקאית: "הוא חשים בצדק גאווה בכך שהתפרסם כסופר, איננו שוכחים כי, בין הישגיו האחרים הראויים להכרתנו, הוא היה הראשון שהביא למדינתו שם מכובד ומעמד בהיסטוריה של אנשים יודעי ספר." סיפוריו הקצרים של אירווינג הם ממיטב הסיפור הקצר האמריקאי, והוא היה הסופר האמריקאי הראשון שסיפוריו מתחוללים באופן מובהק בארצות הברית, אף כאשר הם גרסאות לסיפורי עם גרמנים או הולנדים. יש המייחסים לו את היותו הראשון שכתב בשפת היום-יום, ללא מחויבות למסרים מוסריים או חינוכיים בסיפוריו, אלא כתב סיפורים כדי לבדר ולא כדי לחנך. אירווינג אף עודד סופרים מתחילים רבים, הוא פגש רבים מהם והציע להם מעצתו. מבקריו, בהם אדגר אלן פו, טוענים כי לצד תרומתו כמחדש ספרותי, כתיבתו לעיתים קרובות הייתה פשטנית, וכי זכה להערכה יותר מכפי המגיע לו. השפעתו על התרבות האמריקאיתאירווינג הוא שהטמיע את הכינוי "גוטהאם" לעיר ניו יורק, כינוי שנעשה ידוע עוד יותר לאחר שהופיע בספרי ובסרטי באטמן, יש המייחסים לו אף את הביטוי "הדולר הכל-יכול" (The almighty dollar). שם המשפחה של דמות ההיסטוריון שהמציא, דידריך ניקרבוקר, הפך לכינוי כללי לתושבי ניו יורק ועדיין ניתן לראותו על חולצותיה של קבוצת הכדורסל המקצועית של העיר, הניו יורק ניקס. בברוקלין קרויה על שמו שדרה, ובמקביל לה שדרת ניקרבוקר. אחת מתרומותיו הבולטות של אירווינג לתרבות האמריקאית היא בדרך שבה אמריקאים רואים וחוגגים את חג המולד. בתיקונים משנת 1812 לספרו "היסטוריה של ניו יורק", אירווינג הוסיף קטע תיאור חלום שבו ניקולאוס הקדוש מרחף בכרכרה מעל צמרות העצים – עלילה שמאוחר יותר הותאמה לסנטה קלאוס. בחמשת סיפורי חג המולד שכתב ב"ספר האיורים" הוא תיאר חגיגה אידיאלית של מנהגי חג המולד בבית אנגלי עתיק, המבוססת על ניסיונו בבית אחותו בברמינגהאם. הספר תרם להחייאת מנהגי חג המולד בארצות הברית. אף צ'ארלס דיקנס ייחס לאירווינג השפעה על האופן שבו תיאר את חג המולד בסיפוריו, כולל סיפורו הידוע "מזמור לחג המולד". הנצחתוביתו של אירווינג, סאניסייד, עדיין עומד במקומו בכפר טריטאון במדינת ניו יורק. הבית הוכרז כאתר היסטורי על ידי האגודה לשימור אתרים היסטוריים בעמק ההאדסון ופתוח לקהל הרחב. סמוך לכניסה לכפר, בתחומי הכפר השכן אירווינגטון, קיימת אנדרטה לזכרו. הכפר עצמו נקרא על שם אירווינג. שמו של אירווינג הוזכר פעמים רבות בספרו של ג'וזף הלר, מלכוד 22, בקטע החוזר על עצמו שבו שמו של אירווינג נחתם על ידי אחרים על מסמכים, דבר הגורר חקירה צבאית באשר לזהותו של אירווינג וושינגטון. בארצות הברית נקראו בתי ספר רבים על שמו ועל שם מקומות בסיפוריו הדמיוניים. ספריוראו אור בעברית
באנגלית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
