|
הרשל גרינשפן
הֶרְשֶל פייבל גְרִינְשְׁפַּן (Herschel Feibel Grynszpan; 28 במרץ 1921, הנובר – סביבות סוף 1944) היה פליט יהודי פולני שהתנקש בחיי דיפלומט של גרמניה הנאצית בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לאחר שבני משפחתו גורשו במסגרת 'אקציית פולין' (Polenaktion) לעיירת הגבול הגרמני-פולני זבונשין; התנקשות זו שימשה אמתלה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח". גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פוֹם רָאט (Ernst vom Rath) – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, הכריז רשמית בית משפט במערב גרמניה ב-1960 על מותו בידי הנאצים בסביבות ספטמבר 1944, או כמה חודשים לאחר מכן. בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן שהמעשה בוצע בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך אגב קיום יחסי מין עם פוֹם רָאט, שהיה הומוסקסואל. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן. נעוריוזונדל ורבקה גרינשפן נולדו בעיר ראדומסק שבפולין, והיגרו לגרמניה ב-1911. הם קיבלו אזרחות פולנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושמרו עליה בהיותם בגרמניה. זונדל היה חייט, והתפרנס בצנעה. בנם, הרשל, נולד בעיר הנובר בתקופת רפובליקת ויימאר ולמד בבית ספר עממי בהנובר עד גיל 14. מאוחר יותר סיפר שעזב את בית הספר מכיוון שהופלה לרעה כיהודי. הוא היה נער חכם אך ביישן, והשתתף בקבוצת הספורט "בר-כוכבא" בהנובר. ב-1935 עבר ללמוד בישיבת הרב יעקב הופמן בפרנקפורט למשך 11 חודשים. כשחזר להנובר ניסה לקבל אשרת כניסה לעלייה לארץ ישראל, בסיוע ובמימון הקהילה היהודית במקום, שחששה לגורל הצעירים היהודים תחת הנאצים שעלו אז לשלטון. משרד ההגירה המקומי הודיע לו שהוא צעיר מדי, ושייאלץ להמתין שנה לאשרה. הוריו החליטו לשלוח אותו לדודיו, אברהם וחוה גרינשפן, שחיו בפריז. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל, מצויד בדרכון פולני ואשרת שהייה גרמנית, אל דוד נוסף, וולף גרינשפן. בספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. הוא בא לפריז חסר אמצעים, כיוון שנאסר על יהודים להוציא מגרמניה כסף. גרינשפן היה אז בן 15. בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, הונהגו חוקי הגירה נוקשים. לכן שהה גרינשפן במשך שנתיים בפריז בלא שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים אלו הוא חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה המקומית ולא למד לדבר צרפתית. בפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית בצרפת. באפריל פג תוקף אישור החזרה שלו לגרמניה, ובינואר 1938 פג תוקף דרכונו הפולני, כך שהפך לפליט חסר מעמד חוקי, ללא ניירות תקפים כלשהם. במרץ 1938 החליטו שלטונות פולין להפקיע אזרחות פולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לגבולות פולין, וזאת כדי למנוע חזרת 70,000 היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ואוסטריה. באוגוסט 1938 פג תוקף אשרת השהייה הזמנית שלו בצרפת, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. ביולי 1938 הודיעה משטרת ההגירה הצרפתית לגרינשפן כי אין בסיס חוקי להמשך שהייתו בצרפת, ובאוגוסט 1938 קיבל הוראה לעזוב את גבולות צרפת. ההתנקשות והשלכותיהמצב היהודים בגרמניה הנאצית הלך והחמיר בינתיים. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים חסרי נתינות גרמנית, וכצעד ראשון גורשו כ-12,000 יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. יהודים אלו הוסעו ברכבות משא, ללא כל רכוש או כסף. בהגיעם לקרבת הגבול נאלצו ללכת רגלית כשני קילומטרים לעיירה זבונשין (בנטשין בגרמנית). הפולנים סירבו לקבל את היהודים המגורשים, בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, לפי התקנה שהתקבלה לאחרונה. בשל כך נותרו שם המגורשים במשך שבועות ארוכים בתנאים קשים, ללא מחסה בחורף הקר, אם כי קיבלו הקצבת מזון וציוד רפואי מהג'וינט (JDC), מהצלב האדום הפולני ומארגונים יהודיים פולנים.[1] בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו של הרשל גרינשפן, אחותו ברטה (אסתר), ואחיו מרדכי אליעזר, שגויס מאוחר יותר לצבא הרוסי.
ב-31 באוקטובר שלחה ברטה (אסתר) לאחיה הרשל גלויה המתארת את מצבם, וביקשה ממנו להשתדל לקבל עבורם אשרות לארצות הברית, דבר שהיה מעל לכוחותיו. הוא קיבל את הגלויה ב-3 בנובמבר. בשבת, 5 בנובמבר, קרא הרשל בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. הוא היה אז בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית. למחרת, יום ראשון, 6 בנובמבר, ביקש מדודו כסף לסיוע למשפחתו. אברהם ענה לו שאין בידו כסף, ושגם כך הוא מסתכן בהחזיקו בנער ללא אשרת שהייה וללא פרנסה. הרשל עזב בכעס רב, כשבכיסו כ-300 פרנק צרפתי,[דרושה הבהרה] ולן באותו לילה במלון זול. ביום שני, 7 בנובמבר 1938, י"ג בחשון תרצ"ט בבוקר, כתב הרשל מכתב פרידה להוריו ושם אותו בכיסו. הוא ניגש לחנות נשק ברחוב פובור-סן-מרטן, שם רכש אקדח בקוטר 6.35 מ"מ עם 25 כדורים תמורת 235 פרנק. בשעה 21:45 הגיע גרינשפן לשער השגרירות הגרמנית בפריז ברח' דה ליל 78, ופגש שם אדם מבוגר לבוש בגדי ספורט, שעמד לצאת לטיול הבוקר שלו, ושאל אותו אם זוהי השגרירות. הלה ענה בחיוב, ויצא לדרכו. אותו אדם היה השגריר, והעובדה שגרינשפן לא ידע זאת הצילה ככל הנראה את חיי הדיפלומט. גרינשפן ניגש לדלפק הקבלה, שם ביקש לראות פקיד בכיר כלשהו בתואנה כי בידיו מסמך עם מידע חשוב למסירה. הוא לא נקב בשם כלשהו - פרט משמעותי להמשך האירועים. הפקיד הפנה אותו למשרדו של דיפלומט גרמני זוטר, המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פוֹם רָאט. עם כניסתו לחדר ירה בו חמישה כדורים ושניים מהם פגעו בבטנו. לפי רישומי משטרת צרפת הוא צעק: "אתה חתיכת בוש (כינוי לגרמני בצרפתית) מלוכלך. הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!". לפי גרסה אחרת הוא קרא: "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך בשמם של 12,000 יהודים נרדפים".[2] גרינשפן לא ניסה להימלט או להטעות את השלטונות, ומסר את שמו הנכון למשטרת צרפת. באותה עת שכב פוֹם רָאט בבית החולים, פצוע קשה. הוא הודה בניסיון לפגוע ברָאט ומסר את המניע שלו: מחאה על הרדיפות נגד היהודים. הוא הראה להם את המכתב אותו נשא בכיסו:
פוֹם רָאט מת מפצעיו כעבור יומיים, למרות ניסיונותיהם של ד"ר קרל ברנדט ורופאים צרפתים להציל את חייו. ברנדט היה רופאו האישי של היטלר ולימים הנאשם הראשי במשפט הרופאים במשפטי נירנברג. רָאט נקבר בדיסלדורף בטקס ממלכתי שזכה לפרסום נרחב בתקשורת, בהשתתפות היטלר ויואכים פון ריבנטרופ. ההלוויה התקיימה ביום החשוב ביותר בלוח השנה הנאצי: יום השנה של הפוטש במרתף הבירה של 1923 (או "יום התנועה", כפי שקראו לו בגרמנית). במהלך ההספדים אמר ריבנטרופ: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו".[דרוש מקור] בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית. גבלס הודיע בנאום מתוקשר היטב לפני בית הבירה שבו החל המשטר הנאצי את דרכו כי:
הסימנים המוקדמים לפוגרום הגדול המתוכנן בגרמניה התממשו. גבלס ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח - מסע הרס שנמשך כל הלילה ואל תוך יום המחרת. 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (כ-1,000 מהם נפטרו עד לשחרורם כמה חודשים לאחר מכן). יותר מ-90 איש נהרגו, ונזקים של יותר ממיליארד רייכסמארק הוסבו לאלפי עסקים, תוך מניעה מהיהודים את האפשרות לתבוע את חברות הביטוח על כך. אלפי בתי כנסת נחרבו (רשמית דובר במשך שנים רבות על 200), והחל גל הגירה גדול של יהודים הבורחים מגרמניה. ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר":
גרינשפן הצטער על העילה שנוצלה בידי הגרמנים במתקפה רחבה כל כך נגד יהודי גרמניה, אף שבאופן פרדוקסלי הוריו ניצלו מפרץ אלימות זה בשל גירושם לגבול פולין. משפחתו נאלצה להתחבא ולברוח לרוסיה. ההורים והאח מיכאל הגיעו לארץ. האב, זונדל, מסר עדות במשפט אייכמן. מעצרוגרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן ממשלת השמאל של החזית העממית, בראשות הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי לקבל עונש מוות מיידי ללא משפט הוגן. על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט. גבלס פתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמניים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות שפורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פוֹם רָאט. בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. הקונגרס היהודי העולמי הודיע שהוא "דוחה בזעזוע את רציחתו של דיפלומט גרמני בידי נער יהודי צעיר בן 17", אך "מוחה נמרצות נגד האשמת היהדות כולה בעקבות כך, על ידי העיתונות הגרמנית".[דרוש מקור] הארגון היהודי כי"ח הודיע שהוא "מגנה כל פגיעה באדם ללא הבדל מוצא, אך מוחה נגד פעולות הפוגעות באוכלוסיות שלמות ללא הבחנה".[דרוש מקור] ההגנה על גרינשפן  דורותי תומפסון, שהייתה העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, נאמה ברדיו בנאום מרשים, באוזני קהל מאזינים שמוערך בחמישה מיליון איש.[דרוש מקור] היא הצליחה לעורר אמפתיה בקרב מאזיניה למתנקש הצעיר, וקראה לגיוס כסף מגויים כמוה, על מנת להזם את הטענה הגרמנית בדבר קונספירציה יהודית. למעלה מ-30,000 דולר - סכום גדול באותה תקופה,[דרושה הבהרה] גויסו בתרומות למימון הגנתו, והמשפחה שכרה עורכי דין יהודים ידועים להגנתו. כאשר הפרשה החלה לקבל הדים בינלאומיים, נשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי. מורו-ז'יאפרי, פרקליט צרפתי ממוצא קורסיקני, היה ידוע כשמאלן, כאנטי-פאשיסט, וכמתעב נאצים מושבע. כבר בפברואר 1936 ניסתה יהדות צרפת להסתייע בשירותיו ללמד סנגוריה על המתנקש דוד פרנקפורטר במשפטו בשווייץ (אך שלטונות שווייץ לא אישרו הופעת עורך דין זר בבית המשפט). במקרה של גרינשפן נעזר מורו-ז'יאפרי גם בעורך דין דובר יידיש, סרז' וייל-גודשו. עד שכירתו של מורו-ז'יאפרי היה ידוע וברור לכול שהרצח נעשה ממניעים לאומיים, ושגרינשפן רצח את הגרמני הנאצי הראשון בו פגש. בעדותו במשטרת צרפת מסר גרינשפן כי: "להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי את הזכות לחיות, ולעם היהודי יש את הזכות להתקיים על פני העולם. לכל מקום שהלכתי, נרדפתי כמו חיה".[דרוש מקור] מורו-ז'יאפרי חשב שעם טיעונים כאלו, מרשו יגיע ישר לגיליוטינה. אם לא יהיה למרשו מניע פוליטי אלא מניע "רומנטי", ייתכן שיהיה לגרינשפן סיכוי במשפט. זו הייתה האסטרטגיה שנקט עורך הדין. הטיעון ההומוסקסואליפוֹם רָאט, רווק בן 28 שהשתמש בקשרי משפחה כדי להשיג את המשרה הנוחה בשגרירות גרמניה בפריז, היה ככל הנראה הומוסקסואל שנודע במסגרת הרכילות ההומוסקסואלית הפריזאית בכינויו "מאדאם אמבסדור" או "נוטרדאם דה פריז" ("גבירתנו מפריז", כשם קתדרלת נוטרדאם המפורסמת שבעיר). פרטים אלו נאספו על ידי חוקרים שנשכרו בידי מורו-ז'יאפרי ושימשו כבסיס לטיעוני ההגנה. מידע זה שימש בסיס לטענתו של מורו-ז'יאפרי כי גרינשפן הכיר את פוֹם רָאט עוד קודם לירי, וכי לרצח היה מניע אישי. פוֹם רָאט, נטען, פגש את גרינשפן בבאר פריזאי בשם "לה בף סיר לה טואה".[דרוש מקור] על פי גרסה זו לרקע אירוע הירי, או שגרינשפן עצמו היה הומוסקסואל, או שרק השתמש במראהו הנערי כדי לזכות בידידותו של מי שראה כאדם רב-השפעה, שיוכל להסדיר עבורו אשרת שהייה בצרפת. כאשר פוֹם רָאט חזר בו מהבטחתו, גרינשפן הגיע לשגרירות וירה בו. הדעות חלוקות בשאלה אם גרינשפן באמת היה הומוסקסואל והאם קיים מערכת יחסים קודמת עם פוֹם רָאט. פרופ' הנס יורגן דשר (Döscher), מומחה לתקופה ומחבר הספר "רייכס-קריסטלנאכט" ("ליל הבדולח"), הציג ב-2001 מסמכים המורים לדעתו על כך שגרינשפן ופוֹם רָאט קיימו מערכת יחסים קודמת.[דרוש מקור] דשר טוען שמצא עדויות לכך שגרינשפן נהג לבלות במועדונים של הקהילה ההומוסקסואלית, ומצטט קטעי יומן של הסופר ההומוסקסואל אנדרה ז'יד, המצוי היטב ברכילות ההומוסקסואלים הפריזאים. ביומן זה כתב: "לפוֹם רָאט היו יחסים יוצאים מן הכלל עם היהודי הקטן, רוצחו." ובהמשך: "לחשוב שאישיות כה נעלה חטאה פעמיים לפי חוקי מדינתו היה די משעשע".[דרוש מקור] בריאיון עיתונאי בשנת 2009 טענה בת דודתו של גרינשפן כי אמה המנוחה, בת דודתו, אמרה לה כי היה הומוסקסואל, והדבר היה ידוע בחוג המשפחה.[4] מאידך, הפקידים בשגרירות חזרו והבהירו שגרינשפן לא ביקש אדם ספציפי ושהוא פגש את ראט רק מפני שפקיד הקבלה כיוון אותו אליו באופן מקרי. ב-1941, בעודו כלוא במחנה זקסנהאוזן, העיד גרינשפן בפני כלואים שהיו איתו שאף על פי שהוא עומד לטעון שהוא קיים יחסים עם פוֹם רָאט, אין זה נכון.[5] מיכאל מרוס כותב: "ב-1947 מורו-ז'יאפרי טען שהמציא את הרעיון הזה כקו הגנה טוב, שיאיר באור אחר לגמרי את המקרה.[דרוש מקור] למעשה, השמועות על ההומוסקסואליות של פוֹם רָאט נפוצו מיד לאחר ההתנקשות.[דרוש מקור] לא משנה המקור, חשב, הוא יוכל להטות את המשפט למניע של תאווה. בנוסף לכך קיווה מורו-ז'יאפרי להוריד את המתיחות נגד היהודים, ובד בבד להאריך את משך המשפט". עדות נוספת מוצגת על ידי שוואב, במכתב ששלח אריך ולנברג, קומוניסט גולה מגרמניה, לאחיו של פום-ראט, שנעצר בגרמניה מאוחר יותר כהומוסקסואל. במכתב כותב ולנברג כי "פגשתי את מורו-ז'יאפרי יוצא מתא הכלא. טיפשי כל כך! הוא אמר. למה הבחור הזה לא תופס את הנזק שהוא עושה ליהודים בגרמניה. לו רק היה מוותר על הגאווה הזו להגיד שזה בשם העם היהודי. אם היה למשל אומר שהוא עושה את זה בגלל סכסוך כספי שהתעורר עקב יחסים הומוסקסואליים, כמה יהודים גרמנים זה היה מציל?! שאלתי אותו: האם הוא שכב עם פוֹם רָאט? מורו-ז'יאפרי ענה לי: - מה פתאום! שאלתי אותו: ועורך דין לא מחויב לכבוד של הלקוחות שלו? הוא ענה לי: כבוד?! כבוד?! איזה כבוד יש לגרינשפן, לעומת חייהם של רבבות יהודים בגרמניה הנתונים למעשיו הנפשעים של היטלר?".[דרוש מקור] תקופת המעצרבידי הצרפתיםבינתיים עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן טען שלא היה יכול לשלוח נער כזה חסר כול אל גורלו. למרות דבריו הוא נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי. הרשל גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית. מורו-ז'יאפרי ניסה להאיץ את התהליכים ולנצל את דעת הקהל האנטי-גרמנית, אך השופט גויס לצבא, ומשרד המשפטים התנגד להמשך המשפט. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שאירחה אותו.[דרוש מקור] הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתיים פינו ברכבת דרומה קבוצה גדולה של אסירים, בהם גרינשפן, מפריז לאורליאן, ומשם הוצעדו ברגל לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.[דרוש מקור] בידי הגרמניםמרגע הכיבוש הגיעו סוכנים גרמנים לצרפת על מנת להביא את גרינשפן לגרמניה. הם עקבו אחרי המעברים של גרינשפן, וב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו. במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, שהפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח שנתיים קודם לכן, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן. על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תוכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פוֹם רָאט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי.[דרוש מקור] המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאתו הייתה ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית: מכתב אנונימי שהתקבל טען לקשר אהבים הומוסקסואלי בין גרינשפן לפוֹם רָאט, בניגוד לטענתו הראשונית של גרינשפן שלא הכיר כלל את פוֹם רָאט. המשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על אזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. אזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. מיומניו של גבלס משתמעת ביקורת קשה על המשפטנים שטיפלו בפרשה:
בסופו של דבר ליאון בלום ואחרים השתמשו במשפט ראווה זה נגד ממשלת וישי, והיטלר ביטל את משפט הראווה. עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס. גורלו של גרינשפן אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, וייתכן מאוד שממש לקראת סופה. אדולף אייכמן מסר בעדות במשפטו ב-1961 כי רצה לראות את גרינשפן באופן אישי, מתוך סקרנות, ושהוא אכן ראה אותו בזמן כלשהו בשנת 1943 או 1944, עת הובא ללשכתו בברלין לריאיון קצר לאחר אחת מחקירותיו. בשנת ה־50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הצבא האדום עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחלופין בידי האמריקאים בכלא מגדבורג. עדויות לא-מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי, וכי דווקא תוכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי. ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גמלת הפיצויים המגיעה להם ונדחו במשך שנים ארוכות בשל היעדר ידיעה ודאית על מותו. בני המשפחה היו בברית המועצות בעת סיום המלחמה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זונדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי לא נודע להם דבר על הרשל לאחר המלחמה, וכי אין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים. ב-2016 נמצא בארכיון המוזיאון היהודי של וינה תצלום מיולי 1946, כשנה לאחר כניעת גרמניה הנאצית, שבו מופיע צעיר הדומה באופן ניכר להרשל גרינשפן. בתמונה נראית קבוצת עקורים יהודים, בעיר במברג, מפגינה נגד החלטת הבריטים לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עולים יהודים. לטענתם של מומחים, אכן מדובר ככל הנראה בגרינשפן בסבירות של 95% – ואם כך הוא, הרי שגרינשפן שרד את המלחמה.[6] זיכרון והנצחה שמו של הרשל גרינשפן – יליד העיר הנובר, שחי בה במשך מרבית שנותיו (עד 1936) – נמצא בין אלפי השמות החקוקים באנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים שגורשו, בכיכר האופרה בהנובר (שם הוא רשום כ"נעדר"). ב-22 במרץ 2010 קבע האמן גונטר דמניג "שְטוֹלְפֶּרשְטַיין" ("אבן נגף") לזכר הרשל גרינשפן ואחותו אסתר גרינשפן, ליד מקום מגוריהם האחרון, בעיר העתיקה. פרשת גרינשפן היוותה עבור המלחין הבריטי מייקל טיפט השראה לכתיבת האורטוריה "ילד בן זמננו" ("A Child of Our Time"). במספר ערים בישראל נקרא רחוב על שמו של גרינשפן.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||
