בית חולים חדרה
בית חולים חדרה ( נקרא גם: בית חולים הופשטיין) היה בית חולים פרטי אשר נוסד בפברואר 1936 בחדרה. בין השנים 1942–1947 (ובמהלך מלחמת העולם השנייה) נלקח בית החולים על ידי הצבא הבריטי לטובת "צבא יוון החופשי" שהיה כפוף לו והופעל כבית חולים צבאי. תושבי חדרה נותרו ללא בית חולים. עד יוני 1942 פעל בית החולים כבית חולים וכבית יולדות[1]. בין השנים 1947–1962 פעל בית החולים כבית יולדות בלבד[2][3]. "בית חולים חדרה" היה בית החולים היחיד שהעניק שירותי אשפוז ורפואה לאזור השומרון, לתושבי חדרה, עמק חפר, זכרון יעקב, פרדס חנה וכרכור. בית חולים זה שירת אוכלוסייה של כ-15,000 תושבים. היסטוריההשותפים שניהלו את "בית חולים חדרה"ד"ר יצחק רוזנבושרופא הנשים והמיילד ד"ר יוליוס יצחק רוזנבוש (1886–1960), עלה לארץ ישראל בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתיישב בחדרה. בגרמניה ניהל מרפאה כפרית ליד העיר דנציג עם אשתו, הילדה (לבית כהן), פיזיותרפיסטית. בפסח 1931 הגיעו בני הזוג בטיול מאורגן לארץ-ישראל יחד עם קבוצת אקדמאים ציוניים מאירופה, במהלכו רכש רוזנבוש פרדס ומגרש (45 דונם)[4] בחדרה. ב-26 בנובמבר 1933 הגיעו בני הזוג רוזנבוש באניה לחיפה, רוזנבוש שנהג ברכבו הגיע לחדרה דרך עמק יזרעאל, ג'נין וכרכור משום שהביצות בין זכרון יעקב לחדרה לא איפשרו מעבר כלי רכב ממונעים בחורף. בשנת 1941 סבל מהתנקבות כיס מרה, נותח בתל אביב על ידי מכס מרכוס, אושפז במשך כחצי שנה עקב סיבוכים, ואז בית החולים הוצע לצבא הבריטי לאחר שהופשטיין לא יכול היה להחזיק את בית החולים לבדו. בהמשך, רוזנבוש עבד כרופא פרטי והיה מעורב בענייני הציבור. בשנת 1956 חלה בסרטן הריאה, נפטר ב-1960[5][6] ד"ר צבי הופשטייןד"ר צבי הרמן הופשטיין התמחה בכירורגיה וגנקולוגיה. רעייתו והוא ניהלו סנטוריום פרטי בגרמניה. בני הזוג עלו לארץ ישראל בשנת 1935. בין השנים 1947–1942 בית החולים היה בשירות הצבא הבריטי של המנדט הבריטי. הופשטיין המשיך לעבוד בבית החולים, לבש מדים וענד דרגת "קפיטן" (סרן), עד למותו בשנת 1944. גם רעייתו המשיכה לעבוד בבית החולים כאחות ראשית[7]. בית החולים חדרההקמת "בית חולים חדרה"בשנת 1934 פנתה אל ד"ר רוזנבוש גברת סוניה זוסמנוביץ, שהייתה בעלת בית המלון "אמריקן קולוני" שפעל אז בדרום תל אביב, שהתכוונה להקים מלון דומה בחדרה. זוסמנוביץ בקשה מרוזנבוש שימכור לה את המגרש שבבעלותו כיוון שהיה צמוד למגרש שהיה שייך לה, עליהם בקשה להקים את בית המלון. ד"ר רוזנבוש הסכים למכור לגברת זוסמנוביץ את המגרש שלו ובתנאי שעל השטח ייבנה בית-חולים פרטי ולא מלון ושהוא ינהל אותו. גברת זוסמנוביץ שוכנעה גם משום שבנה למד אז רפואה באיטליה. ד"ר רוזנבוש פנה לידידו ד"ר הופשטיין, כירורג מגרמניה, שהיה בעל בית חולים פרטי והציע שיצטרף אליו למיזם. רוזנבוש שכר מגברת זוסמנוביץ את השטח, שעליו הוקם בית החולים, רכש ציוד וריהוט ב-3,500 לירה ארץ-ישראלית, הופשטיין רכש 20 מיטות וציוד לשני חדרי ניתוח ולמכון רנטגן חדש. הושקע הרבה מאוד כסף, השותפים רכשו ציוד רפואי, תרופות וגם שילמו מראש שכר-דירה גבוה לבעלת המבנה, בתקווה שתפוסת בית החולים תהיה גבוהה שכן היה זה בית החולים היחיד בין חיפה לתל אביב. את בית החולים תכנן האדריכל עזרא רוטמן[8]. 1936–1942רוזנבוש והופשטיין פתחו בחדרה את בית החולים הפרטי שלהם בפברואר 1936. בית החולים החל לפעול עם 18 מיטות אשפוז[9] בשלוש מחלקות: יולדות (אחות מיילדת: חנה בן ישי), כירורגיה ופנימית, וכל הציוד נקנה מכספם הפרטי של רוזנבוש ושל הופשטיין. לרשות היולדות עמדה "מכונית חולים" שהסיעה אותן ואת בני משפחתם לבית החולים. מספר הטלפון של בית החולים היה: 46. בית החולים שירת אוכלוסייה פוטנציאלית של כ-15 אלף איש, אולם התעריף הגבוה של הטיפולים גרם לקופות החולים להעדיף לשלוח את מבוטחיהן אל בית החולים בילינסון שנפתח ב-27 באוקטובר 1936 בפתח תקווה. חברות הקופות מכל אזור חדרה, נשלחו ללדת שם. גם קופת חולים עממית, שביטחה את בני המושבות, סירבה לשלוח חולים ויולדות ל"בית חולים חדרה", משום שתעריפי האשפוז היו לדעתה, גבוהים מדי תעריף יום אשפוז בבית החולים היה חצי לירה ארץ-ישראליות (מנדטוריות), ושכר מנתח הגיע אף לחמש לירות. התפוסה הממוצעת ב"הופשטיין" עמדה על שבע-שמונה מיטות ביום, והגירעון גדל. במקביל, פרצו בארץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). הנסיעה בדרכי הארץ הייתה מסוכנת מאוד, עקב פעילויות הרצח, התקפות הטרור והמארבים של כנופיות ערביות. במצב הזה היה קשה מאוד להגיע לחדרה. תוך פחות משנה "בית החולים חדרה" – במבנה של שתי קומות – שקע בחובות גדולים. למרות המצב הפיננסי הגרוע גויס רופא נוסף ד"ר גנס. החולים מיעטו להגיע והמוסדות הרפואיים: "הדסה", "קופת חולים כללית" ומחלקת הבריאות של הוועד הלאומי נמנעו מלסייע לשיקומו של בית החולים. ביוני 1941 כתב ד"ר הופשטיין לד"ר פריץ נואק, סגן ראש מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי
. בית החולים כבית הבראהברוב מצוקה, ניצלו את החדרים הריקים של המוסד לבית הבראה ובעלונים שהופצו (בשפות: עברית, אנגלית וגרמנית.) באזור נקרא המוסד "בית הבראה חדרה" שהציע חדרים לנופשים במחירים מיוחדים (סוף שבוע במחיר "מבצע" של 900 מיל). הודגש שיש למקום אוטובוס מיוחד שמסיע את הנופשים והמבריאים לחוף הים.
1942–1947ב-4 ביוני 1942 הועבר בית החולים לרשויות וגויס למאמץ המלחמתי העולמי כבית חולים צבאי . במהלך מלחמת העולם השנייה נתפס בית החולים על ידי "צבא יוון החופשי" זרוע של הצבא הבריטי ותושבי חדרה נותרו ללא בית חולים[10]. בית החולים שימש כבית החולים הראשי של "צבא יוון החופשי. 1947–1962בתחילת 1947, לאחר שהגברת זוסמנוביץ' השכירה את המבנה לקופת חולים כללית, הוקם בבית החולים, בית יולדות של קופת חולים כללית שהיה קרוי "בית יולדות חדרה". בית היולדות כלל 30 מיטות ופעל כבית יולדות עד שנת 1962 בהנהלתו של הגניקולוג פרופ' יצחק הלברכט[11]. לאחר הקמת מדינת ישראל פעלו בחדרה להקמת בית חולים של אזור השומרון בעירם[12]. כיום משמש המבנה ההיסטורי כדיור מוגן. המרכז הרפואי הלל יפה, שהחליף את מקומו של "בית חולים חדרה" כמרכז הרפואי העיקרי באזור נוסד רק בשנת 1957. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|