|
אסתר רזיאל-נאור
אסתר רזיאל-נאור (29 בנובמבר 1911 – 11 בנובמבר 2002, ו' בכסלו ה'תשס"ג) הייתה חברת הכנסת מטעם תנועת החרות וקודם לכן חברת מפקדת האצ"ל, מורה במקצועה. אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל. ביוגרפיהנולדה בעיירה סמרגון שבאזור וילנה, כנצר למשפחת רבנים, בתם של בלומה לבית גורדין ומרדכי רזיאל (רוזנסון) (1880–1962), מחנך עברי.[1] בבית דיברו עברית. ב-1914 עלתה עם הוריה ואחיה, לארץ ישראל, בעקבות הזמנה שקיבל אביה ללמד בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלתה משפחתה למצרים על ידי הטורקים יחד עם כל יהודי הארץ שהיו נתינים רוסיים, משם חזרה לרוסיה ושבה לארץ בשנת 1923. סיימה את בית-המדרש למורות על שם לוינסקי בתל אביב, וב-1935 עברה לירושלים, שם לימדה בבית-ספר בשכונת תלפיות. ב-1932 הצטרפה לבית"ר וארגנה את "התאים הלאומיים". במקביל לפעולתה באצ"ל ובבית"ר, המשיכה לעסוק בהוראה. היא הקפידה שלא לנהל תעמולה בקרב תלמידיה בבית הספר היסודי בו לימדה, אך סיכת בית"ר שענדה באחד הימים הובילה לפיטוריה. לאחר שפוטרה, חזרה רזיאל-נאור לתל אביב, שם צורפה בשנת 1934 לקורס מפקדי כיתות בפיקודו של אהרון חייכמן. ב-1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, הצטרפה לאצ"ל בעקבות אחיה דוד רזיאל. באצ"ל גברו קולות הקוראים לתגובה צבאית נגד הערבים. כחלק מההכנות לקראת פעולות תגמול, נשלחה אסתר לבית-החולים "הדסה" בתל אביב כדי לעבור הכשרה בקורס לעזרה ראשונה. באוגוסט 1936 לקחה רזיאל-נאור לראשונה חלק בפעולת תגמול. הפעולה, שכללה יריות וזריקת רימונים לעבר רכבת חולפת, באה כתגובה לזריקת רימון יד מתוך רכבת שעשתה דרכה ליפו, אל רחוב הרצל בתל אביב, שכתוצאה מהתפוצצותו נהרג ילד ומספר אנשים נפצעו. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1939, הייתה לקריינית הראשונה בתחנת השידור של האצ"ל, קול ציון הלוחמת, וכן עסקה בכתיבה בעיתון "המשקיף", ולאחר סגירתו, בביטאון תנועת החרות. בתרצ"ט נישאה ליהודה נאור. בשנת 1943 צורפה למפקדת האצ"ל.[2] ב-4 במרץ 1944 הובא לבית הוריו של דוד רזיאל משדר רדיו, לאחסון ללילה אחד. באותו לילה ערכה המשטרה הבריטית חיפוש בבית, החרימה את המשדר ועצרה את רזיאל-נאור ואת בעלה יהודה נאור. בעקבות המקרה, פתח שירות המודיעין של האצ"ל בחקירה כדי לחשוף את זהות המלשין. לידי הארגון הגיע מכתב סודי ששלח מטה הבולשת הבריטית ובו אינפורמציה על קשריו של יעקב חילביץ', מראשי המוסד הכספי "מס חזית ישראל" שעסק באיסוף כספים עבור האצ"ל, עם הבולשת. חודשיים לאחר מכן, משלא הצליחו חברי האצ"ל להביא את חילביץ' לארץ ישראל למסור את גרסתו, גזר עליו בית דין מיוחד של הארגון עונש מוות. רזיאל-נאור הובאה לבית הסוהר לנשים בבית לחם כשהיא בהריון. בעלה, יהודה, נלקח לבית-הסוהר בעכו ומאוחר יותר הוגלה לאפריקה, שם שהה ארבע שנים וחצי, עד להקמת מדינת ישראל. ב-18 באוגוסט 1944, לאחר שבעה חודשי מעצר, שוחררה, וכעבור זמן קצר ילדה את בתה. על רזיאל-נאור הוטל מעצר בית, והיא נלקחה לחקירה לעיתים תכופות. ב-22 ביולי 1946, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון, שם שהתה מספר שבועות. לאחר שחרורה המשיכה המשטרה הבריטית לפקח עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.[2] לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, חזרה רזיאל-נאור לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל, ולאחר קום מדינת ישראל הצטרפה לתנועת החרות ונבחרה מטעמה לכנסת, מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השביעית. לאורך 25 שנות כהונתה בכנסת שימשה יו"ר הסיעה והייתה נציגתה בועדת החינוך והתרבות. בשנת 1974, בבחירות לכנסת השמינית, התמודדה במקומה במשבצת הנשים גאולה כהן.[2] אסתר רזיאל-נאור נטמנה בבית הקברות סנהדריה בעיר. היא הותירה אחריה שלושה ילדים: אריה נאור, מזכיר הממשלה בשתי ממשלותיו של מנחם בגין, דוד ואפרת. בשנת 2011 קראה עיריית ירושלים רחוב על שמה בשכונת חומת שמואל (הר חומה). קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
