|
דוד (גופן)   דוד (David) הוא גופן עברי שעוצב על ידי איתמר (איסמר) דוד (בהתייעצות עם משה שפיצר) בשנת 1952 ונמצא בשימוש נרחב בימינו. רקע היסטוריאיתמר (איסמר) דוד (1910–1996), יליד ברסלאו שבגרמניה, עבד מנעוריו כשוליית צייר ולאחר מכן למד בבית הספר לאמנות ואוּמנות בשרלוטנבורג, ברלין, שם השתלם בעיצוב ואיור. במסגרת לימודיו ועבודתו זכה למספר פרסים בתחום העיצוב, בהם פרס על עיצוב האות למהדורה של ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, שמימן את עלייתו לארץ ישראל ב־1932. משנת 1934[1] החל דוד לפתח את הקונספט לגופן "דוד". בזמן זה המגוון הטיפוגרפי העברי בארץ היה מצומצם: מגוון הגופנים מסוג "אות ספר" כלל רק את "מרובע" הישן וב"פרנק־ריהל", שפורסם בשנת 1910. מגוון הגופנים מסוג "אות כותרת" כללו רק את "חיים" ו"מרים" במשקל אחד. דוד החליט לפתח גופן נקי, מודרני, קריא, ומתאים לדרישות הדפוס. את ההשראה לעיצוב שאב מכתבים שמיים עתיקים. ב־1939, בזמן שהותו בניו יורק, החל דוד במשא ומתן עם תאגיד אינטרטייפ (אנ') להפקת והפצת הגופן, אך המלחמה קטעה את התהליך. ב־1950/51 נחתם ההסכם עם תאגיד אינטרטייפ, אשר כלל את הגרסה הרגילה (המוכרת לנו כיום ומוכרת בתור "גרסת הספר") ואת הגרסה הנטויה (אנ'). כל גרסה כללה שלושה משקלים. דוד עבד שוב על ששת המשקלים וסיים את הציורים הסופיים בשנת 1952. למעשה, הגרסה נטולת העוקצים לא זכתה לצאת לפועל, והופיעה רק במאמר תאורטי שכתב ד"ר משה שפיצר עבור ספר היובל של חברת שוקן. בשנת 1954 הפיק ושיווק תאגיד אינטרטייפ את הערכות הראשונות של הגופן לבתי דפוס ומכונות כתיבה. הגופן כלל את גרסאות ה"ספר" וה"נטוי", ורק באותיות בגודלי 12 נקודות. מאז נוספו גדלים רבים. הספר הראשון שהודפס עם הגופן היה ספרו של ש"י עגנון "כלב חוצות" (הייתה זו בחירתו של שפיצר להשתמש בגופן זה)[2] ב־1984 הזמינה חברת הגופנים שטמפל (אנ') מדוד ביצוע מחודש של האות עם ניקוד, על מנת ליצור גרסה דיגיטלית של הגופן. עד ליום הזה, הגופן "דוד עברית" נפוץ מאוד ומועתק רבות. צורתו הקלילה של הגופן נבחרה על ידי מעצבים רבים לסדר של שירה, לספרים מעוצבים, למידע בקטלוגים של תערוכות ואפילו לעיתונים. אופי האותהגופן "דוד" מתאפיין בניגודים משלימים; לאות אופי קליגרפי (כאשר ה"ציפורן" הקליגרפית מונחת בזווית משוערת של 45° ומשיכת הקו משמאל לימין), והאותיות כוללות עוקצים ("סריפים" או "תגים"), אך עם זאת האות איננה מסורתית ויש בה שינויים גרפיים שאינם נמצאים באות קליגרפית של ממש. התנועה הקליגרפית של קווי האות רכה וגמישה, אך קצות הקווים נגמרים בחיתוך חד. עם ה"זיכרון הקליגרפי",[3] "דוד" מתאפיין בניקיון מינימליסטי, בצמצום צורני מדויק ובנטייה להתקרבות לצורות בסיסיות ובכך לאזכר אותיות עבריות עתיקות שנחצבו באבן. גופנים עבריים שנוצרו באירופה במאה ה־19 כגון "פרנק־ריהל" ו"דְּרוּגוּלִין" שאבו את מקורם מן האות הקליגרפית ומן הקונטרסט בין עובי הקווים האופקיים לאנכיים, כפי שנהוג באותיות לטיניות. קונטרסט זה יוצר לעיתים מצב שבו הקווים הדקים אינם נראים כאשר מדפיסים אותם בגדלים קטנים, ובכך מקשים על קריאות האות. בניגוד למגמה זו בעיצוב האות, עיצוב האות יכול להיחשב כמודרני מכיוון שבדומה לגופנים לטיניים ועבריים מפורסמים שעוצבו במחצית הראשונה של המאה ה־20,[4] "דוד" מתאפיין בעובי קו הנראה אחיד (אך עם זאת גם גמיש) ובהתקרבות לצורות יסוד (כגון מרובע ומשולש). עם זאת, האותיות אינן מכניות ונוקשות. אופי זה הקנה ברבות הימים לגופן שיוך "עברי־ישראלי" ומודרני המנוגד לגופנים בעלי אופי הנחשב "יהודי" מסורתי.  הניקיון הצורני, ההצמדות לצורה הבסיסית ובעיקר לקווים החיוניים של האות הקנו לגופן קריאות וקצב קולח גם כאשר הטקסט מודפס בגדלים קטנים. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא כאשר משווים בין האות א' של הגופן פרנק־ריהל לבין אותה האות בגופן "דוד" בגדלים קטנים; ייתכן כי קו ה"גג" מימין למעלה בגופן "פרנק ריהל" יוצר תוספת צורנית שאינה נמצאת בגופן דוד, וכי "עומס" זה מפריע לעין לזהות את האות בקריאה מהירה בגודל קטן. עם זאת, "פרנק־ריהל" נותר הגופן המודפס ביותר בשפה העברית. משפחת הגופנים (אנ') "דוד" כללה שלוש גרסאות בעלות מקור סגנוני משותף ואופי שונה, מהן שתיים מוכרות הנמצאות בשימוש עד היום: אות ספר, אות נטויה (קרוי גם "אדי") ואות סן־סריפית (אנ') נטולת עוקצים הרחוקה באופייה מן המקור הקליגרפי. כל גרסה כללה שלושה משקלים. גרסת "האות הנטויה" היא ניסיון עברי "לתרגם" את הכתב הנטוי הלטיני, אך בניגוד למקור, האותיות אינן מתחברות. ייתכן שגרסה זו נועדה לצורך הדגשת טקסט או ציטוט, שכן שלוש הגרסאות במשפחת "דוד" עוצבו על מנת להשתלב אחת עם השנייה באותה שורה. מבנה האותיות משלב בין אותיות מרובעות (הנקראות "אותיות דפוס") לבין דינמיות וצורניות של אות רהוטה או קוּרסיבית (הנקראת "כתב יד"). האותיות נוטות קדימה על מנת לחקות את האופי של המקור הלועזי ולדחוף את העין עם הטקסט קדימה, אם כי הן נוטות לצד שמאל עם כיוון הקריאה העברית ולא לימין כמקובל בכתב הנטוי הלטיני. בניגוד לגופנים רבים שעוצבו ללא סט מתאים של סְפָרות וחוברו עם ספרות מעוצבות השייכות לגופן אחר, הסְפָורת אחידות בעיצובן עם האותיות, ולכן ייחודיות בפרשנותן העברית, למשל בספרות 5 וְ־7 בגרסת ה"ספר", אשר כוללות גם תג (עוקץ) עברי. אי לכך אפשר להניח כי משפחת הגופנים כללה גם סטים של סְפָרות שעוצבו במיוחד, כפי שאפשר לראות בקטלוג הגופנים של בצלאל.[5] תהליך העבודהמתוך המכתבים הנוגעים לעיצוב הגופן מעיזבונו של איתמר דוד[2] מצטיירת גישה חדשה ושונה לעיצוב הגופן ומקור השראתי לא צפוי. איתמר דוד קיווה לתרום לפיתוח הדפוס העברי על ידי פיתוח גופן בעל השפעה תרבותית־היסטורית ברורה המשולב עם מה שהוא החשיב כהבעה אישית עכשווית. הוא חש שיש צורך בגופן בסיסי חדש, ה"חופשי מעיוותים צורניים שהשפיעו לרעה על התפתחות האות העברית במאות האחרונות".[2] גופן זה אמור היה לגלם באופן הרמוני את הרוח המודרנית.[6] ייתכן שכוונתו של דוד הייתה להשפעות הלטיניות על הטיפוגרפיה העברית שהתבטאה בגופנים עבריים בסגנון גופן Didot הלטיני.[1] לשם כך הבין דוד שעל העיצוב להיות קרוב יותר ברוחו לעברית "מזרחית" (וייתכן שכוונתו לכתבי יד עתיקים ולצורות כתב שמיות עתיקות) מאשר לגופנים עבריים ולטיניים קיימים שפותחו באירופה. גישה זו מפתיעה, שכן גופנים כגון "פרנק־ריהל" ו"דרוגולין" (או "וילנא") עוצבו על בסיס אותיות דפוס קיימות. דוד מעיד שהסביבה החדשה (דהיינו הארץ שעלה אליה לא מכבר, נוף מדבר יהודה, צורת החיים המזרחית והאקלים החברתי החדש) השפיעה עליו ובאופן ישיר גם על עיצוב הגופן, והשכיחה ממנו דרכי חשיבה אחרות. במובן זה, רק ההיבטים הטכניים של הטיפוגרפיה המערבית השפיעו על עיצובו. דוד החליט לקרב את הצורות הבסיסיות שבכתב העברי בחזרה אל "אבותיהן המזרח־תיכוניות" ואל "הצורות השמיות הישנות והאמיתיות", ולהרחיקן מן הפיתוחים האירופיים. בנוסף, החליט דוד להגדיר את הפרופורציות של האותיות בצורה שתיצור טקסטורה אחידה יותר: כחלק מתהליך העבודה חילק דוד את אותיות האלף בית לשלוש קבוצות: קבוצה ראשונה כללה את האותיות הצרות (כגון ו', י' ו־ן'), השנייה כללה אותיות ברוחב בינוני שכללו רק קו אנכי אחד (כגון ב', ר' ו־ך'), והקבוצה השלישית כללה את מעט האותיות שיש להן רוחב גדול ו/או שני קווים אנכיים ויותר (כמו האות ש', ם' ו־ס'). שיטה זו עזרה לדוד להבין את הפרופורציות בין האותיות ובכך להשיג דרגה גבוהה של מבנה וטקסטורה אחידה. הקונספט לגופן נדרש להיות בסיסי ככל האפשר על מנת שיוכל לשמש ליותר מווריאציה אחת. הגופן כלל משפחה של תשעה משקלים המורכבים משלוש וריאציות בסיסיות הקשורות בבסיס צורני דומה – ספר (עם עוקצים או תגים), נטוי (הקרוי גם "אדי"), ונטול עוקצים (גרסה זו לא זכתה להפקה בתחילה, ולכן היא פחות מוכרת). עבור כל וריאציה נוצרו שלושה משקלים – קל, רגיל, ושמן. עיקר העבודה על הגופן נמשכה מ־1934 עד ל־1950. האותיות עוצבו במיוחד על מנת להתאים למטריצות (אנ') של תאגיד אינטרטייפ (חברה שייצרה מכונות המפיקות אותיות יצוקות ממתכת נוזלית לסידור בדפוס בֶּלֶט), כך שניתן בנקל להציב אותיות מווריאציות שונות ומשקלים שונים בשורה אחת. דוד חלם לאפשר לכל בית דפוס בארץ ישראל הפקת דפוס מאורגן ומתוכנן למען ספרים ומסחר באופן השווה לאסתטיקה של הדפוס עם האותיות הלטיניות. את האותיות החדשות שפיתח שיבץ דוד בכיתובים קצרים במודעות (כגון המודעה שעיצב עבור סיגריות "שרון"[7]) ובשלטי חוצות שעיצב בעצמו. עם הזמן זכה דוד לתגובות חיוביות לאותיות וצבר ביטחון. אחד מן השימושים המוכרים והמוקדמים בגרסה מוקדמת של הגופן הוא בשטרות הכסף של מדינת ישראל.[8] ביקורת ועיבודים נוספיםהגופן התקבל באופן נרחב בקרב הקהל הישראלי, ואף השתרש בקרב מוסדות מסוימים. "דוד" יצא לאור גם כאותיות מעתק. 2 משקלים בחברת Letraset ו־6 משקלים (המקוריים שעיצב איתמר דוד עצמו) בחברת Transfertech,[9] בשנות ה־80 התגלה שהגופן מתאים וקריא במיוחד כאשר הוא מודפס במדפסות מטריצה, שהיו נפוצות באותה עת. גם במדפסות בעלות איכות נמוכה נראה הגופן קריא היטב, ולפיכך נעשה בו שימוש רב בתוכנות עיבוד תמלילים. עם שיבוצה של גרסה דיגיטלית של "דוד" בתוכנות "Microsoft Office" שבמערכת ההפעלה "Microsoft Windows", הפך הגופן למוּכּר בכל בית ישראלי. חרף העובדה כי "דוד" לא החליף את מעמדו השלט של הגופן "פרנק־ריהל" בקרב העיתונאות והספרות, הגופן צבר מעמד תקני בקרב מוסדות אקדמיים, מוסדות ממלכתיים (כגון משרדי הממשלה) והוצאות לאור, אשר מבקשים לרוב הגשת טקסטים מודפסים בגופן "דוד" (או בגופן "פרנק־ריהל", לרוב בגודל אות 12). בנוסף, נמצא הגופן כמתאים להדפסת ספרי שירה, בשל אופיו הקליל והקל לקריאה. בספרו The Book Jackets of Ismar David (2011) כתב מישה בֶּלֶצקי (Beletsky) כי "המחסור בגופנים עבריים איכותיים אילץ את דוד להתחיל במסע ליצירת גופן חדש. עיצובו פורץ הדרך לא היה החייאה של גופן קיים, אך קיבל השראה מתנועות קליגרפיות היסטוריות, המזוקקות להבעה הטהורה ביותר. הגופן "דוד עברית" הפך לאחד מהגופנים הפופולריים ביותר כיום, וייתכן שהגופן נחשב למורשתו המוכרת ביותר בתחום העיצוב. אפשר לייחס את הצלחתו לגישת העיצוב החדשנית, אך קרוב לוודאי שהצלחתו קשורה לבהירות, לחן, וליופי האותיות יוצאות הדופן". לעומתו, חוקר תקשורת צבי רייך מאוניברסיטת בן-גוריון כינה את האות "טכנוקרטית" וקרה משום נפוצותה הרבה במסמכים "יבשים" המודפסים באמצעים זולים יחסית (מדפסות, בניגוד לדפוס), בפסקי דין, במכרזים ובמסמכים משפטיים והנדסיים.[10] גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||
