|
התיקון לשוויון זכויות התיקון לשוויון זכויות (באנגלית: The Equal Rights Amendment (ERA)) הוא הצעה לתיקון לחוקת ארצות הברית שנועדה להבטיח את שוויון הזכויות עבור כל האזרחים, ללא קשר למין ומגדר; התיקון מבקש לסיים את ההבדלים הקבועים בחוק בין גברים לנשים בתחומי הגירושין, רכוש, תעסוקה ותחומים נוספים.[1] הצעת התיקון נוסחה במקור על ידי אליס פול וקריסטל איסטמן, הוצגה, לראשונה לקונגרס ב-1923, ועוררה דיון על משמעות שוויון בין נשים לגברים. בשנות העשרים של המאה העשרים, נשים ממעמד הביניים תמכו בתיקון, בעוד נציגות ודוברים של מעמד הפועלים התנגדו לתיקון בטענה כי צריך לתת הגנה מיוחדת בתנאים ובשעות עבודה לנשים עובדות. בשנות השישים, בתקופת הגל השני של הפמיניזם, התעורר מחדש העניין בתיקון וחברת בית הנבחרים ממישגן מרתה גריפית'ס הובילה, ב-1971 את הניסיון להעביר אותו. ERA קיבל את תמיכת שני בתי הקונגרס וב-1972, הוגש לאשרור בתי המחוקקים של מדינות לאישור. תאריך היעד לאשרור התיקון היה 22 במרץ 1979. עד 1977, התיקון אושרר על ידי 35 מדינות מתוך 38 הנדרשות על פי חוק. עם תמיכה רחבה של שתי המפלגות (הדמוקרטית והרפובליקנית) ושל הנשיאים פורד וקרטר,[2] היה נראה שהתיקון בדרך לאישור. אולם, פיליס שלאפלי, פעילה שמרנית אנטי פמיניסטית גייסה קואליציה שמרנית רחבה של ארגונים ופעילים[3][4] בטענה שה-ERA יפגע בעקרות בית ויוביל לגיוס חובה של נשים לצבא.[5] ארבע מדינות ביטלו אשרור התיקון לפני תאריך היעד ב-1979. עם זאת, מאחר שלא היה תקדים בחוקת ארצות הברית לביטול תוקף של אשרור תיקון חוקה, הסוגיה הפכה לשאלה משפטית. ב-1978, הקונגרס האריך את אשרור המועד עד ל-30 ביוני 1982, אך מדינות נוספות לא אשררו את התיקון עד מועד זה. לאחר הכישלון אשרור התיקון לשוויון זכויות, מספר ארגונים ניסו להביא לדיון מחודש את התיקון.[6] ב-2013 הפעילות תפסה תאוצה כשהמהלך שהיה מתואם עם חברי סנאט ובית חברים, על מנת להביא לדחייה של תאריך האחרון לאשרור התיקון. מחלקת המחקר של הקונגרס הוציאה דוח בנושא[7] והצהירה שמעשית ניתן לדחות את אשרור התיקון. דבר שנתן תקווה לנסות שוב להעביר את התיקון. ב-2014, הסנאט של מדינת וירג'יניה והסנאט של מדינת אילינוי הצביעו מחדש לאשרר את ERA, עם זאת, בקונגרס של שתי המדינות התנגדו לאשרור. במקביל הלובי למען התיקון לשוויון זכויות פעל לאשרור מחדש של התיקון בעוד 10 מדינות.[8][9][10] בעקבות מצעד הנשים בוושינגטון ב-21 בינואר 2017, התיקון קבל תשומת לב ציבורית מחודשת. וב-22 במרץ 2017, נבדה הייתה המדינה הראשונה מזה 40 שנה שאשררה את התיקון לשוויון זכויות[11] ובאילינוי חזרו לדון בנושא.[12] נוסח התיקוןסעיף 1: שוויון הזכויות לפי החוק לא יישלל או יפגע על ידי ארצות הברית או על ידי כל אחת מהמדינות על בסיס מין. סעיף 2: לקונגרס תהיה הסמכות לאכוף, על בסיס חקיקה מתאימה, את האכיפה של התיקון. סעיף 3: התיקון ייכנס לתוקף תוך שנתיים מתאריך האשרור.[13] Section 1. Equality of rights under the law shall not be denied or abridged by the United States or by any State on account of sex. Section 2. The Congress shall have the power to enforce, by appropriate legislation, the provisions of this article. Section 3. This amendment shall take effect two years after the date of ratification רקע ביום השנה ה-75 לוועידת סנקה פולס (1 ביולי 1923), אליס פול, פמיניסטית ופעילה למען זכויות נשים, הכריזה שהיא מתכוננת לקדם תיקון לחוקה שיוביל לשוויון זכויות בין גברים לנשים.[14] לדעתה, התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית לא מבטיח שלגברים ונשים יהיה יחס שווה. פול כתבה טיוטה לכבודה של לוקרישה מוט, פעילה מרכזית לביטול העבדות ולמען זכויות נשים שהייתה אחת מהמארגנות של ועידת סנקה פולס.[15] הנוסח המקורי של התיקון: ”לגברים ולנשים יהיו זכויות שוות בכל רחבי ארצות הברית ובכל מקום בתחום שיפוטה. לקונגרס יהיה את הסמכות לאכוף סעיף זה בחקיקה מתאימה”.[16] ב-1943, אליס פול תיקנה את הנוסח מ-1923 והנוסח המתוקן הוא זה שאושרר על ידי הקונגרס ב-1972.[17] ניסוח זה היה מבוסס על התיקונים ה-15 וה-19 לחוקה. בשנות הארבעים המתנגדים לתיקון הציעו ניסוח אלטרנטיבי: לא יהיה בידול על בסיס מיני אלא אם כן הוא מוצדק באופן סביר על ידי הבדלים במבנה הפיזי, הבדלים ביולוגיים או תפקוד חברתי. ניסוח זה נדחה הן על התומכים ב-ERA והן על ידי המתנגדים לו.[18] חילוקי דעות בתנועה הפמיניסטיתמאז שנות העשרים, ההצעה לתיקון החוקה יצרה לחילוקי דעות בין פמיניסטיות על המשמעות של שוויון לנשים. אליס פול שעמדה בראש מפלגת הנשים הלאומית הייתה תומכת נלהבת בהצעה. היא טענה כי נשים צריכות להיות שוות לגברים בכל המובנים, גם אם משמעות הדבר היא להקריב הטבות מסוימות שניתנות לנשים באמצעות חקיקת מגן, כגון מספר שעות העבודה ביום, עבודה בלילה או הרמת משאות כבדים.[19] מתנגדות לתיקון, למשל מ-Women's Joint Congressional Committee, טענו כי תנאי העבודה ייחודים לנשים מגנים עליהן ואובדן הגנה לא יהיה שווה את הרווח שלכאורה יהיה בשוויון. החלוקה בין מתנגדות לתומכות בקידום התיקון היה על בסיס מעמדי. עיקר התומכות בתיקון לחוקה היו ממעמד הביניים והמתנגדות היו ממעמד הפועלים ותנועת העובדים.[20] ב-1923 מרי אנדרסון הובילה את הקמפיין נגד התיקון כנציגת הנשים ממעמד הפועלים וה-United States Women's Bureau (גוף של משרד העבודה האמריקאי לקידום מחקר בנושא נשים עובדות). היא טענה כי חקיקת מגן בנושאים כמו שכר מינימום, תקנות בטיחות, הגבלת שעות עבודה (יומיות ושבועיות), הפסקות הצהריים וחופשת הלידה, יביאו תועלת רבה לרוב הנשים שנאלצות לעבוד מתוך צורך כלכלי, ולא מתוך הגשמה אישית.[21] הדיון על התיקון בחוקה חידד את ההבדלים בין פועלות לנשות מקצוע. אליס המילטון, רופאה ומובילת המחקר בתחום בטיחות וגיהות בתעסוקה, טענה שהתיקון לחוקה יפגע בהישגים המעטים שהושגו למען נשים עובדות וישאיר אותן ללא כל הגנה בהווה ואפשרות לשפר את התנאים שלהן בעתיד.[22] מפלגת הנשים הלאומית הצליחה להביא בוויסקונסין לחקיקת חוק שוויון זכויות וב-1921.[23][24] בדצמבר 1923 הסנאטורים צ'ארלס קרטיס, מי שעתיד סגן הנשיא ודניאל ריד אנתוני הבן, רפובליקנים מקנזס, קידמו ERA ברמה הלאומית. הם הציגו החלטה משותפת לסנאט ב-10 בדצמבר 1923, ולבית הנבחרים ב-13 בדצמבר 1923.[25] בין השנים 1923 ו-1970, בכל פעם שנערך דיון התיקון לנושא שוויון זכויות, הוא נתקע בוועדות ולא הגיע להצבעה בסאנט או בבית הנבחרים; מלבד בשנת 1946, כאשר ההצעה נפלה בסנאט בהצבעה של 38 ל-35 ולא קיבלה הרוב הנדרש של שני שלישים. ניסיונות לשינוי נוסח התיקוןבין 1950 ל-1953, הועבר בקונגרס נוסח מרוכך של ה-ERA שביקש מצד אחד קדם את התיקון לשוויון ובמקביל להשאיר את ההגנות הקיימות לנשים בחוק. שינוי זה לא היה מקובל על חלק מתומכי השינוי.[26][27][28] ב-1958, הנשיא דווייט אייזנהאואר ביקש במושב משותף של שני בתי הקונגרס להעביר את התיקון לשוויון זכויות. אייזנהאואר היה הנשיא הראשון שהביע תמיכה גלויה בתיקון. עם זאת, מפלגת הנשים הלאומית התנגדה לנוסח התיקון, כפי שהוצע, בגלל התוספות שלמעשה הוציאו מהתיקון את משמעותו המקורית. המצע של המפלגה הרפובליקני כלל סעיף התומך בתיקון החוקה מאז 1940, והוא חודש בכל מערכת בחירות עד 1980.[29] פדרציית העבודה האמריקאית וארגוני עובדים אחרים התנגדו בחריפות לתיקון משום שחששו כי התיקון יבטל את החקיקה המגנה על נשים. אלינור רוזוולט וכלכלני הניו דיל גם התנגדו לתיקון משום שחששו שההשלכות שלו עשויות לפגוע בשליטה הגברית בארגוני העובדים שהיו מרכיב מרכזי בניו דיל. כן, הם טענו שאף על פי שה ERA מקדם נשים מהמעמד הבינוני, הוא יפגע נשים ממעמד הפועלים. הדמוקרטים מצפון ארצות הברית שהתנגדו לתיקון היו אנשי איגודי העובדים. התיקון לשוויון זכויות נתמך על ידי דמוקרטים מדרום ארצות הברית ועל ידי מרבית הרפובליקנים.[29] בוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-1944, הדמוקרטים כללו את תיקון החוקה לשוויון זכויות במצע שלהם אבל לא הייתה הסכמה בנושא עד שתיקון עבר בקונגרס בשנת 1972.[29] בסיס התמיכה ב-ERA עד סוף שנות השישים היה של נשים רפובליקניות מהמעמד הבינוני. שנות השישיםבוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-1960 עלתה לדיון הצעה לאימוץ התיקון לשוויון זכויות אולם היא נדחתה על ידי אופוזיציה חזקה שכללה את האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח וארגוני המורים, האחיות וקבוצות עובדים נוספות וכן על ידי אגף הנשים של הכנסייה המתודיסטית, והמועצות הלאומיות של הנשים היהודיות, הקתוליות והאפרו-אמריקאיות.[30] התומכים הדמוקרטים בתיקון דרשו מהמועמד לנשיאות ג'ון פ. קנדי להכריז על תמיכה בתיקון אף על פי שלא היה להם רוב בוועידה. ב-21 באוקטובר 1960 כתב קנדי ליושבת ראש מפלגת הנשים הלאומית מכתב בו הביע תמיכה בתיקון.[31] עם בחירתו הוא מינה את אסתר פיטרסון לאישה בכירה ביותר בממשל. פיטרסון התנגדה בפומבי לתיקון לשוויון זכויות משום שהאמינה כי הוא יחליש את חוקי המגן.[32] בסופו של דבר, קשריו של קנדי עם איגודי העובדים הובילו לכך, שהלכה למעשה, הממשל לא תמך ב-ERA.[33] כמחווה לתומכות בשינוי החוקה, מינה קנדי את הוועדה הנשיאותית למעמד האישה (Presidential Commission on the Status of Women) על מנת לחקור את אפליה על בסיס מגדרי בארצות הברית. בראש הוועדה עמדה אלינור רוזוולט שהתנגדה לתיקון לחוקה אך לא יצאה בפומבי נגדו ובשנות השישים המוקדמות. רוזוולט הודיעה כי בשל מעמדם החזק של ארגוני העובדים, היא מאמינה שה-ERA כבר אינו מהווה איום לנשים כמו בעבר ועל כן היא לא מתנגדת לקדם את התיקון בחוקה. עם זאת, בדיווח של הוועדה הנשיאותית למעמד האישה (שהתפרסם לאחר מותה) נכתב כי התיקון אינו נדרש.[34] הוועדה קידמה את חוק שכר שווה שנחקק ב-1963 וצו נשיאותי לביטול אפליה על בסיס מגדרי בשירות הציבורי. כמו כן, הוועדה הנשיאותית למעמד האישה ייסדה רשת של ועדות מקומיות וכנסים אזוריים שעודדו-שיח בנושא מעמד האישה. פעילות הוועדה העלאתה את המודעות הציבורית לכך שהחוק שכר שווה לא נאכף ונשים עדיין מופלות לרעה במקומות העבודה.[35] באותה התקופה, החל מאמצע שנות השישים הייתה התעוררות פמיניסטית מחודשת הקשורה גם לספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שהפך לרב מכר וב-1966 הוקם ארגון נשים לאומי (NOW) שדגל בעיקרון השוויון ובמסמך עקרונות היסוד שפרסם ב-1968, מופיע התיקון לחוקה. NOW הפך לארגון משמעותי בסוף שנות השישים אחרי מספר הישגים משפטיים החל לפעול בבית הנבחרים לקידום התיקון. ב-21 במאי 1969 חברת הקונגרס, שירלי צ'יזהולם, קראה לקונגרס לאשר את התיקון לחוקה[36] והעלתה את הנושא שוב לדיון ציבורי. כשנה לאחר מכן, צ'יזהולם, נשאה נאום בשם "למען התיקון בחוקה לשוויון זכויות" בו היא דיברה על כך שאפליה על בסיס מיני נפוצה מאוד והסבירה כיצד ה-ERA יטפל בכך.[37] אישור הקונגרס בפברואר 1970, השבית NOW את הדיון בוועדת המשנה של הסנאט של שעסקה בהצעה לתיקון החוקה בנושא שינוי גיל ההצבעה ל-18. פעילות NOW שיבשו את הדיונים ודרשו דיון בנושא התיקון לשוויון זכויות וזכו לפגישה עם חברי הוועדה בה דנו בתיקון. באוגוסט באותה השנה, יותר מ-20,000 נשים אמריקאיות השתתפו בשביתת הנשים למען השוויון (Women's Strike for Equality) בדרישה לשוויון חברתי, כלכלי, ופוליטי מלא.[38][39] ב-10 באוגוסט 1970, מרתה גריפית'ס חברת קונגרס דמוקרטית ממישיגן הביאה לדיון במליאה את ההצעה לתיקון חוקת ארצות הברית, אחרי חמש-עשרה שנה בה ההצעה נעצרה בוועדת המשפט של בית הנבחרים. היא הועברה לסנאט, אשר הצביע בעד התיקון בתוספת סעיף לפיו נשים יהיו פטורות משירות צבאי. גריפית'ס הציגה מחדש את הצעת התיקון לשוויון זכויות. בהצבעה בבית הנבחרים, ב-12 באוקטובר 1971, 354 תמכו בתיקון 24 התנגדו לתיקון ו-51 נמנעו.[40] בהצבעה בסנאט ב-22 במרץ 1972, 84 תמכו, 8 נגדו ו-7 נמנעו.[41] הנשיא ריצ'רד ניקסון תמך בהצעה מיד לאחר ההצבעה בשני הבתים.[29] אשרור התיקון על ידי המדינותב-1972, ההצעה לתיקון חוקת ארצות הברית הועברה למדינות. 38 נדרשו לאשרר את תיקון תוך שבע שנים על מנת שיהפוך לחלק מהחוקה. ב-1972, 22 מדינות אשררו את התיקון ו-8 נוספות הצטרפו ב-1973. בין 1974 ל-1977, רק חמש מדינות אישרו את ה-ERA. התומכים חששו שעד המועד נקבע, 22 במרץ 1979, התיקון לא יעבור.[42] עם זאת, מחוקקים של ארבע מדינות שאישרו את ה-ERA אימצו חקיקה שמתיימרת לבטל את האשרור. התיקון לשוויון זכויות אושר על ידי המדינות הבאות: הוואי, ניו המפשייר, דלוור, איווה, איידהו, קנזס, נברסקה, טקסס, טנסי, אלסקה, רוד איילנד, ניו ג'רזי, קולורדו, מערב וירג'יניה, ניו יורק, ויסקונסין, מישיגן, מרילנד, מסצ'וסטס, קנטקי, פנסילבניה, ויומינג, דרום דקוטה, אורגון, מינסוטה, ניו מקסיקו, ורמונט, קונטיקט, וושינגטון, מיין, מונטנה, אוהיו, צפון דקוטה, אינדיאנה ונבדה.[43] המחוקקים הצביעו על ביטול האישור המוקדם של ה-ERA במדינות הבאות: נברסקה, טנסי, איידהו, קנטקי ודקוטה הדרומית. בשמונה מדינות אחד מבתי המחוקקים לא אישר את התיקון: פלורידה, אילינוי, לואיזיאנה, וירג'יניה, דרום דקוטה, צפון קרולינה, אוקלהומה ומיזורי. במהלך עשרים השנים האחרונות, התיקון לחוקה לא עבר באריזונה, ארקנסו ומיסיסיפי. הארכת מועד האשרור על ידי הקונגרסב-1978 שהמועד לאשרור התיקון לחוקה התקרב ולא היה רוב של מדינות התומכות בתיקון, נציגת ניו יורק בבית הנבחרים, אליזבת הולצמן, הציעה להאריך את תאריך האשרור עד ל-30 ביוני 1982.[44] ההצעה עברה הן בסנאט והן בבית הנבחרים אך נתמכה על ידי פחות משני שלישים מהקולות; מסיבה זו, תומכי התיקון סברו כי הכרחי שההצעה להארכת מועד האשרור תאושר על ידי הנשיא ג'ימי קרטר כאמצעי זהירות. קרטר חתם על ההחלטה המשותפת,[45] אם כי הוא הטיל ספק - מטעמים פרוצדורליים - בתקינות המעשה.[46] הארכת מועד האשרור על ידי הקונגרס לא הביא לכך שמדינות נוספות אשררו את התיקון לחוקה. בתקופה זו, בפלורידה ואילינוי נעשו ניסיונות להעביר את התיקון ללא הצלחה.[47] מעבר לניסיונות לאשרור התיקון בבתי הנבחרים של המדינות, נערך גם דיון בבית המשפט של מחוז איידהו שפסק שהשינויים שאירעו לפני מועד הארכה תקפים והארכת מועד האשרור אינה חוקתית. ארגון נשים לאומי (NOW) ערערו על החלטה זו פעמיים, בבית המשפט באיידהו[48] ובבית המשפט העליון.[49] ב-2013, הסנאטורים בן קרדין ממרילנד מארק קירק מאילינוי, יחד עם חברת הקונגרס ג'קי ספיר מקליפורניה, הציגו הצעות זהות בשני הבתים במטרה להאריך שוב את תאריך היעד לאישור התיקון.[50] התמיכה בתיקוןהתומכות והתומכים בתיקון לשוויון זכויות לנשים היו מכל הקשת הפוליטית האמריקאית. החל משנות הארבעים התמיכה בתיקון הופיע במצע של המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית.[29] חברת הקונגרס הדמוקרטית שירלי צ'יזהולם שימשה כ"גשר" בתנועת הנשים בין נשים צבעוניות ונשים לבנות בעלות הכנסה נמוכה לבין הנשים לבנות מהמעמד הבינוני שהובילו את המאבק לתיקון.[37] ארגון נשים לאומי (NOW) ו-ERAmerica, קואליציה של יותר מ-80 ארגונים שתמכה בתיקון, הובילו את המאמץ לאשרור התיקון.[42] הקואליציה כללה ארגוני נשים (שהיו הגרעין של הקואליציה), ארגוני עובדים, ארגונים מקצועיים ואחרים.[51] גם ארגוני נשים שחורות היו חלק מהקואליציה[52] בין 1972 ל-1982, תומכות ה-ERA ערכו עצרות ומשמרות, החתימו עצומות, הפעילו שדולות במדינות וברמה הלאומית, רתמו ידועניות למאבק ועוד[51] ועוד. ב-9 ביולי 1978 NOW וארגונים נוספים ארגנו צעדה בוושינגטון, בהשתתפות יותר 100,000 תומכים ולמחרת נערכה בפעילות שתדלנות לקידום התיקון.[53][54] בסמוך למועד האחרון לאשרור, ב-6 ביוני 1982, NOW ארגנו תהלוכות בחלק מהמדינות בהן לא עבר ה-ERA, פלורידה, אילינוי, צפון קרוליינה, אוקלהומה.[55] ההתנגדות לתיקון המתנגדות והמתנגדים לתיקון החוקה טענו כי אם הוא יאושר, נשים יחויבו בגיוס חובה לצבא,[56] נשים נשואות יאבדו את הזכאות למזונות ואמהות לא יקבלו משמורת על ילדיהן בהסדרי גירושין. בנוסף טענו המתנגדים, כי יבוטלו השירותים הנפרדים לגברים ונשים ושהתיקון יוביל לנישואים חד-מיניים.[57] פיליס שלאפלי, פעילה שמרנית, אנטי פמיניסטית שהגנה על תפקידי מגדר וערכי המשפחה מסורתיים, הובילה את המאבק נגד התיקון לחוקה בתקופה בו המדינות היו צריכות לאשרר אותו.[58] היא טענה שגברים ונשים שווים בצורה משביעת רצון בזכות חוק שכר שווה (1963) וחוק זכויות האזרח (1964).[59] היא גייסה למאבק הציבורי עקרות בית, פונדמנטליסטים, אוונגליסטים, קתולים, מורמונים ויהודים אורתודוקסים. ניסיונה של שלאפלי בארגון פעילות פוליטית סייע לה לארגן, בזמן קצר, את האופוזיציה תחת הסיסמה: "עצרו את השינוי בחוקה" (Stop ERA).[60][58] בוועידה המפלגה הרפובליקנית ב-1980, התיקון לשוויון זכויות הוצא ממצע המפלגה.[61] שלאפלי החלה את הקמפיין שלה נגד ה-ERA בנובמבר 1972 אחרי שהוא אושרר בסנאט. אז, סקרים הציגו תמיכה בתיקון וההנחה הייתה שהוא יאושרר. 30 מדינות אשררו את התיקון עד 1973. אחרי 1973, מספר המדינות המאשררות הואט לטפטוף. התמיכה במדינות שלא אשררו ירדה מתחת ל-50%.[62] פרופ' ג'יין מנסברידג' טוענת כי ה-ERA היה מאושרר בשנת 1975 או 1976 אלמלא מאמציה המוקדמים והיעילים של שלאפלי לארגן את המתנגדים.[62] עד 6 ביוני 1982, התיקון לחוקה למען שוויון זכויות לא קיבל אשרור ממספיק מדינות ועל כן לא התווסף לחוקה האמריקאית. המאמצים לאשרר אותו נמשכים נכון ל-2017. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
